מלאכת שלמה על שביעית ה
<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ה · >>
בנות שוח: מצאתי כתוב בספר אגודה בנות שוע סברה אחרת בנות שוח ע"כ. ופירש הראב"ד ז"ל בתורת כהנים דמדכתב רחמנא שבת שבתון יהיה לארץ ריבה איסור שביעית אפילו למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסירין למוצאי שביעית, הלכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורים בשנה שנייה של שמטה שאין פירותיהן נגמרין עד שנה שלישית ע"כ:
שהן עושות לשלש שנים: מפרש בירושלמי דבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין הפירות להתבשל אלא לאחר שלש שנים, ונמצא באילן בכל שנה שלש מיני פירות של שנה זו ושל שתי שנים ושל שלש, ואף על פי שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מנכרי כולי האי הנגמרין אלא בטעימה. ומפרש ר' יונה דקושרן בחוט פירוש הני בחוט לבן והני בחוט שחור והני בחוט אדום, ותני שמואל תוחב בהן קסמין לסימן.
ופירש ה"ר יהוסף ז"ל שהן עושות לשלש שנים לא הזכיר כאן הקנבוס והלוף שגם הן עושים לשלש שנים כי הן ירק ובירק לא אזלינן בתר חנטה ע"כ:
ר' יהודה אומר הפרסיות וכו': ירושלמי תני אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת, אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים ע"כ. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו, אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמרם בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין לתוך שנה שנייה ע"כ. ואין אנו צריכין לפלפול, אלא דבהך ברייתא מפרש במאי פליגי דמר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא הר"ש שירילי"ו ז"ל:
אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח: אבל הפרסיות דין ירק יש להן דבתר לקיטה אזלינן. ותמה על זה בתוספות יום טוב דמאי טעמא לא יהא להן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית, ונראה לעניות דעתי דמשום דהוי כמילתא בלא טעמא ליכא לאקשויי הכא אמרו לו היינו תנא קמא כדמקשה בריש פרק בתרא דראש השנה ובפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג):
עד גובה שלשה טפחים: מלמעלה למטה הוא דמשערינן ליה, דרך משל אם הגובה שמנה טפחים וגם שבעה וגם ששה וגם חמישה וגם ארבעה עד גובה שלשה, ולא שלשה דשלשה אסור ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח, ורבנן פליגי עליה בשיעורא ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה עפר. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה על גובה שלשה טפחים וכו' על גובה טפח בלמ"ד. ובירושלמי פליגי ר' יונה אמר לוף דקתני מתניתין לאו דוקא דהוא הדין בצלים שכן דרך לטומנם גם כן כדתנן בפרק ששי דפאה, ור' יוסי אמר מסתברא בבצלים אפילו פחות מכאן מותר שהן חלקים ואינם צומחין כל כך ומשום הכי לא בעי כולי האי:
לוף שעברה עליו שביעית: ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור, והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים, ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפילו רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו דבר שיש לו מתירין מיקרי, ומשום הכי פליגי תנאי בעלין. ובירושלמי פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן ריש פ"ט הויא ליה עיקר איסור וגדולי היתר מעלין, ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפרק הנודר מן הירק הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, דר"א סבר כר' יהודה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל, פירוש ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכולי עלמא מודים שהוא מותר אפילו לעשירים ע"כ. ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט, מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים, הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ"ט סימן ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס"ד.
וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל, הקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזליה בתר לקיטה כו', ויש לומר דמתניתין מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונראה לי דלא אזליה גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר, אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזליה דאיסור שבו היכן הלך אלא אם כן רבו גדולין על העיקר, ומשמע בפרק הנודר מן הירק דבעינן כל כך רבו דבטל בששים העיקר, תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפרק הנודר מן הירק דאפילו רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם, אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ז"ל:
אין לעניים עמו חשבון: תני לוף שעברה עליו שביעית, ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה. וכתב רבינו שמשון ז"ל ואם תאמר והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפרק כלל גדול זוטא, ויש לומר דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב"ם במשנה תורה:
בפירוש ר"ע ז"ל, שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה איני יודע מנין בא, דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע"כ:
פואה של עדית: פירש בערוך עדית שם מקום, והרמב"ם ז"ל פירש הפואה הטובה:
פואה של צלעות: פירש הרמב"ם ז"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל:
ומודים בפואה: תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו בית הלל בקרדומות של מתכת, ולא תימא דעדית דוקא קא משמע לן דמודו בית שמאי היכא דליכא עבודת הארץ, ומינה דלבית הלל לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע:
בפירוש ר"ע ז"ל, כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אין נראה, דאם כן למה צריך קרדומות יקחו מארופות, ותו דהוה ליה למימר ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפילו בקרדומות ע"כ:
ר' יהודה אומר מיד: ואף על גב דבשאר ירקות מודה דאסור וכו', לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט, פירוש מדלא פליג לקמן פרק ששי משנה ד':
משירבה החדש: ירושלמי תני א"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושים ואכלנו לוף על פי ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית, אמר ליה ר' יוסי עמך הייתי ולא היה אלא מוצאי הפסח. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משום דירבה החדש דמתניתין הוי פסח דהא גדלו ירקות בימות הגשמים ואין צריך להמתין עד הפסח אלא מעשה שהיה כך היה, ולא כדברי הרא"ש ורבינו שמשון ז"ל שפירשו שירבה החדש היינו מן הפסח ואילך, כדפירש בירושלמי דלא קאמר לה ר' יוסי הכי אלא דטעה ר' יהודה בין רגל לרגל ע"כ:
והדקר: יש סוברים והדקל בלמ"ד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל, ונראה לי דהכל אחד שכן מצינו שהרי"ש מתחלפת ללמ"ד כגון גרעינים גלעינים:
דקר: פירש ה"ר שמשון ז"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב"ם ז"ל פירש מחרישה הוא האת:
מגל יד: מצד אחד סכין ומצד אחד מגל והכי מפרש בהכל שוחטין:
זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה: יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא:
ואם הביא יותר מכאן מותר: פירש ה"ר יהוסף ז"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן, אלא נראה לי דהכי קאמר לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור, ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית, וצריך עיון ע"כ.
ומוכר לעובדי כוכבים בארץ: ואפילו יותר מזה ולישראל בחוצה לארץ ואפילו מן הקנוי בארץ, כך הוא בירושלמי. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהכי פירושא ואפילו שהכדים שמוכר לו בחוצה לארץ הן קנויין בארץ, והוה אמינא דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן, קא משמע לן כיון שמוכרן לו בחוצה לארץ שרי ע"כ:
ומוכר לו פירות ואפילו בשעת וכו': כך צריך להיות:
משאלת וכו':
החשודה: בירושלמי בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה, ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי:
וריחים ותנור: פירש ה"ר שמשון ז"ל ובתנור טמא איירי, דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרינן בפרק עד כמה ע"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשינן דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד, ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין סוף פרק הנזיקין:
ובוררת וטוחנת: וכל בבא זו תנינא בפרק הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר"ש ז"ל. ועיין עוד במה שכתב בסוף פרק הניזקין בשם התוספות:
וטוחנת: אי בריחים של מים מטחנת פירוש מכינה צרכי טחינה. ושם סוף פרק הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה, ר"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע"כ. ופירש רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה, לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע"כ. וראיתי שרב אלפס ז"ל הבליע דברי תנא קמא שבברייתא זו בלשון משנתנו שם סוף פרק הניזקין.
אכן בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה, ולספרים דגרסינן לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפירש רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה, וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף, ובגמרא מייתי לה בפרקא קמא דחולין למידק מינה דעם הארץ חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע"כ, ועיין שם עוד שפירש שם הברייתא.
ובעי בירושלמי דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת עם הארץ, ובפ"ד דמסכת עבודה זרה תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו, ומסיק דמתניתין מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים וְלָתַת אותם, דיקא נמי דקתני הכא במתניתין אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא:
מחזקין: בלא יו"ד, וכן ומחזקין, כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. והזי"ן בנקודת שב"א:
ומחזיקין ידי גוים וכו': ירושלמי ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא ותרינא אמר איישר, מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר, ומאן דאמר איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוספות ז"ל בסוף פרק הנזיקין דלמאן דאמר חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע"כ: