רמב"ם על שביעית ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על שביעית · ה · >>

שביעית פרק ה[עריכה]

משנה א[עריכה]

מה שאמר שביעית שלהן שניה - רוצה לומר שאפשר להיות דינם, דין פירות שביעית בשנה שניה מן השבוע, וזה כשיזדמן להם שיתחילו להנץ בשנה שביעית, והם עושות פרי לשלש שנים, ונגמר פרים בשנה שניה מן השבוע, שהיא שלישית לתחילת שנת השמיטה שהתחילו להנץ בו. ומפני זה מותרים לאכול בקדושת שביעית, אחר שהנצו בשמיטה.

וכבר פירשנו שבנות שוח - ממיני התאנים הלבנים. וכן הפרסיות.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב[עריכה]

לוף - ממיני הבצלים. וכן אמרו, "לוף, הוא הבצלים".

ואומר, אם רוצה לטמון אותם בארץ כמו שיטמין החיטה והשעורים וזולתם, אינו מותר לו להטמין שיעור מועט, מפני שדומה לזרע וכאילו הוא זורעו, ואינו נראה שהוא טומנו. אבל מותר לו לטומנו, כשיעשה חפירה בארץ שיעורה מכיל סאתים, והם שנים עשר קבים, ויהיה גבוה שלושה טפחים, וטפח עפר על הבצלים. זה דברי רבי מאיר.

וחכמים מתירים להטמין ארבעה קבים, והוא שיהיה בגובה המקום טפח בלבד.

ומה שאמר שיטמין במקום דריסת רגלי האדם - כדי שלא יצמחו.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ג[עריכה]

פירוש זאת ההלכה צריכה לעיקרים.

אחד מהן הוא, שפירות שביעית נאכלין עד זמן קצוב. ועוד יתבאר זה. ואחר הזמן ההוא, אסור לאכול מה שנשתייר מהם אלא לעניים, לדעת רבי יהודה. ורבי יוסי אומר, שאחר הביעור אינו מותר לאכלם, לא לעניים ולא לעשירים. ורבי אליעזר דעתו כדעת רבי יהודה, אבל רבי יהושע דעתו כדעת רבי יוסי.

ועוד שזה הלוף שדיברו עליו בכאן, הוא שיזרעהו קודם שנה שביעית, ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל קודם שנה שביעית, וכשנכנסת עליו שנה שביעית, יהיו עלי הלוף נראין על הארץ.

ובשביל זה אמר רבי אליעזר, שאם לקטו העניים את עליו בשביעית, ואחר כן תלשוהו לאחר שביעית, אין חייב כלום. ואם לא לקטו עליו, יעשה חשבון. ועניין ה"חשבון" כמו שאמרו, והוא כשיעקור אחר השמיטה לשני שנים, יתן לעניים [השליש, ואם יעקור אחר שלש שנים יתן לעניים הרביע, ועל זה הדרך יתן לעניים] חלק שנה שביעית מכלל השנים שיעמוד תחת הארץ, וזה על העיקר אשר יסדנו ובארנו, שדעתו להתיר לעניים, ולאכול פירות שביעית אחר הביעור.

ורבי יהושע אומר, אין לעניים עמו חשבון, שדעתו כמו שאמרנו, שאינו מתיר לאכול פירות שביעית אחר הביעור לאחר.

והלכה כרבי יהושע:

משנה ד[עריכה]

לוף של ערב שביעית - זה הדבר, כשישלם הלוף קודם שביעית, ולא נשאר בו אלא לחפור עליו, ולעקור הבצלים.

הקיצונים - מיוחדות לזמן הקיץ, וזה מפני שיבשו מאד.

פואה של עידית - הוא עץ אדום צובעים בו צבע אדום, "רויא" בלע"ז. ופירוש של "עידית" הפואה - הטובה.

במארופות של עץ - כלים עשויין מעץ לחפור בהם. כדי שישנה, ולא יחשוב הרואה אותה, שהוא חופר הארץ ועובד אותה.

פואה של צלעות - שיש לה צלעות. והיא בעומק הארץ, ואי אפשר לעקור אותם בכלי עץ אלא בברזל:

משנה ה[עריכה]

פירוש כל זה מבואר.

והלכה כחכמים:

משנה ו[עריכה]

אמר הכתוב "ולפני עור לא תתן מכשול"(ויקרא יט, יד), רוצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע, אל תעזור אותו להוסיף בעוורונו, ותוסיף להרחיקו מן היושר. ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה, ולא יתקנו להם כלים, אבל ראוי לקלקל להם.

ומחרישה - היא האת.

והמזרה - הוא שיזרו בו התבואה.

והדקר - הוא כלי ברזל לחפור הארץ.

מגל יד - חרמש קטן, שיקטוף כמלוא היד, ומפני זה נקרא "מגל יד".

ומגל קציר - ידוע.

ושאמר כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה, הם הדברים שאסור להתעסק בהם במלאכות שנעשו להם אלו הכלים בשנה שביעית, כגון החרישה והקצירה, שכל הכלים העשוין למלאכתם אסור למכרם בשביעית. וזה אינו אסור אלא למי שהוא חשוד על השביעית, אבל מי שאינו חשוד, מותר למכור לו כל מה שיבקש, לפי שהוא רוצה להצניעו, ולהכינו למוצאי שביעית:

משנה ז[עריכה]

תיקון דברי זאת המשנה - "מוכר לגויים בארץ יתר מכן, ולישראל בחוצה לארץ".

ולא נהיה חוששין שמא ימכור הגוי לישראל, או יקנה ישראל חוצה לארץ וילך לארץ ישראל, שהעיקר בידינו "אחזוקי באיסורא, לא מחזקינן":

משנה ח[עריכה]

'משאיל לו סאתו - המידה הנקראת "סאה".

וכן פורט לו מעות - כגון שיקח ממנו דינר, ויתן לו מעות.

וכולם בפירוש אסורין - כגון שאמר לו "מכור לי זו הפרה, אחרוש בה", או "אזרע בה זרע פלוני", ו"תן לי הסאה אמוד בה הזרע אשר דשתי", ו"תן לי מעות בזהוב זה, אתן ממנו שכירות הפועלים שנתעסקו לי בעבודת הארץ", אסור לו לעזרו בדבר מכל הדברים אשר זכרנו:

משנה ט[עריכה]

נפה - היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין, והיא כמו כברה, אבל "כברה" היא לתבואה, ו"נפה" לקמח.

וטעם התרת אלו הדברים מפני שאינן מיוחדין לעבירה, שאפשר לומר ביקש הנפה לתקן בו או להכין בו דבר, והריחים לטחון בו רפואות, והתנור לבשל בו המטווה. ובשביל זה כשתבאר, ואומרת שבשביל פירות שביעית היא מבקשת אותם, אסור ליתן לה כלום.

ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, אין בזה משום שביעית, אבל משום טומאה וטהרה, שעם הארץ ואשתו ובניו ובני ביתו בחזקת טומאה. ומשנה ראשונה אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. והעיקר שבידינו, שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר במים או באחד משבעה משקין, כמו שיתבאר במקומו. וכבר הקדמנו כל זה בפרק שני מדמאי. ומפני אלו העיקרים, מותר לעזור חברתה עד שתתחיל לשפוך המים, ואז תבדל ממנה שאז תקבל העיסה טומאה.

ועניין שאמר וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום - רוצה לומר כל מה שנאמר בהלכה זו מהתרת ההשאלה, והעזר אפילו במעט.

וכבר בארנו בפרק שקודם לזה, עניין שאמר מחזיקין ידי גויים בשביעית, ושואלין בשלומם: