תפארת ישראל על שביעית ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על שביעית · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

בנות שוח:    בירושלמי קאמר שהוא מין אילן תאנה שבכל שנה גדלין עליו תאנים חדשים. אבל אין נגמר גידולן עד שנה שלישית מחנטה. ועכ"פ גם כבר בשנה ראשונה ושנייה לגידולן כבר ראויין לאכילה [כן מוכח לע"ד מהירושלמי שם. מדבעי כיצד יודע שהפרי הוא משנה שלישית. והוצרך לתרץ שקושר על התאנה כל שנה חוט. ול"ל כולי האי. לטעמיה. אלא וודאי כדאמרן]:

שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים:    דמדאזלינן באילן לעניין מעשר ושביעית בתר חנטה. א"כ התאנים שנגמר גידולן בשניה כבר חנטו בשביעית [ולפע"ד דמדקאמר במתניתין סתמא משמע דכל הבנות שוח שבהאילן נוהג בהן קדושת שביעית. והיינו משום שרוב הבנות שוח שבהאילן הם מאותן שחנטו בשביעית. דמהכ"ת יקצצם בעל האילן. קודם שיגמר כל גידולן. להכי גזרו בהמיעוט של שנה א' וב' אטו הרוב שהן מאותן שחנטו בשביעית. וכן משמע מהירושלמי הנ"ל ודו"ק. ובהא יתורץ נמי מה דקשה אמאי נקט תנא באופן איסור. דהיינו בחנטה בשביעית דאסורים בב'. ולא נקט אופן דהתירא דהיינו בחנטו בחמישית מותרים בשביעית. כאשר באמת פ' הרמב"ם [שמיטה פ"ד] והרי כחו דהיתירא עדיף. וכן נקט באמת אופן ההיתר תחלה לקמן בבצלים [פ"ו מ"ג]. אע"כ מדבעי לאשמעי' דבר חדש. שכל הבנות שוח שבהאילן אף משנה א' וב' כולן דנין בהן קדושת שביעית]:

רבי יהודה אומר הפרסאות:    מין תאנים שעיקר גדולן בפרס. אבל נוטעין אותן גם בארץ ישראל:

אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח:    תמוה כיון דבאילן אזלינן בתר חנטה. מ"ש מבנות שוח. ותו במה פליגי ר"י ורבנן. ולפמ"ש לעיל ל"ק כלל. דוודאי כמו בבנות שוח לעיל כ"כ בפרסיות. דבשניהן בעוד שגדלין בהאילן הפירות שחנטו בשביעית. כבר גדלו באותו האילן גם הפירות שחנטו אחר שביעית. ולפיכך ר"י גזר גם בפרסיות לאסור בהאילן בשנה ב' כל הפירות שבו. אף אותן שחנטו אחר שביעית. דגזר הנך אטו הנך. כמו בבנות שוח לעיל. ולרבנן דוקא בנות שוח שמצויין בא"י גזרינן אבל פרסיות שעיקר גידולן בפרס. ואינן מצויין בא"י. הו"ל מלתא דל"ש דלא גזרו בה רבנן [כביצה י"ט א']. אבל הנך פרסיות שוודאי חנטו בשביעית וודאי לכ"ע שביעית שלהן בשנייה. מדאזלינן בכל אילן בתר חנטה:

משנה ב[עריכה]

הטומן את הלוף:    מין בצלים שאחר שנגמרו ונתלשו רגילין לטמנן בקרקע כדי לקיימן לזמן מרובה:

עד גובה ג' טפחים:    שיהיה סאתים לוף צבורים וגובה הכרי ג"ט. דאל"כ מחזי כזורע בשביעית:

וטומנו במקום דריסת אדם:    שלא יצמח:

משנה ג[עריכה]

לוף שעברה עליו שביעית:    שהיה גדל משביעית לשמינית. ואף דבירק אזלינן בתר לקיטה. הכא מיירי שעקרוהו עם עליו סוף שביעית והניחוהו במקומו וחזר ונשרש שם והוסיף גדולים בשמינית. והרי עלי השביעית חייבים בביעור. ומיירי שכבר כלו לחיה בשמינית:

אם לקטו העניים את עליו:    בשביעית אחר הביעור. דס"ל להאי תנא עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים. ואף דספיחי שביעית אסורים כפ"ט מ"א. י"ל דהתם היינו רק בשהיה תחלת גדולן בשביעית אבל הכא מיירי שהלוף הזה כבר יצא הקלח מששית לשביעית. דאז העלין שגדלו בשביעית בקלח הזה מותרים לכל קודם ביעור כפ"ד סי' ט' ולאחר הבעור מותרים רק לעניים [ועי' פ"ו מ"ג]:

לקטו:    ואין לעניים עתה חלק בעלים שגדלו בח':

ואם לאו יעשה חשבון עם העניים:    למשל לוף הזה שהה בארץ ו' ז' ח'. מגיע לעניים שליש העלין וכ"כ תמיד מחשב לפי זמן ההיתר נגד שנת האיסור:

ואם לאו אין לעניים עליו חשבון:    דס"ל אף לאחר זמן הביעור גם עשירים יאכלו. והרי זכה בעה"ב בהן. [כך כ' הר"ש. וא"כ אין כן הלכה. דהרי קיי"ל דכל מין אחר שכלה מהשדה צריך לבערו מהבית ולשורפו ואסור גם לעניים [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז משמיטה. ה"ג] ובל"ז ק' דמ"ש הך דהכא מבצלים. שנכנסו לז' שאסורים [כפ"ו מ"ג] אע"כ הכא שעברה עליו שביעית. הו"ל תחלתו וסופו בהיתר ובכה"ג יש ביטול בגידולין [כפ"ו סי' כו]:

משנה ד[עריכה]

לוף של ערב שביעית:    שכבר נגמר כל בישולו בערב שביעית:

שנכנס לשביעית:    והוא מותר לכל באכילה קודם ביעור דדוקא ספיחים שתחילת שתילתן בשביעית היו אסרו חז"ל אבל הנך כבר נגמר בשולן קודם שביעית:

וכן בצלים הקיצונים:    המיוחדו' לקיץ א"נ הנזרעי' בקיץ. וכבר נגמרו בהקיץ שקודם שביעית וכולן נוח לעקרן ע"י שינוי:

וכן פואה:    מין צבע. פערבער רעטהע בל"א:

של עידית:    הגדילה בשדה שמינה. שג"כ נוח לעקרה:

ב"ש אומרים עוקרין אותן במארופות:    שפאטען:

של עץ:    ולא של ברזל. דמחזי כעובד הקרקע:

וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות:    נ"ל דבכל דוכתא לא חיישי ב"ה לרואים בשביעית. מדהותר דבר זה בזמן שביעית לכל. כולם יודעים דבהיתר עושה מיהו במרא של ברזל גם ב"ה מודה דאסור. דעכ"פ בעי שינוי קצת. כדמוכח מ"ה:

ומודים בפואה של צלעות:    הגדל בצדדי השדה. א"נ בין הסלעים שאין דרך לזרוע שם דבר אחר. מקומו מוכח דאינו עובד השדה:

משנה ה[עריכה]

מאימתי מותר אדם ליקח לוף:    עלי לוף. דעיקר הלוף א"צ ביעור:

במוצאי שביעית:    מהחשוד על השביעית ולא יהיה העלים צריכים ביעור כשיכלה לחיה מהשדה:

ר' יהודה אומר מיד:    דלאותן שנזרעו בשביעית ליכא למיחש. דהרבה מענישי' ב"ד לזורע בפרהסיא. גם לאותן ששהו בארץ מששית לשביעית ליכא למיחש. דבמביא מהטמון בארץ מיירי. ומדא"א לעקרו בשביעית בפרהסיא כ"א בשנוי אפי' לב"ה כסי' כ' הלכך לא שכיח שיעקר בשנוי כדי לטמנם עד מוצאי שביעית. אבל בלא היו טמונים בשביעית. וקנה בשביעית גופה מהחשוד. ודאי חיישינן שמא משביעית הם ואמר שהמטמונים מששית הביא. כך נראה לי פירוש המשנה החמורה הזאת:

וחכמים אומרים משירבה החדש:    ר"ל מפסח של ח' ואילך. שכבר מצוי אותו שגדל בח' והיינו ככל ירק [כפרק ו' משנה ד']:

משנה ו[עריכה]

אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית:    למי שחשוד לעבוד האדמה בשביעית:

העול והמזרה:    וואורפשויפעל לזרות בגורן:

והדקר:    פפלוגאייזען לחרוש:

אבל מוכר הוא מגל יד:    האקקמעססער לקטוף כמלא יד:

ומגל קציר:    האנדזענזע:

ועגלה:    וואגען. דבכל אלו נוכל לתלות שרוצה לקצור מעט מספיחים המותרים. שהן בהפקר. ולהביא לביתו:

לאסור ולהתר מותר:    ונ"ל דה"ט דתלינן בהיתר. מדאזלינן בתר רובא דהיתירא שבעולם:

משנה ז[עריכה]

היוצר:    טעפפער:

מוכר חמש כדי שמן:    כדים לשמן:

וחמשה עשר כדי יין:    המיוחדים ליין. דרק שיעור מועט כזה הכי אורח' להביא מהפקר משום דיד כל אדם שוה לזכות בפירות אלו של הפקר לא יגיע לכל א' רק מעט ולא חיישינן שיקח כולם לשמן. דאינן ראויים לכך. דמעפר אחר נעשים:

ואם הביא:    החשוד:

