משנה שביעית ה
שביעית פרק ה', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר זרעים • מסכת שביעית • פרק חמישי ("בנות שוח") • >>
פרקי מסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
בנות שוח, שביעית שלהן – שניה, שהן עושות לשלש שנים.
רבי יהודה אומר, הפרסאות, שביעית שלהן – מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים.
אמרו לו, לא אמרו, אלא בנות שוח.
הטומן את הלוף בשביעית, רבי מאיר אומר, לא יפחות מסאתים, עד גובה שלשה טפחים, וטפח עפר על גביו.
וחכמים אומרים, לא יפחות מארבעה קבים, עד גובה טפח, וטפח עפר על גביו.
וטומנו במקום דריסת אדם.
לוף שעברה עליו שביעית, רבי אליעזר אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו.
ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים.
רבי יהושע אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו.
ואם לאו, אין לעניים עליו חשבון.
לוף של ערב שביעית, שנכנס לשביעית, וכן בצלים הקיצונים, וכן פואה של עידית, בית שמאי אומרים, עוקרין אותן במארופות של עץ.
ובית הלל אומרים, בקרדומות של מתכת.
ומודים בפואה של צלעות, שעוקרין אותה בקרדומות של מתכת.
מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, רבי יהודה אומר, מיד.
וחכמים אומרים, משירבה החדש.
אלו כלים שאין האמן רשאי למכרם בשביעית, מחרשה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר.
אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר, ועגלה וכל כליה.
זה הכלל, כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה, אסור.
לאיסור ולהיתר, מותר.
היוצר, מוכר חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר.
ואם הביא יותר מכאן, מותר.
ומוכר לנכרים בארץ, ולישראל בחוצה לארץ.
בית שמאי אומרים, לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית.
ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשחטה.
מוכר לו פרות בשעת הזרע, ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים.
וכולן, בפירוש, אסורין.
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה, ורחיים ותנור.
אבל לא תבור ולא תטחן עמה.
אשת חבר, משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה.
אבל משתטיל המים, לא תגע אצלה, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה.
וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום.
ומחזיקין ידי נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל.
ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.
- אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּנוֹת שׁוּחַ:
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- לֹא יִפְחוֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- לֹא יִפְחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו.
- וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- אִם לִקְּטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לִקְּטוּ;
- וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים.
- רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
- אִם לִקְּטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לִקְּטוּ;
- וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:
- וְכֵן בְּצָלִים הַקַּיְצוֹנִים,
- וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת.
- וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָה בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת:
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיָּד;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.
- מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ,
- הָעֹל,
- וְהַמִּזְרֶה,
- וְהַדֶּקֶר.
- אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר,
- וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ.
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר;
- לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר.
- שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר.
- וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר.
- וּמוֹכֵר לַנָּכְרִי בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
- לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית.
- וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֳטָהּ.
- מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת בִּשְׁעַת הַזֶּרַע,
- וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ,
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּרֶן.
- וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת,
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים.
- וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ,
- וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין.
- אֲבָל לֹא תָּבֹר וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ.
- אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, נָפָה וּכְבָרָה,
- וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ.
- אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִּגַּע אֶצְלָהּ,
- שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.
- וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
- וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִי בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל.
- וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן,
- מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
- וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן,
נוסח הרמב"ם
(א) בנות שוח -
- שביעית שלהן - שניה, שהן עושות לשלש שנים.
- רבי יהודה אומר:
- הפרסיות -
- שביעית שלהן - מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים.
- הפרסיות -
- אמרו לו:
- לא אמרו - אלא בנות שוח.
(ב) הטומן את הלוף בשביעית -
- רבי מאיר אומר: לא יפחות,
- מסאתים על גובה שלשה טפחים,
- וטפח עפר על גביו.
- מסאתים על גובה שלשה טפחים,
- וחכמים אומרים: לא יפחות,
- מארבעת קבין על גובה טפח,
- וטפח עפר על גביו,
- וטומנו - במקום דריסת האדם.
- מארבעת קבין על גובה טפח,
- רבי מאיר אומר: לא יפחות,
(ג) לוף שעברה עליו שביעית -
- רבי אליעזר אומר:
- אם לקטו העניים את עליו - לקטו;
- ואם לאו - יעשה חשבון עם העניים.
- רבי יהושע אומר:
- אם לקטו העניים את עליו - לקטו;
- ואם לאו - אין לעניים עימו חשבון.
- רבי אליעזר אומר:
(ד) לוף של ערב שביעית - שנכנס לשביעית,
- וכן בצלים הקיצונים, וכן פואה של עידית -
- בית שמאי אומרים: עוקרין אותה במארופות של עץ.
- ובית הלל אומרים: בקרדומות של מתכת.
- ומודים בפואה של צלעות -
- שעוקרין אותה בקרדומות של מתכת.
- וכן בצלים הקיצונים, וכן פואה של עידית -
(ה) מאמתי, מותר אדם ליקח לו את הלוף במוצאי שביעית? -
- רבי יהודה אומר: מיד.
- וחכמים אומרים: משירבה החדש.
(ו) ואלו כלים, שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית -
- מחרשה וכל כליה,
- העול, והמזרה, והדקר.
- אבל מוכר הוא -
- מגל יד, ומגל קציר, עגלה וכל כליה.
- מחרשה וכל כליה,
- זה הכלל -
- כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור;
- לאיסור ולהיתר - מותר.
(ז) היוצר -
- מוכר חמש כדי שמן,
- וחמש עשרה כדי יין - שכן דרכו להביא מן ההפקר.
- ואם הביא יותר מכן - מותר.
- מוכר -
- לגוים - בארץ,
- ולישראל - בחוצה לארץ.
(ח) בית שמאי אומרים:
- לא ימכור לו - פרה חורשת בשביעית.
- ובית הלל - מתירין,
- מפני שהוא יכול לשוחטה.
- ומוכר לו -פירות,
- אפילו בשעת הזרע.
- ומשאילו - סאתו,
- ואף על פי שהוא יודע - שיש לו גורן.
- ופורט לו - מעות,
- ואף על פי שהוא יודע - שיש עימו פועלים.
- וכולן -
- בפירוש - אסורים.
(ט) משאלת אישה, לחברתה החשודה על השביעית-
- נפה, וכברה, ריחיים, ותנור.
- אבל - לא תבור,
- ולא תטחון - עימה.
- אשת חבר, משאלת לאשת עם הארץ -
- נפה, וכברה,
- ובוררת, וטוחנת, ומרקדת - עימה.
- נפה, וכברה,
- אבל משתטיל המים -
- לא תיגע אצלה - שאין מחזקין ידי עוברי עבירה.
- וכולן -
- לא אמרו - אלא מפני דרכי שלום.
- ומחזקין ידי גוים - בשביעית,
- אבל - לא ידי ישראל.
- ושואלין בשלומן - מפני דרכי שלום.
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה שביעית, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב