תוספות יום טוב על שביעית ה
<< · תוספות יום טוב · על שביעית · ה · >>
אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כמו כן בפרסאות דכיון שנחנטו בשביעית שיהיה לפירותיהן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית ולמה יהיה להם דין ירק דבתר לקיטה כדלעיל בפי' מ"ז פ"ב:
הלוף: פי' הר"ב מין ממיני הבצלים. עיין עוד פי' אחר בר"פ יח דשבת:
לוף שעברה עליו שביעית כו'. וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ"ב בפי' משנה ז וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ הר"ש דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו [במשנה דלקמן] והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. וכתב עוד בירושלמי פריך מהא דגזרו על הספיחים דריש פ"ט וכלומר כל לוף שביעית אסור בין לעניים בין לעשירים ומשני דלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דתחלת גידולן בשביעית או כגון בתבואה שלא הביאה שליש בששית אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה. ויש עוד שינויי אחריני ע"ש. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ט בס"ד:
לוף של ערב שביעית. פירש הר"ב ולא הוסיף צמחים בשביעית שאם הוסיף כו' אסור לעקרו משום הפסד פרי. דכשעוקר בשינוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן משנה ו בשם הרמב"ם דכל הספיחים אסורי' באכילה. יש לפרש כשעוקרם ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידי' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:
[עידית. פי' הר"ב שדה שמינה. ושם עידית מפורש בריש פ"ה דגיטין].
בקרדומות של מתכות. ואפ"ה הוי שינוי כדבעינן למימר במתניתין דלקמן:
ומודים בית שמאי לבית הלל. וכהאי גוונא בריש פ"ג דפאה ועיין מה שכתבתי שם:
רבי יהודה אומר מיד. פי' הר"ב הואיל וצריך לעקרו בשינוי לא שכיח במוצאי שביעית דאיסורא ומש"ה מותר מיד כדמסיק בירושלמי דבטמון אנן קיימין ואמרינן דאין דרך לעקור בשינוי של איסור כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמו חיישינן שמא יביא מן האיסור הואיל ועכשיו קונים ממנו עוקר האיסור בשינוי ומוכרו מיד ויאמר מן הטמון הבאתי. הר"ש עם קצת תוס' באור:
[וחכמים אומרים משירבה החדש. כתב הר"ב בירושלמי מפרש כו'. וז"ל הפירוש שהזכרתי עד שירבה החדש שיוכל למצוא לוף הרבה כזה גדלים בהיתר והיינו מפסח ואילך ע"כ]:
שאין האומן רשאי למוכרם. לשון הרמב"ם אמר הכתוב (ויקרא יט) לפני עור לא תתן מכשול ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע לא תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם:
והמזרה. כתב הר"ב שזורין בו התבואה בגורן כלומר דוקא בגורן דהיינו הרבה אבל כשיזרה מעט לא יזרהו במזרה כלל:
אבל מוכר כו'. וטעמא כתב הר"ב שאין אסור אלא להביא הרבה דהא לאכלה כתיב. וכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שמיטה ע"פ ת"כ וזה שנאמר
(שם כה) את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ועיין במ"ו פ"ח ומסיק עוד שם דכל הספיחים אסורים באכילה מדרבנן ובכללן תבואה וקטנית וכן ירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות. וא"כ הך מגל יד וכו' דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד אלא דתלינן שיקצור העשבים שאין זורעים אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' דרפ"ט והיינו לפי הר"מ בחיבורו אבל בפירושו יש פי' אחר ע"ש וגם הר"ב מפרש בענין אחר. ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול. מ"מ דינו של הרמב"ם דין צדק. כדמשמע בפסחים פ"ד דף נא ע"ב וע"ש בתוס':
מגל יד וכו'. פי' הרמב"ם חרמש קטן שיקטוף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע ע"כ. ורוצה לומר שהוא מגל סתם והיינו חרמש כמ"ש במ"ד פ"ד דפאה ובמ"ו בפ' דלעיל:
[ואם הביא יותר מכאן מותר. לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ"ל. ואני תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו בפ"ח מהלכות שמטה]:
ומוכר לנכרים וכו'. לשון הרמב"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח"ל:
שהוא יכול לשוחטה. כתב הר"ב ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן. וסיים הר"ש ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למתלי כדפרשינן בפ"ק דע"ז [טו]:
מוכר לו פירות וכו'. לשון הר"ש ובהא מודו בית שמאי דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט כמ"ש הר"ב:
לחברתה. עי' מה שכתבתי במשנה ב פרק ד דדמאי ובמשנה יא פרק ג דסוכה:
[החשודה על השביעית. עיין מ"ש בזה בסוף מתניתין]:
נפה וכברה. לשון הרמב"ם נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה. אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח ע"כ. ומ"ש הר"ב דתלינן לספור וכו'. עי' מ"ש בסוף המשנה:
ובוררת וטוחנת וכו'. והא דלא תני במתני' תנור ורחיים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה. א"נ כיון דתני כולה ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור [יט]. הר"ש. והתוס' בשלהי פ"ה דגיטין [סא. ] כתבו עוד תירוץ אחר דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה. ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל החשודה אשביעית לא חשודה אטומאה. דהא דתנן בס"פ עד כמה במס' בכורות [ל] דהחשודה אשביעית חשודה אטומאה. היינו טומאות פירות אבל לא טומאת הגוף ע"כ. וכך פי' הרמב"ם שם בטומאת פירות:
[ומרקדת עמה. משום דבעי למיתני אבל משתטיל מים כו' קתני הכא מרקדת אע"ג דברישא לא קתני לדינא דריקוד]:
אבל משתטיל המים כו'. פירש הר"ב לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אע"ג דלא מחייבא בחלה עד שתתגלגל. תוספות דגיטין. ועיין מה שאכתוב בפרק ד' דע"ז משנה ט בס"ד. גם מה שכתבתי במסכת דמאי פ"ו מ"ו דזו היא משנה ראשונה כו' וכ"כ הרמב"ם גם בכאן אבל בגיטין פ"ה כתב דאף למשנה אחרונה אסור בכאן משום דגורם טומאה לתרומה שבו וכ"כ בע"ז פ"ד וע"ש. ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויש לו לטמא החולין המתוקני' לכתחולה וכתב עליו הכ"מ מותר לגרום וכו' משנה אתרונה וכו'. ומ"ש יש לו וכו'. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא. הני מילי כשאינן מתוקנין עדיין ומשו' תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם צ"ע דבפ"ק דנדה עלה ו אמרי' איפכא ע"ש. ובסוף בפרק הניזקין [סא:] ובפרש"י פרק כשם [ל:] עכ"ל. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מאי איפכא משמע דבנדה מייתי הא דמתניתין ב דפרק ג דחלה ושם תמצא מפורש בס"ד דקודם שנתגלגלה עדיין לאו טבולה לחלה היא. ומשום דנולד לו ספק טומאה מותר לטמא אפי' בידים משום דבלאו הכי הויא החלה בספק טומאה ואין הפסד בטומאת החלה ולאו עבירה היא ומשגלגלה אפי' נולד ספק טומאה אסור לטמא והיינו טעמא משום דטבולין לחלה. ופסקה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ביכורים ובסוף פרק י"א מהלכות שאר אבות הטומאות. ודנקיט בגמ' אסור לגרום אפרש לקמן בס"ד. וההיא דבסוף הנזקין היינו נמי מתניתין דהכא ופסקה הרמב"ם בספ"ח מהלכות בכורים. וטעמא יהיב שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכמו שיתבאר מפירושו דמסכת ע"ז פרק ד. והתם חיישינן דמטמא לחלה שבו טומאה דשייכא בחלה. ודמותר לגרום טומאה כו' דכתב הרמב"ם היינו בענין שלא תטמא הקדש על ידי זו הטומאה וכמ"ש בפי' לגיטין וע"ז וזה באחת משלשה פנים או שכבר ניטל כל הקדש שבו הן תרומה הן חלה או שכבר נולד ספק טומאה קודם שבא לכלל עירוב קודש שבו כההיא דפרק ג דחלה שכתבתי או שאע"פ שעדיין יש בו קדושה אבל זו הטומאה שיטמא אלו החולין לא יזיקו ולא יטמאו את הקודש שבו והיינו ההיא דפ' כשם [עיין מה שכתבתי שם על הגליון] ומשנה בסוף פ"ב דחלה היא דמייתי התם ופסק' הרמב"ם בספ"ז מהלכות ביכורים וז"ל עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה והרי היא כחולין לענין הטומאה שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל. וכשעושה בזה הענין