מלאכת שלמה על שביעית ה
<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
בנות שוח: מצאתי כתוב בס' אגודה בנות שוע ס"א בנות שוח ע"כ. ופי' הראב"ד ז"ל בתו"כ דמדכתב רחמנא שבת שבתון יהי' לארץ ריבה איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסירין למוצאי שביעית הלכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורי' בשנה שנייה של שמטה שאין פירותיהן נגמרין עד שנה שלישית ע"כ:
שהן עושות לשלש שנים: מפ' בירוש' דבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין הפירות להתבשל אלא לאחר שלש שנים ונמצא באילן בכל שנה שלש מיני פירות של שנה זו ושל שתי שנים ושל שלש ואע"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מנכרי כולי האי הנגמרין אלא בטעימה ומפ' ר' יונה דקושרן בחוט פי' הני בחוט לבן והני בחוט שחור והני בחוט אדום ותני שמואל תוחב בהן קסמין לסימן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל שהן עושות לשלש שנים לא הזכיר כאן הקנבוס והלוף שגם הן עושים לשלש שנים כי הן ירק ובירק לא אזלינן בתר חנטה ע"כ:
ר' יהודה אומר הפרסיות וכו': ירוש' תני אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים ע"כ. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמרם בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין לתוך שנה שנייה ע"כ. ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי דמר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא הר"ש שירילי"ו ז"ל:
אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח: אבל הפרסיות דין ירק יש להן דבתר לקיטה אזלינן. ותמה על זה בתוספות יום טוב דמאי טעמא לא יהא להן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית. ונלע"ד דמשום דהוי כמילתא בלא טעמא ליכא לאקשויי הכא אמרו לו היינו ת"ק כדמקשה בריש פרק בתרא דר"ה ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג):
משנה ב[עריכה]
עד גובה ג' טפחים: מלמעלה למטה הוא דמשערינן לי' דרך משל אם הגובה שמנה טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' עד גובה שלשה ולא שלשה דשלשה אסור ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח. ורבנן פליגי עליה בשיעורא ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה עפר. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה על גובה ג' טפחים וכו' על גובה טפח. בלמ"ד. ובירושלמי פליגי ר' יונה אמר לוף דקתני מתני' לאו דוקא דה"ה בצלים שכן דרך לטומנם ג"כ כדתנן בפ' ששי דפאה ור' יוסי אמר מסתברא בבצלים אפי' פחות מכאן מותר שהן חלקים ואינם צומחין כ"כ ומש"ה לא בעי כולי האי:
משנה ג[עריכה]
לוף שעברה עליו שביעית: ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. דר"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס"ד. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. הקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל ז"ל:
אין לעניים עמו חשבון: תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב"ם במשנה תורה:
משנה ד[עריכה]
בפי' ר"ע ז"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע"כ:
פואה של עדית: פי' בערוך עדית שם מקום והרמב"ם ז"ל פי' הפואה הטובה:
פואה של צלעות: פירש הרמב"ם ז"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל:
ומודים בפואה: תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ"ל דמודו ב"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע:
בפי' ר"ע ז"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דא"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע"כ:
משנה ה[עריכה]
ר' יהודה אומר מיד: ואע"ג דבשאר ירקות מודה דאסור וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' מדלא פליג לקמן פ' ששי משנה ד':
משירבה החדש: ירושלמי תני א"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושים ואכלנו לוף על פי ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית א"ל ר' יוסי עמך הייתי ולא הי' אלא מוצאי הפסח וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח דהא גדלו ירקות בימות הגשמים ואין צריך להמתין עד הפסח אלא מעשה שהיה כך היה ולא כדברי הרא"ש ורבינו שמשון ז"ל שפירשו שירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירוש' דלא קאמר לה ר' יוסי הכי אלא דטעה ר' יהודה בין רגל לרגל ע"כ:
משנה ו[עריכה]
והדקר: י"ס והדקל. בלמ"ד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דהכל א' שכן מצינו שהרי"ש מתחלפת ללמ"ד כגון גרעינים גלעינים:
דקר: פי' ה"ר שמשון ז"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב"ם ז"ל פי' מחרישה הוא האת:
מגל יד: מצד א' סכין ומצד א' מגל והכי מפ' בהכל שוחטין:
זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה: יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא:
משנה ז[עריכה]
ואם הביא יותר מכאן מותר: פי' ה"ר יהוסף ז"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן אלא נראה לי דה"ק לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית וצ"ע ע"כ.
ומוכר לעובדי כוכבים בארץ: ואפילו יותר מזה ולישראל בחו"ל ואפילו מן הקנוי בארץ. כך הוא בירושלמי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהכי פירושא ואפי' שהכדים שמוכר לו בח"ל הן קנויין בארץ וה"א דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן קמ"ל כיון שמוכרן לו בח"ל שרי ע"כ:
משנה ח[עריכה]
ומוכר לו פירות ואפי' בשעת וכו': כך צ"ל:
משנה ט[עריכה]
משאלת וכו':
החשודה: בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי:
וריחים ותנור: פי' ה"ר שמשון ז"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס"פ הנזיקין:
ובוררת וטוחנת: וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר"ש ז"ל. ועיין עוד במ"ש בס"פ הניזקין בשם התוספות:
וטוחנת: אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע"כ. ופי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע"כ וראיתי שרב אלפס ז"ל הבליע דברי ת"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ"ק דחולין למידק מינה דע"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע"כ וע"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע"ה ובפ"ד דמס' ע"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים
וְלָתַת: אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא:
מחזקין: בלא יו"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. והזי"ן בנקודת שב"א:
ומחזיקין ידי גוים וכו': ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז"ל בס"פ הנזיקין דלמ"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע"כ: