ביאור:תוספתא/שבת/יד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק ארבעה עשר

כתבי הקודש וכתבים אסורים

(א)
אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקדש, אבל שונין בהן ודורשין בהן בעל פה

הברייתא עוסקת באיסור לקרוא בכתבי הקודש בשבת, ומנסה להסביר אותו. וראו משנה טז, א, שם הסבירו משום ביטול בית המדרש.

ואם צריך לו דבר לבדוק - נוטל ובודק
ר' נחמיה אומר: מפני מה אמרו "אין קורין בכתבי הקודש"? מפני שטרי הדיוטות
שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, ק"ו בשטרי הדיוטות.

(ב)
היו כתובין תרגום, בכל לשון - מצילין אותן וגונזין אותן

כתבי הקודש הם גם ספרי התנ"ך, ובעיקר הפירושים עליהם ותרגומיהם.
לפי דברי רבי אין להציל אותם מפני הדליקה, והשוו לטיפול בתרומה שיש בה ספק טומאה, המתואר בתרומות ח ח.
לפי דברי ת"ק מצילים אותם – וגונזים אותם.

א"ר יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אצל רבן גמליאל לטבריא
ומצאו שהיה יושב על שולחנו של ר' יוחנן בן נוזף ובידו ספר איוב תרגום, והיה קורא בו
אמר לו רבי חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן, אבי אביך, שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית
והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי וגנזו תחת הנדבך
באותה שעה שלח רבן גמליאל וגנזו
ר' יוסי בר יהודה אומר: ערבה של טיט כפה עליו
ר' אומר: שתי תשובות בדבר: טיט לא היה בהר הבית
דבר אחר: וכי מאבדין אותן ביד? אלא מניחין אותה במקום התורפה, והן מתאבדין מאליהן.

(ג)
היו כתובין בסם, בסיקרא, בקומוס, בקנקנתום - מצילין אותן וגונזין אותן

ספרי תורה שאינם כתובים בדיו - אין להשתמש בם ויש לגנזם, וראו ספרי דברים לו.
סידורים אינם נחשבים ככתבי קודש. יש התנגדות לכתיבתם.
כותב הברכות שבסיפור ידע שאין לעשות כך ולכן ניסה להשמיד את הברכות שכתב, ובכך עבר על איסור חמור יותר.

הברכות, אף על פי שיש בהן מאותיות השם ומענינות הרבה שבתורה
אין מצילין אותן, אלא נשרפין במקומן
מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי תורה
ומעשה באחד שהיה כותב ברכות, ואמרו עליו לפני ר' ישמעאל, והלך ר' ישמעאל לבודקו
כשהיה עולה בסולם הרגיש בו, נטל טומוס של ברכות ונתנו לתוך ספל של מים
כלשון הזה א"ל ר' ישמעאל: עונש האחרון קשה מן הראשון.

(ד)
הגליונים אוונגליונים וספרי מינים - אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן

לפי ת"ק אינו מציל ספרי מינים בשבת. לפי ר' יוסי הגלילי יש ליזום את שריפתם חוץ מאיזכורי השם שבהם. לפי ר' ישמעאל יש לשרוף אותם בכונה תחילה כולל האיזכורים.
כאן ר' ישמעאל מצדד בשריפת השמות, ובמקרה שבהלכה ג הוא התנגד לכך.

ר' יוסי הגלילי אומר: בחול קודר את אזכרותיהן וגונזן, ושורף את השאר
אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבואו לידי שאשרפם ואת האזכרות שבהן
שאפי' הרודף רודף אחרי - נכנסתי לבית ע"ז, ולא נכנסתי לבתיהן
שעובדי ע"ז אין מכירין אותו, וכופרין בו. והללו מכירין וכופרין בו!
ועליהן אמר הכתוב (ישעיהו נז ח) ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך וגו'
אמר ר' ישמעאל: מה אם להטיל שלום בין איש לאשתו
אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים
ספרי מינים, שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים - על אחת כמה וכמה שימחו הן ואזכרותיהן
ועליהן אמר הכתוב (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה' אשנא וגו'
כשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה
כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מכל דבר המאבד אותן.

(ה)
טלית שאחז האור בראשו א' - נוטלה ומתכסה בה. אם כבתה - כבתה

השימוש בטלית ובספר הבוערים יכבה אותם בודאי. ובכל זאת הוא מותר.
אם אין ברירה מכבים ממש את האש ומצילים את ספרי התורה.

כלי שאחז האור בראש אחד - נוטלו ומשתמש בו. אם כבה - כבה
ספר שנפל לתנור - מטמא את התרומה המתבשלת בתנור.
מכבין להציל כתבי קודש, אבל לא לתרומה
יפה כח הקדש מכח התרומה, שהקדש - מציל כולה, תרומה - אין מצלת, אלא כדרך שמציל מחולין.

הצלת מזון מהשריפה

(ו)
מצילין מיום טוב לשבת, אבל לא משבת זו לשבת אחרת, ולא משבת ליום טוב

כאן מדובר על הצלת מזון, וראו משנה טז, ב.
המחלוקת בסוף הבריתא היא האם מותר להציל תחילה את המזון הפחות טוב כדי שיוכל אחר כך להציל את הפת הנקיה.

ולא משבת ליום הכפורים, ולא מיום הכפורים לשבת, ואצ"ל מיום טוב לחול
ולא יציל ואח"כ יזמין, אלא יזמין ואח"כ יציל
הציל פת נקיה - אין רשאי להציל פת הדראה
פת הדראה - רשאי להציל נקייה
ואין מערימין בכך. רבי יוסי בר יהודה אומר: מערימין בכך.

(ז)
אין מצילין את המת מפני הדליקה

ראו שבת ל ב. לעניין שכח פת בתנור ראו משנה טז, ב-ג. כאן אוסרים לעשות חשבון במוצ"ש. שם המליצו על כך, אבל דווקא ביוזמת האחרים.

אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה
שכח פת בתנור וקדש עליו היום - מצילין ממנו מזון ג' סעודות
ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, בלבד שלא יעשה עמהם חשבון לאחר שבת.
הרודה - רודה בסכין, אבל לא במרדה.

(ח)

ר"ש בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור

מפני שהוא מחרך. וחכמים לא הודו לו.

ראו משנה טז, ה.

שימוש בעבודת גוי בשבת

(ט)
נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו "כבה" ו"אל תכבה"

ראו משנה טז, ו.
למרות שהגויים לא כיבו לבסוף, ולכן לא היה יוסף צריך לשלם להם – שילם. ומחיר מיוחד למנהיג.

מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי קצטרה המצודה של צפורי לכבותה
ולא הניחן. ירד ענן וכיבה
אמרו חכמים: לא היה צריך, אף על פי כן למוצאי שבת שלח להם סלע לכל אחד
ולאפרכוס שבהן שלח חמשים דינר.

(י)
אין משכירין כלים לנכרי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר

שרידי שיטת בית שמאי, ראו משנה א, ז.

אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר
אמרו עליו על יוסף הכהן, שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם.

(יא)
מלא מים להשקות בהמתו - משקה אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל - אסור

ראו משנה טז, ח. כאן מחמירים במלאכת גוי של שבת.

ליקט עשבים להאכיל בהמתו - מאכיל אחריו ישראל. אם בשביל ישראל - אסור
בד"א? בנכרי שאין מכירו. אבל נכרי שמכירו - ה"ז אסור
מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת
וכולם שעשאן ישראל, בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין - ה"ז אסור.

(יב)
אין מפליגין בים הגדול פחות מג' ימים קודם לשבת

ראו שבת יט א. גם הדין הזה נראה כשיטת בית שמאי. רשב"ג מסייג את האיסור. וראו גם ספרי דברים רג.

בד"א? ביורד לדבר הרשות. אבל ביורד לדבר מצוה - אפילו בערב שבת מותר
ופוסק עמו על מנת לשבות, דברי רבי. רשב"ג אומר: מצור לצידן אפילו בערב שבת מותר.

(יג)
ספינה הבאה בים - אין עולין מתוכה ליבשה, אא"כ היו בתוך התחום עד שלא חשכה

ראו ערובין ד, ג, וכן משנה טז, ח.

מעשה ברבן גמליאל וזקנים, שהיו באין בספינה וקדש עליו היום
אמרו לרבן גמליאל: מה אנו לירד? אמר להם: צופה הייתי, והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה
אלא שנטרפה הספינה פעמים הרבה
באותה שעה עשה נכרי סיקלא כבש לירד בו. אמרו לו: מה אנו לירד?
אמר להם: הואיל ולא בפנינו עשה - מותרין אנו לירד בו, וירדו בו הזקנים.

טלטול בשבת לצורך

(יד)

מלבן של מטה ושל ערסה, ונקליטי המטה, לווחים של סקבים, וכרעי שולחן, ויד של סכין

הרי זה לא יחזיר, ואם החזיר – פטור, ובלבד שלא יתקע

ראו משנה יז, א, וכן ערובין י, יב.

ואם תקע - חייב חטאת. רשב"ג אומר: אם היו רפין - נוטל ומחזיר.

(טו)
מטלטלין את השופר בקבוק של תינוק להשקות בו את התינוק

כיוון שאין התינוק מוזהר על השבת, מותר לטלטל עבורו כלים מסויימים.
וראו לקמן טו, א, וכן משנה יז, ד, ש' נחמיה מתיר לטלטל את הכלים רק לצורך. נראה שהברייתא הזאת והבאה הן לשיטתו. וכן משנה יז, ב.

מטלטלין את הקרקש רעשן ואת הפינקס לתינוק בשבת
אין מקרקשין לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת
מטלטלין את הפינקס ואת המראה לכסות בהן את הכלי
ואין רואין במראה. ואם היתה קבועה בכותל - מותר
אין מטלטלין לא את המקבת ולא את המקדח ולא את הקשתנית מסור קשת
לא יכה במקבת על גבי מפסלת, ולא יקדיח בקשתנית כדרך שעושה בחול
כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה - הרי הן ככל הכלים ומטלטלין אותן.

(טז)
כיפה, בין חקוק ובין שאינו חקוק - מטלטלין אותו בשבת

ראו כלים כב, ט; והשוו לדעת ר' אליעזר בעניין הטבעת, תוספתא ב"מ דכלים ב, א.

ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה
מדוכה, אם יש בה שום - מטלטלין אותה, ואם לאו - אין מטלטלין אותה
רשב"ג אומר: מדוכה קטנה הנתנת ע"ג שולחן - הרי היא כקערה, ומטלטלין אותה
ר' יוסי אומר: צרור המקורזל אבן לניגוב אחרי הטלת רעי כזית כאגוז וכביצה - נוטלו ומקנח בו את רגליו
ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: מלא היד.