אע"פ שהעיסה שהיא ראשונה לטומאה כשנוטל כביצה ממנה מטמאה לעיסה הטהורה ועדיין לא נתקנה מן החלה מ"מ הואיל ונטל כדי חלתה דהשתא זו הטהורה תשאר חולין ולא איכפת לן בטומאתה וגם החלה הניטלת אינה מתטמא כיון שלא קרא לה שם ועיסת הטהורה שנעשית שני אינה מטמאה לאותה חלה כל שעדיין לא קרא לה שם כדיהיב טעמא שאין שני עושה שלישי בחולין ועדיין חולין היא. וע"פ מה שנתבאר אבאר אני את דברי הרמב"ם שבסוף ה' טומאת אוכלין שסוף דבריו הם באור תחלת דבריו. ובתחלה העתיק ל' הגמ' כדרכו וזה שכת' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואח"כ מבאר והולך ואמר ויש לו לטמא החולין המתוקנים לכתחלה בא לומר שזה שאמר לגרום לאו דוקא לגרום אבל בידים לא אלא דיש לו אפילו לטמא כו'. ובאיזו חולין קיימינן אהא קאמר במתוקנים כלומר שאין בהם קדש שיתטמא הקדש על ידי זו הטומאה. שאילו תטמא הקדש הרי זה אסור דעבירה היא לטמא את הקדש. אבל כשהן מתוקנים שאין לחוש לקדש שבהן שיתטמא וזה ע"פ הדרך השלישי אי נמי שנולד ספק טומאה בעיסה קודם שנתגלגלה דאז בלאו הכי אין הפסד וכמו שכתבתי בדרך השני. וכ"ש אם הם מתוקנים ממש כדרך הראשון מותר לטמא אפי' בידים. ויש לי הכרח לזה הפי' מנדה פ"ק [דף ו] דאדתנן עד שלא גלגלה תעשה בטומאה יהיב טעמא בגמ' דמותר לגרום טומאה והא מתניתין תעשה בטומאה קאמרה ואילו הכא לא קאמר אלא לגרום. אלא ש"מ דלגרום לאו דוקא. וכן בההיא דכשם דמניח הטמאה שתגע לטהורה ותטמאה וקאמר משום דמותר לגרום וכמו שתראה בל' הרמב"ם עצמו שהעתקתי. אלא דלגרום עצמו שאמרו בגמ' לאו בגרמא קאמר אלא בידים נמי הוא וזהו שרצה הרמב"ם לבאר. ודקאמר נמי בגמ' על תעשה בטהרה דאסור לגרום היינו נמי בין לגרום בין לטמא דכולה חדא הוא. וכמו כן הוצרך לבאר שהחולין שאמרו היינו דוקא כשהן מתוקנים כדי שאין חשש שיתטמא על ידו הקדש. מכח ההיא משנה אחרונה דפ"ד דמסכת ע"ז וכאשר נזכר שם בגמ' וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש אותה משנה. ודע דהא דחולין סתם וחולין מתוקנים דהכא אינם ענין למה שכתב הרמב"ם בריש פ' ח' מהלכות מעשר. ובפירושו בפרק בתרא דדמאי דהכא לענין טומאה איירינן:
וכולן לא אמרו כו'. בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת וכו' אבל לכולהו דלעיל מינה לא קאי דהא בגיטין [פ"ה] לא מתני להו בהדי הנהו דתני משום דרכי שלום ומשום הכי נמי מפרש בירושלמי וכמו שכתב הר"ב דנפה תלינן לספור וכו' ולא תלינן שינפה לטחינה וכן כולן ולדבר של היתר. וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך. אלא דהכא מיירי בידוע שאין לה פירות של היתר למתלי בה. והלכך הני תלייות לא הוו תלייות גמורות כהנהו דלעיל ואי לאו משום דרכי שלום לא הוי שרינן להו ואי לא הוי לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסייע ידי עוברי עבירה שהוא בכלל איסור דלפני עור כמו שכתבתי במשנה ו בסייעתא דשמיא ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תלייה דהו משום דבהו שייך טפי דרכי שלום כדאשכחן בפ' המדיר בכתובות [דף עב] גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור )שמשיא אותה שם רע בשכנותיה כך כתב הר"ש עם קצת תוספת באור. והא דכתב הר"ב בדבור המתחיל ובוררת וכו' ולא אסרו הכא באשת ע"ה וכו' והוא גמרא בגטין [דף סא] ומאי קשיא לן הכא הא בשביעית איירי דבוודאי אין לה אלא איסור כתב הר"ש וכן בתוס' דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודים עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן דאוקמא התבואה אחזקתה ע"כ. ולישנא דחשודה על השביעי' קשה קצת למאי דפי' דבודאי אין לה פירות של היתר מיירי א"כ מאי חשודה דקאמר ויש לדחות ולפרש משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית שחשודה ששואלת אלו הכלי' לעשו' עמהן בפירות שביעי' ולא בדבר אחר. ואפ"ה משאלת אותן לה כל שלא פירשה בהדיא שלכך שואלתן כיון שיכולה לתלו' בכל דהו ויש כאן משו' דרכי שלום:
משנה שביעית, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב