ביאור:משנה שביעית פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק עוסק בבעיות בקנייה ומכירה בעקבות השביעית. הוא נוצר בעקבות התבטלות המשק האוטארקי שתואר בתורה, ומעבר לשוק שבו הקונה אינו יודע בדיוק מי גידל את הסחורה, בדומה לבעיה שתוארה במבוא למסכת דמאי. כך נוצרים דיני כשרות בפירות שאולי גודלו בשביעית.

השוק בשביעית ולאחריה[עריכה]

חטיבה I: פירות וירקות המבשילים לאחר יותר משנה[עריכה]

(א) בנות שוח כנראה צנוברים, שביעית שלהן - שניה

המחלוקת לגבי "פרסאות" נראית כדיון בשאלה האם בנות שוח הן דוגמא לעיקרון כללי או לא. אבל בתוספתא (ד, א) מנמקים חכמים את דעתם לא כפרי מסורת אלא כתוצאה של תצפית על פרסאות בטבריה, שמבשילות באותה השנה.

שהן עושות לשלוש שנים.

רבי יהודה אומר: הפרסאות, שביעית שלהן - מוצאי שביעית

שהן עושות לשתי שנים.
אמרו לו: לא אמרו - אלא "בנות שוח"!


ראו כלאים א ט לגבי ההטמנה. מדובר בשימור הירקות ולא בזריעה, אבל לעיתים הם מצמיחים עלים; וראו תוספתא ב, ב - ואף משרישים, ראו תוספתא מעשרות ג, יא.

ר' מאיר מתנה את הטמינה בכמות גדולה של לוף (סאתיים - 20 ליטר), ערימה של 3 טפחים וכיסוי בטפח עפר. בתוספתא ד, ב, הוא מעדיף להטמין את הלוף בכלי חרס. חכמים מסתפקים בשליש הכמות ובשליש הגובה של ערימת הלוף.

(ב) הטומן את הלוף בשביעית,

רבי מאיר אומר: לא יפחות מסאתים, עד גובה שלושה טפחים, וטפח עפר על גביו.
וחכמים אומרים: לא יפחות מארבעה קבים, עד גובה טפח, וטפח עפר על גביו.

וטומנו במקום דריסת אדם:


הלוף, בדומה לפרסאות ולבצל, הוא גידול שזמנו בין שנה לשנתיים.

מותר לכל אדם לקטוף בשביעית את עלי הלוף, אבל בעל השדה מעוניין שלא יעשו כך, כדי שהבצל של הלוף יגדל.

ר' אליעזר מתיר לו לעשות עיסקה עם המלקטים, שלא יפגעו בעלי הלוף והוא יפצה אותם. ר' יהושע מייצג את ההלכה המקורית.

למרות שלא בהכרח מדובר על עניים, כך מכונים המלקטים. כנראה בעיקר העניים לקטו את היבולים בשביעית. בתוספתא ד, ג מדובר על חשבון אחר, שבעה"ב עושה עם העניים בשנה שאחרי השביעית, ובו הוא מחשב כמה מהלוף גדל בשביעית ומכאן כמה זכות העניים בו.

(ג) לוף בצל של לוף שעברה עליו שביעית שנזרע בשישית ובמהלך השביעית הוציא עלים

רבי אליעזר אומר: אם לקטו העניים את עליו - לקטו.
ואם לאו - יעשה חשבון עם העניים.
רבי יהושע אומר: אם לקטו העניים את עליו - לקטו.
ואם לאו - אין לעניים עליו חשבון:


(ד) לוף של ערב שביעית, שנכנס לשביעית

וכן בצלים הקיצונים בצל שגדל בקיץ, וכן פואה של עדית צמחי פואה בקרקע רגילה
בית שמאי אומרים: עוקרין אותן במארופות של עץ.
ובית הלל אומרים: בקרדומות של מתכת.

