מלאכת שלמה על שביעית ח
<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ח · >>
כלל גדול וכו': כתבו תוספות ז"ל בשבת פרק כלל גדול (שבת דף ס"ח) אף על גב דלא קתני בתריה כלל אחר, כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל:
חומרי בהמה: פירש הרמב"ם ז"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"כ. אבל בחבורו כתב, חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע"כ:
ולסיכה: דוקא סיכה לאדם, אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סימן ח' ט':
הכי גרסינן: לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכן הוא בספר מדוייק, והכי מוכח בירושלמי דמפרש נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה, והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך, אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע"כ:
לא יסוך יין וחומץ: פירוש שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית, אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר"ר יהוסף ז"ל:
אבל סך הוא את השמן: כך הוא הלכה גם כן שם ברמב"ם וקצת קשה דשפיר טפי הוה ליה למימר אבל סך הוא בשמן, ושמא נקט הכא סרכא דמתניתין דריש פרק שני דמסכת מעשר שני ועיין במ"ש שם:
קל מהם שביעית: בירושלמי בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בריש פרקא בתרא דמסכת תרומות פלוגתא דתנא קמא ור' יהודה, ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכל שכן דשרי מאי דשרי בתרומה, ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתניתין ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו:
שניתנה להדלקת הנר: דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה, ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני:
אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין: קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל, דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואם תמצי לומר דהוי הדר תנייה לאשמועינן ביה פלוגתא דבית שמאי ובית הלל אבל תאנים קשה, ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרינן דאתא לאשמועינן דאפילו על ידי שנוי אסור, וגלי בתאנים והוא הדין בשאר פירות, דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קא משמע לן, כך נראה לעניות דעתי וכן מצאתי אחר כך שכתב קרוב לזה בתי"ט. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב וזה לשונו, ולא תאנים במנין פירוש אף על פי שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפילו הכי אסור, כן נראה לי עכ"ל ז"ל:
את שדרכו לאגוד אותו בבית: יש גורסין לבית. והרמב"ם ז"ל פירש וזה לשונו שם פרק ששי, דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום, אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפילו אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע"כ בהרחבת לשון קצת. והראב"ד ז"ל פירש לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפילו לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע, גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אלא אם כן אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע"כ. וקרוב לזה פירוש ה"ר שמשון ז"ל הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפילו בבית.
וכתב ה"ר יהוסף ז"ל יש סברה אחרת דגרסינן ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק, ונראה לי דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה, אלא נראה דגרסינן לבית לשוק בלמ"ד והכי פירושו, כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו, אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ"ל ז"ל:
האומר לפועל וכו': ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתניתין האומר לפועל רק הא לך איסר וכו'. ובירושלמי משמע דלא נהירא ליה טעמא דפירש שם בעבודה זרה רש"י ז"ל והכי גרסינן התם, מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי היה לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל *הערה 1: . וכן נמי מתניתין דריש פ"ג דמסכת מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מהלכות של עמעום היא. וכן נמי מתניתין דריש פכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני, וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתניתין דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו, ור' יוחנן אמר אפילו לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן:
שכרו אסור: ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר: ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפרק הפיגם. ובירושלמי תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין:
אבל נותן הוא לבייר לשתות: בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח, ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין, אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכולי עלמא מותר כפשטה דמתניתין. ולא לבלן אפילו ר' יוסי מודה בהא, דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה:
ולכולן הוא נותן מתנת חנם: ואף על פי שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה:
תאנים של שביעית וכו': הרמב"ם ז"ל בחבורו שם גם כאן בפירוש המשנה גריס חורבה וזה לשונו, מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים, חורבה ידועה ע"כ, ולזו הגרסא הסכים הר"ש שירילי"ו ז"ל שכן הוא בספרים ישנים.
ובערוך גריס אין קוצצין ופירוש מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב, ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתניתין בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה, ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד, ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי ליה מוקצה, וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ"ל ז"ל. ונראה לעניות דעתי שלפי זה הגרסא חַרְבָּה החי"ת בפתת והרי"ש בשב"א והבי"ת בקמ"ץ, והוי כמו חרבא באל"ף שתרגום חרב חרבא.
וזה לשון ה"ר יהוסף ז"ל חרבה סכין כן פירש בערוך, אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אחר כך, ובירושלמי משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פירוש שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת, ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה, ותו כי ברוב הספרים גרסינן בחורבה, ויותר היה נראה נכון לפרש כפשוטו וצריך עיון ע"כ:
ואין עושין זיתים: מלשון ושם עשו כו' תי"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש:
קוטב: פירש הרמב"ם ז"ל גת קטן לזיתים, ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסינן ובקוטבי ביו"ד. ובערוך פירש בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה, וכן הביא בשמו ה"ר שמשון ז"ל, וכן פירש ר"ע ז"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת:
טוחן: הוא בבית הבד ולא בקוטבי, ובירושלמי איכא מאן דשרי קוטבי:
ומכניס לבודידה: בהא מודה לתנא קמא:
אין מבשלין ירק וכו': בזבחים מפרש רב יוסף דאפילו לכתחלה שרי ר' שמעון, דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"ש הא אינהו מודי ליה התם בפרק התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אף על פי שמביא קדשים לידי פסול, והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית ליה תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק, דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר"ש אפילו לכתחילה שרי, וכן מוכיח נמי התם בגמרא ממתניתין דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דבריש פ"ג דמסכת מעשר שני. ור"ש אזיל לטעמיה דסבירא ליה מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית, ובפ"ג דמסכת מעשר שני כמו שכתבתי ובפ"ט דמסכת פסחים ובפ"ח דמסכת זבחים שהוא פרק התערובת גם שם בפרק עשירי והתם פליג עליה ר"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופירש הר"ש ז"ל שלא יביאנו לידי פסול פירוש שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע"כ:
והאחרון האחרון וכו': ופרי שני דרך מקח אסור, דרך חלול לא:
עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא. וכתוב בה"ר שמשון המוגה, ירושלמי א"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה, ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פריה ורביה וראוי להקל ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע"כ:
יאכל כנגדן: כדי שלא יהא חוטא נשכר:
אין מביאין קיני זבין וכו': דהאחד עולה למזבח ולאכלה אמר רחמנא:
אין סכין כלים בשמן של שביעית: דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין:
ידלק: כדין פירות שלאחר הביעור, והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה, ושאני בגד דחזותא מלתא היא והוה ליה כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור, וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' אליעזר אומר ידלק: פירוש כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק, וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר, כן נראה לי, וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית, וצריך עיון עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל:
לא אומר לכם מה ר"א אומר בו: אי אפשר לי לאמרו הרמב"ם ז"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו, ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק:
כאוכל בשר חזיר: דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל, ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן. ובירושלמי א"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של עם הארץ שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי, ר' חזקיה בשם ר' אחא מתיר היה ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד ואם כן מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקיה אזיל לטעמיה, הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר שמשון ז"ל פירש דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע"כ, כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר"א אומר בו. וכתבו תוספות ז"ל בחולין פרקא קמא די"ג בפרקי ר"א יש וכו', ולפי פירוש זה האחרון שכתבתי בשם תוספות משמע דמתניתין זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות, וכפירוש זה מוכח מפירוש הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל:
בתבן ובקש של שביעית מותר: יש מפרשים דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פירש מותר לרחוץ אף על גב דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופירש ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ:
ואם מתחשב הוא: פירש הרמב"ם ז"ל כלומר אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שיש להם ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ. ובחבורו כתב וזה לשונו, מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר, ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ. והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם, המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמרא אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ, ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי, ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ. ובכסף משנה תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט:
סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא.
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגהה: פירוש אבל אם היה חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית, כדאיתא התם בריש פרקא בתרא דעבודה זרה.