יותר מכאן מותר:    למכור לו כלים ותלינן שמהפקר הביאם [כך פי' הר"ש והר"ב. ותמה רתוי"ט שלא הביא הרמב"ם דין זה [שמיטה פ"ח. ה"ה] ואני תמה יותר על פי' זה. דכיון שאם הביא החשוד יותר מזה תלינן שמההפקר הביא ומותר למכור לו כלים יותר מהשיעור. א"כ כ"ש כשקונה סתם נתלה שלהפקר קונה או לשנה הבאה כמו באינו חשוד. אמנם הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ד] הביא דגם חבר שזוכה מהפקר. לא יביא מההפקר לביתו רק ה' כדי שמן וט"ו כדי יין. משום חשדא. וסיים ואם הביא יותר מזה מותר. וא"כ י"ל דמשום קושיתינו הנ"ל מיאן הרמב"ם לפרש דאם הביא יותר מזה וכו' דלהוי קאי אחשוד כברישא. אלא אחבר שמביא מהפקר קאי. וה"ק תנא. אע"ג דחבר שהביא יותר מזה מותר. דתלינן שמהפקר מביא. אפ"ה בחשוד לא תלינן. ולפ"ז יפה הביא הרמב"ם הדין בהחבר [פ"ד] ולא בחשוד [פ"ח]:

ומוכר לעובדי כוכבים בארץ:    כלים האסורים למכור:

בחוצה לארץ:    שאין שם דין שביעית. ול"ח שיחזור וימכרם לחשוד בארץ. דהו"ל לפני דלפני. ואף דלישראל אפי' לפני דלפני אסור [כתוס' ע"ז דט"ז] עכ"פ אין מחזיקין איסור ממקום למקום [כנדה ד"ג] כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל:

משנה ח[עריכה]

בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית:    נקט חורשת. דרוב בנ"א אין לוקחין לחרישה רק שוורים. אבל פרות מיחדין לגדל וולדות ולחלב. ומותר למוכרם. אבל פרה דמשנתנו היינו במיוחדת לחרישה כגון שיודעין שהיא עקרה ושצמקו שדיה:

וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה:    ולא אמרי' בכה"ג הדמים מודיעים. והרי דמי חורשת יותר הם מדמי שחוטה. דאפ"ה תלינן לקולא. דשביעית חמירא להו לאינשי [כבכורות ד"ל ע"א] דאע"ג דזה חשוד הוא. אפ"ה כיון דלא ידעינן בודאי דלאיסור בעי להו. מהכ"ת נחזיקינהו לאסורא. והו"ל כמוכר בשר כשר למומר לעבודת כוכבים דלא חשדינן שמא יבשלו בחלב:

מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע:    ותלינן לאכילה. ורק בחורשת פליגי ב"ש מדאין דרך לשחוט חורשת:

ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן:    ול"ח דלמדוד בגורן רוצה:

ופורט:    מחליף:

לו מעות אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים:    דתלינן בהיתר:

דלאיסור בעי להו:

משנה ט[עריכה]

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית:    לאכלן אחר הביעור:

נפה:    זיעב לקמח:

וכברה:    זיעב לנקות התבואה. ולא זו אף זו קתני. אף שכבר' אינו חיי נפש כ"כ מהר כנפה. כך נ"ל:

ורחיים:    האנדמיהלע:

ותנור:    דבכולן תלינן דלהתיר' צריכא להו:

אבל לא תבור:    לא תברור אם מסתבר טפי שהוא מאיסור. ורישא נמי הכי מיירי. ואפ"ה תלינן בהיתירא משום דרכי שלום:

החשודה אמעשרות וטומאות:

נפה וכברה:    ואף שעכ"פ יטמאן הע"ה. אפשר בטבילה. משא"כ תנור חרס א"א להשאיל. דהרי בנטמא צריך שבירה. וכ"כ רחיים מדהוא גדול טריחא מלתא למטבלה. גם א"א לנקותו יפה מקמח הטמא:

ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה:    דרוב ע"ה מעשרין:

אבל משתטיל המים:    בעיסה:

לא תגע אצלה:    לסייעה בגלגול. דהרי אז כבר הוכשר העיסה לקבל טומאה מכלי ע"ה. ואף דקיי"ל דחולין מתוקנים שבארץ ישראל מותר לטמא בידים. על כל פנים לחולין הטבילין לתרומה ולחלה. דוקא לגרום טומאה מותר. ולא לטמא בידים. והרי משתגלגל מתחיל טבולה לחלה:

וכולן:    אמשאלת לחוד קאי:

לא אמרו אלא מפני דרכי שלום:    ונפקא מינה שתזהר כל מה שתוכל:

ומחזיקין ידי נכרים בשביעית:    לברכו כשחורש:

ושואלין בשלומן:    אפילו לעוברי עבירה. בכל עת. אף דשלום שמו של הקב"ה. ואגב גררא נקט ליה הכא:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]