ומודים בפואה של צלעות פואה בקרקע סלעית - שעוקרין אותה בקרדומות של מתכת:


הלוף הנמכר בשמינית - יתכן שהוא מפירות השביעית שגדלו באיסור, ויתכן שהוא מפירות הששית.

לדעת ר' יהודה השוו לקמן ו, ד, ר' יהודה הנשיא. לדעת חכמים השוו תוספתא פסחים ב, יד. וראו גם תוספתא ד, ד.

משנה זו מתחילה את הדיון ביחסים שבין שומרי השביעית לבין החשודים עליה, שהיו תופעה נפוצה.

(ה) מאימתי מותר אדם ליקח לוף בשוק במוצאי שביעית?

רבי יהודה אומר: מיד.
וחכמים אומרים: משירבה החדש. כאשר יהיה סיכוי טוב שהלוף הוא מפירות השמינית.


חטיבה II: יחסים עם החשודים על השביעית: דרכי שלום ואיסור חיזוק ידיהם[עריכה]

(ו) אלו כלים שאין האומן יצרן הכלים רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר.

אבל מוכר הוא מגל יד, ומגל קציר, ועגלה וכל כליה.

זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור. לאיסור ולהיתר - מותר:


מוכרי הכדים נקראים לשתף פעולה עם החכמים ולהגביל את אגירת השמן והיין בשביעית למידה סבירה. אבל אין המידה הזאת מגבלה על הצרכנים, ומותר להם לאסוף יותר ממנה בדרכים המותרות.

(ז) היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין

שכן דרכו להביא מן ההפקר.
ואם הביא יותר מכאן - מותר.

ומוכר לנכרים בארץ, ולישראל בחוצה לארץ:


(ח) בית שמאי אומרים: לא ימכר לו פרה חורשת בשביעית.

ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשחטה. ולכן הפרה נחשבת "דבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר"

השוו ע"ז א, ה. לעניין הפירות השוו תוספתא ד, ה, שם החמירו.

מוכר לו פירות - אפילו בשעת הזרע

ומשאיל לו סאתו - אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן
ופורט לו מעות - אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים.

וכלן, בפירוש אם הקונה אמר שבכוונתו לעבור על השביעית. - אסורין:


האשה חשודה בעצמה על השביעית, ואינה אשת החשוד בהכרח.

ביחס לעבודה משותפת בחצר - מותר להרחיק לכת בשיתוף פעולה עם החשודים על השביעית ועל הטהרות, בניגוד למשניות הקודמות, העוסקות במכירה בשוק לאנשים זרים, ובניגוד למנהגי ההרחקה בעניין המסחר בין חברים לעמי הארץ (ראו גם דמאי ב, ג.)

היחס לנכרים בשביעית הופיע לעיל ד, ג, וכאן חזרו עליו כדי להדגיש את האיסור לחזק ידי עוברי העבירה. האיסור הזה חל בעיקר על חיי המסחר, ואילו ביחסי השכנות יש להקפיד על דרכי שלום. וראו גם תוספתא תענית ב, ט, שמתפללים על הגשמים בשביעית עבור הנכרים.

בעניין המנהגים של עבודת הנשים במשותף בחצר, ראו פסחים ג, ד וכן כלים ה, ח.

לשון הנקבה מחזירה אותנו לתחילת הפרק, שעסקה בבנות שוח, לעומת המרכז שעסק בלוף ובהלכות לגברים.

(ט) משאלת אשה לחברתה, החשודה על השביעית, נפה וכברה, ורחיים ותנור.

אבל לא תבור ולא תטחן עמה.

אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ שאינה מקפידה על דיני טומאה וטהרה נפה וכברה

ובוררת, וטוחנת ומרקדת עמה.

אבל משתטיל המים - לא תיגע אצלה, כי הבצק מקבל טומאה, בניגוד לקמח היבש.

שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה.

וכולן לא אמרו - אלא מפני דרכי שלום.

ומחזיקין ידי נכרי בשביעית, אבל לא ידי ישראל.

ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום: