משנה שביעית ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שביעית פרק ח', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק שמיני ("כלל גדול") · >>

פרקי מסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


(א)

כלל גדול אמרו בשביעית.

כל המיוחד למאכל אדם, אין עושין ממנו מלוגמא לאדם, ואין צורך לומר לבהמה.

וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, עושין ממנו מלוגמא לאדם, אבל לא לבהמה.

וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה.

חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאזוב והקורנית.

(ב)

שביעית, ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך.

לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.

וכן בתרומה ובמעשר שני.

קל מהם, שביעית, שניתנה להדלקת הנר.

(ג)

אין מוכרין פירות שביעית, לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין, ולא תאנים במניין, ולא ירק במשקל.

בית שמאי אומרים, אף לא אגודות.

ובית הלל אומרים, את שדרכו לאגוד בבית, אוגדין אותו בשוק, כגון הכרישין ונץ החלב.

(ד)

האומר לפועל, הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר.

לקוט לי בו ירק היום, שכרו אסור.

לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך, מותר.

לקח ממנו סתם, לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.

(ה)

אין נותנים, לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן.

אבל נותן הוא לבייר לשתות.

ולכולן, הוא נותן מתנת חינם.

(ו)

תאנים של שביעית, אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה.

אין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה.

ואין עושין זיתים בבד ובקוטב, אבל כותש הוא ומכניס לבודידה.

רבי שמעון אומר, אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה.

(ז)

אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול.

רבי שמעון מתיר.

ואחרון אחרון נתפש בשביעית, והפרי עצמו אסור.

(ח)

אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית.

ואם לקח, יאכל כנגדן.

אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית.

ואם הביא, יאכל כנגדן.

אין סכין כלים בשמן של שביעית.

ואם סך, יאכל כנגדו.

(ט)

עור שסכו בשמן של שביעית, רבי אליעזר אומר, ידלק.

וחכמים אומרים, יאכל כנגדו.

אמרו לפני רבי עקיבא: אומר היה רבי אליעזר, עור שסכו בשמן של שביעית, ידלק.

אמר להם, שתוקו, לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו.

(י)

ועוד אמרו לפניו: אומר היה רבי אליעזר, האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר.

אמר להם, שתוקו, לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו.

(יא)

מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית, מותר לרחוץ בה.

ואם מתחשב הוא, הרי זה לא ירחוץ.

(א) כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:
כָּל הַמְּיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה,
חִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה;
חִשַּׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים.
כְּגוֹן הַסִּירָא וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית.
(ב) שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה,
לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל,
וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.
לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.
וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.
(ג) אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְּמִדָּה, וְלֹא בְּמִשְׁקָל, וְלֹא בְּמִנְיָן,
וְלֹא תְּאֵנִים בְּמִנְיָן,
וִלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אַף לֹא אֲגֻדּוֹת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק,
כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב.
(ד) הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל: הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם,
שְׂכָרוֹ מֻתָּר.
לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם,
שְׂכָרוֹ אָסוּר.
לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לְךָ,
מֻתָּר.
לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,
שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.
(ה) אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּר, ולֹא לַבַּלָּן, וְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא לַסַּפָּן.
אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת.
וּלְכֻלָּן הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם.
(ו) תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בְּחֻרְבָּה [נ"א: בְּחַרְבָּה].
אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַּעֲרֵבָה.
וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב,
אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לְבוֹדִידָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבוֹדִידָה.
(ז) אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה,
שֶׁלֹא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית, וְהַפְּרִי עַצְמוֹ אָסוּר.
(ח) אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְִקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית;
וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.
אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית;
וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.
אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית;
וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
(ט) עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִדָּלֵק;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק.
אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ; לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.
(י) וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו:
אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר.
אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ; לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.
(יא) מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ.
וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ.


נוסח הרמב"ם

(א) כלל גדול אמרו בשביעית -

כל המיוחד לאוכל אדם -
אין עושין ממנו מלוגמה - לאדם,
ואין צורך לומר - לבהמה.
וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם -
עושין ממנו מלוגמה - לאדם,
אבל לא - לבהמה.
וכל שאינו מיוחד,
לא לאוכל אדם, ולא לאוכל בהמה -
חשב עליו לאוכל אדם, ולאוכל בהמה -
נותנין עליו חומרי אדם, וחומרי בהמה.
חשב עליו לעצים -
הרי הוא כעצים, כגון הסיאה, והאיזוב, והקורנית.


(ב) שביעית ניתנה -

לאכילה, ולשתייה, ולסיכה.
לאכול דבר - שדרכו לאכול,
ולסוך דבר - שדרכו לסוך.
לא יסוך - יין וחומץ,
אבל - סך הוא את השמן.
וכן בתרומה, ובמעשר שני.
קל מהן שביעית - שניתנה להדלקת הנר.


(ג) אין מוכרין פירות שביעית -

לא במידה, ולא במשקל, ולא במנין.
לא תאנים - במנין,
ולא ירק - במשקל.
בית שמאי אומרים:
אף לא אגודות.
בית הלל אומרין:
את שדרכו לאגוד לבית -
אוגדין אותו לשוק - כגון הכרישין, ונץ החלב.


(ד) האומר לפועל:

"הא לך איסר זה, ולקט לי ירק היום" -
שכרו - מותר.
"לקט לי בו, ירק היום" -
שכרו - אסור.
לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון -
"כשאלקוט ירקות שדה, אביא לך" - מותר.
לקח ממנו סתם -
לא ישלם לו מדמי שביעית,
שאין פורעין חוב - מדמי שביעית.


(ה) אין נותנין -

לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן.
אבל נותן הוא לבייר - לשתות.
ולכולם, הוא נותן - מתנות חינם.


(ו) תאנים של שביעית -

אין קוצין אותן - במוקצה,
אבל קוצה הוא - בחורבה.
ואין דורכין ענבים - בגת,
אבל דורך הוא - בעריבה.
אין עושין זיתים - בבד ובקוטבי,
אבל כותש הוא, ומכניס - לבודידה.
רבי שמעון אומר:
אף טוחן הוא - בבית הבד,
ומכניס - לבודידה.


(ז) אין מבשלין ירק של שביעית,

בשמן של תרומה - שלא יביאנו לידי פסול.
רבי שמעון - מתיר.
האחרון, האחרון - נתפס בשביעית,
והפרי עצמו - אסור.


(ח) אין לוקחין,

עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה - מדמי שביעית.
ואם לקח - יאכל כנגדן.
אין מביאין,
קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות - מדמי שביעית.
ואם הביא - יאכל כנגדן.
אין סכין כלים - בשמן של שביעית.
ואם סך - יאכל כנגדו.


(ט) עור, שסכו בשמן של שביעית -

רבי אליעזר אומר: יידלק.
וחכמים אומרים: יאכל כנגדו.
אמרו לפני רבי עקיבה:
אומר היה רבי אליעזר,
עור, שסכו בשמן של שביעית - יידלק.
אמר להם: שתוקו,
לא אומר לכם - מה רבי אליעזר, אומר בו.


(י) ועוד אמרו לפניו:

אומר היה רבי אליעזר,
האוכל פת כותים - כאוכל בשר חזיר.
אמר להם: שתוקו,
לא אומר לכם - מה רבי אליעזר, אומר בו.


(יא) מרחץ,

שהוסקה בתבן, או בקש של שביעית - מותר לרחוץ בה.
אם מתחשב הוא - הרי זה לא ירחוץ.


פירושים