ביאור:משנה שבת פרק טז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
|
דליקה בשבת מאתגרת מאד את מי שרואה את רכושו עולה באש ונדרש לא לכבות אותה. הפרק מוביל לפתרון של "גוי של שבת". |
דליקה בשבת ושימוש בנכרי
[עריכה]חטיבה I: הצלת הקדושה - חובה
[עריכה]|
בגלל קדושת כתבי הקודש מותר, וגם חייבים, להציל אותם מהדליקה למרות שמכין בכך לטווח ארוך, בניגוד לאמור בפרק הקודם. הצלת הקדושה היתה גם המניע של ח"נ ביאליק במפעל הכינוס שלו, וראו במאמרו "הלכה ואגדה". הגדרת כתבי הקודש כוללת גם את תרגומיהם, ראו מגילה א, ח. כתבי קודש שאינם מיועדים לקריאה בציבור - אין לקרוא בהם בשבת כלל, מפני הפגיעה בהקשבה בזמן הדרשה, ולכן אין לעיין בעלוני שבת בבית הכנסת. וראו טעם אחר לאיסור זה בתוספתא יד א: "מפני שטרי הדיוטות - שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, ק"ו בשטרי הדיוטות!" - כלומר משום מעשה חול. עצם הכפלת הנימוק מלמד שהטעם לאיסור לא היה ברור. השוו לעירובין פרק י, גם שם מדובר על טלטול כתבי קודש בשבת, ור' שמעון אומר "אין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש!" ההיתר להציל את תיק הספר בזכות הספר הוא הלכה שמתבקש לדרוש אותה, כי היא מייצגת את הרחבת הקדושה לתחום החול. לגבי מבוי המפולש, ראו עירובין ט, ד: ר' יהודה אינו מבחין בין מבוי מפולש למבוי אחר. |
(א) כל כתבי הקודש - מצילין אותן בשבת מפני הדליקה
- בין שקורין בהן - ובין שאין קורין בהן. גם כתבי קודש שאינם מיועדים להיקרא בשבת זו.
- ואף על פי שכתובים בכל לשון - טעונים גניזה.
- ומפני מה אין קורין בהן? - מפני ביטול בית המדרש.
מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין
- ואף על פי שיש בתוכן מעות.
ולהיכן מצילין אותן? - למבוי שאינו מפולש.
- בן בתירא אומר: אף למפולש:
חטיבה II: הצלת מזון ובגדים: רשות והערמות
[עריכה](ב) מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם - לאדם, הראוי לבהמה - לבהמה.
כיצד?
|
השוו לקמן כב, א. לשאלה איזה מזון מותר להציל ולהערמה בעניין זה ראו תוספתא יד, ו. |
נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלש סעודות
- בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות. במנחה - מזון סעודה אחת.
רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות:
|
משנה זו מתארת דרכים להציל יותר מהמותר לפי משנה ב. בעל הבית מזמין את ה"אחרים" כאורחים לשבת, כדי שיצילו לעצמם מזון. אין לו רשות ליזום את החשבון איתם (ראו תוספתא יד, ז,) אבל המשנה ממליצה שהם ישלמו את תמורת המזון. המחלוקת בסוף המשנה דומה לזו שבמשנה א, אבל כאן מחמירים יותר. |
(ג) מצילין סל מלא ככרות, ואף על פי שיש בו מאה סעודות
- ועגול של דבלה, וחבית של יין. למרות שיש בהם יותר משלוש סעודות
ואומר לאחרים: "בואו והצילו לכם".
- ואם היו פיקחין והבינו שמה שאמר היה כהערמה - עושין עמו חשבון ומשלמים לו על מה שהצילו אחר השבת.
להיכן מצילין אותן? - לחצר המעורבת.
- בן בתירא אומר: אף לשאינה מעורבת:
(ד) ולשם מוציא כל כלי תשמישו
- ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף.
רבי יוסי אומר: שמונה עשר כלים. למרות שאחדים מהם כפולים.
- וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים: "בואו והצילו עמי": והבגדים שהצילו - שלו.
חטיבה III: כיבוי הדליקה ובלימתה
[עריכה](ה) רבי שמעון בן ננס אומר:
- פורסין עור של גדי על גבי שידה, תיבה ומגדל שאחז בהן את האור
|
חכמים לא הודו לר' שמעון בן ננס, ראו תוספתא יד, ח. "מחיצה בכל הכלים" - משחק מילים עם משנה ד "מוציא כל כלי תשמישו". כלים העוצרים את האש לעומת כלים הניצלים ממנה. וראו המשך רצף הביטויים בפרק יז. |
- מפני שהוא מחרך. ואינו נשרף, וכך מונע את התפשטות האש
- ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים
- בשביל שלא תעבור הדליקה.
רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים
- לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה:
|
אין אומרים לנכרי לכבות, אבל שמחים שהוא בא. והשוו שביעית ה, ט. במשנה ח יתכן שמחמירים כי אינה שעת חירום, ויש גם מי שהחמירו בזמן דליקה (ראו תוספתא יד, ט) |
(ו) נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו "כבה" ו"אל תכבה"
- מפני שאין שביתתו עליהן
אבל קטן שבא לכבות - אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן:
חטיבה IV: מעשי היהודי והנכרי
[עריכה]|
ר' יהודה מחמיר, כי במעשים אלו יש משום כיבוי או ציד, ומסתמך על ר' יוחנן בן זכאי. וראו לשון דומה לקמן כב, ג. והשוו לעיל ג, ו, כיצד מותר למנוע את השריפה גם לדעת ר' יהודה. הפתרון המומלץ הוא כנראה לקוות שהנכרי יכבה. המעשה במשנה זו מובא לאסור, ואילו במשנה ח מובא מעשה להתיר. |
(ז) כופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחז בקורה
- ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך.
אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב
- ואמר: חוששני לו מחטאת:
(ח) נכרי שהדליק את הנר - משתמש לאורו ישראל. ואם בשביל ישראל - אסור.
|
לעניין שימוש במעשי שבת ראו גם תוספתא יח, ח-י, הבחנות שונות: עבור מי נעשה, ע"י מי, האם בכניסת שבת היה אפשר להשתמש בחפץ, וכדומה. כאן עוסקים רק בהבחנה הראשונה דלעיל. וראו תוספתא יד, יא, שעוסקת גם בשאלה אם הגוי מכיר את היהודי ואולי מילא הרבה מים לצורך היהודי. המעשה כאן מצורף בתוספתא יד, יג למעשה הנזכר בעירובין ד, ב. |
- מילא מים להשקות בהמתו - משקה אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל - אסור.
עשה גוי כבש לירד בו - יורד אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל - אסור.
מעשה ברבן גמליאל וזקנים, שהיו באין בספינה
- ועשה גוי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים: