רמב"ם על שביעית ח

<< · רמב"ם · על שביעית · ח · >>

שביעית פרק ח

• ראו גם: נוסח המשנה שביעית ח רמבם

משנה א

אמר הכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"(ויקרא כה, ו), רוצה לומר הדבר שהוא לכם למאכל אדם בלבד, יהיה [רק] לאכלה ולא למלוגמא, היא מלה מורכבת "מלוא לוגמא". ו"לוגמא" שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים, רוצה לומר לעיסת מאכל שאפשר שילעוס, מן החיטה או התאנים, לעיסה אחת לשום על פי מכה או שחין. והעניין המבורר מכל זה, ממה שאמר "ולא למלוגמא", הוא שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטיות ולא רפואות להקיא, ולא שום דבר מכל זה, אלא מה שהוא מיוחד למאכל אדם כמו שבארנו.

וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, עושין ממנו מלוגמא לאדם - שנאמר "לכם לאכלה"(ויקרא כה, ו), המיוחד לכם הוא שיהיה לכם לאכלה בלבד, וזולתו לאכלה ולמלוגמא.

וחומרי אדם - הוא שלא יעשה ממנו מלוגמא, כמו שלא יעשו מן המיוחד למאכל אדם.

וחומרי בהמה - הוא שיהיו כמו מאכל בהמה, שאין בהמה אוכלת אותו, אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה, כמו שיתבאר.

וסיאה - נקרא "פידרג" בלשון ערב.

ואזוב - נקרא "צעתר" בלשון ערב.

וקורנית - נקרא בערבי "האשה", ובלעז "שדרייה". והם עשבים ידועים אצל הרופאים:

משנה ב

אמר הכתוב בעניין שנה שביעית "לבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול"(ויקרא כה, ז), ואמרו בסיפרא "תהיה" אף להדלקת הנר, אף לצבוע בו צבע.

ועוד נבאר דיני תרומה ומעשר שני במקומותיהן בסדר זה:

משנה ג

הוא אומר, שהדבר המועט שמותר לאדם למכרו מפירות שביעית, כמו שיתבאר אחר זה, אסור למכרו על דרך מכירת שאר המכירות בשאר השנים, שלא ייראה סוחר בפירות שביעית. אבל צריך לעשות עניין מענייני הפקר שבפירות שביעית, כגון שימכור כפי שיזדמן, לא במידה ולא במספר. והדמים שהוא לוקח הם דמי שביעית, ונתחייבו בדין דמי שביעית כמו שיתבאר אחר זה.

וכרישין - הוא ה"כרתי".

ונץ החלב - נקרא בלשון ערב "מחלב", וכבר פירשתי שמותם (פ"ז מ"א):

משנה ד

עניין שאמר שכרו מותר - רוצה לומר שאינו דמי שביעית.

ומה שאמר שכרו אסור - שהוא דמי שביעית. ודין השכר הוא כדין מוכר פירות שביעית.

והתמורה בפירות שביעית מותר, כגון שיאמר לו "קח זה הפרי, ותן לי פרי פלוני". ולפיכך כשיקח הלחם מן הנחתום, ואומר לו "אתן לך בו ירקות שדה כשאקבצם" מותר.

אבל אם לקח ממנו לחם בדמים, ולא פירש לו שיתן לו בהם ירקות, נעשה כחוב עליו, ואסור לתת בחובו פירות שביעית.

ואמר פונדיון ואיסר, על המנהג הידוע אצלם, שהככר ב"פונדיון", והירקות פחות ממה שלוקחין ב"איסר". ואיסר רביע דרכמון, ופונדיון חצי דרכמון, והדרכמון שש עשרה גרעיני שעורים. וכבר בארנו אלו השיעורים במה שעבר (פ"ח מ"ה דפאה):

משנה ה

בייר - הוא משקה המים לבני אדם מן הבור, ויקבל שכרו עליו.

ובלן - בעל המרחץ.

וספר - המגלח.

וספן - בעל הספינה.

והוא אומר שאסור לו לתת שכר אלו מדמי שביעית, לפי שלא ניתנה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה כמו שבארנו.

ומותר לו לתת לבעל בור המים להשקותו, מפני שנתנה לשתיה כמו שנתבאר.

ולכולן הוא נותן מתנת חנם, ואינו עושה חשבון שכרם, ואף על פי שיש בדבר ההוא דרך מדרכי גמילות חסד. וכבר נתבאר לך שהוא מותר, והוא מה שאמר "אוכלים פירות שביעית בטובה, ושלא בטובה":

משנה ו

מוקצה - שם מקום שהם שוטחין עליו שטוחי התאנים והענבים.

חרבה - ידוע.

ובד - הוא שם ליקבים שדורכין בם הזיתים, ונקרא בלשון ערב "בר".

וקוטב - הוא גת קטן לזיתים.

ובודידה - שם הבד, והיא גת קטנה עד מאד.

עריבה - כלי שלשין בו העיסה.

והכוונה בכל זה כדי לשנות, ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים, כמו שנאמר "ואת ענבי נזיריך לא תבצור"(ויקרא כה, ה). וידוע באמת שאינו רוצה בפסוק זה לאסור הבצירה כלל, שהרי התיר אכילתן באמרו "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"(ויקרא כה, ו), אבל רוצה לומר כמו שפירש בסיפרא "לא תבצור כנגד הבוצרים", ומכאן אמרו "תאנים של שביעית, אין קוצין אותם במוקצה".

והלכה כרבי שמעון. וכך פסקו ההלכה, שהוא מותר לעשות ב"קוטב":

משנה ז

שלא יביאנו לידי פסול - שאם נפסל בשביל התרומה ישרף הכל, מפני שגורם לפירות שביעית שלא יאכלו.

ואמרו בסיפרא "כי יובל היא קודש - מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין? תלמוד לומר תהיה, בהויתה תהא, הרי היא בקדושתה". נמצאת אומר, אחרון אחרון נתפש בשביעית, והפרי עצמו אסור, כיצד? לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערין בשביעית, הפירות והבשר; לקח בבשר דגים, יצא בשר ונתפש דגים, וחייב ביעור לפירות ולדגים; [לקח בדגים שמן, יצא דגים ונתפס שמן, וחייב ביעור לפירות] והשמן. וזה הוא פירוש אחרון אחרון נתפש, והפרי עצמו אסור. וזה הדין בעצמו הוא דין דמי שביעית, שאמרתי לפרש אותו במקומות מן המסכת הזאת.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ח

כבר נתבאר שהשביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, רוצה לומר לסיכת אדם, לא סיכת עורות וכלים.

וקיני זבים וזבות ויולדות - הם שתי תורים או שני בני יונה, שחייבים בהם אלו מחוסרי כפרה.

ושאמר יאכל כנגדו - שיוציא מממונו מה שהוא שווה הדבר ההוא, ויקנה בו פירות, מלבד פירות שביעית, ויאכלם בקדושת שביעית:

משנה ט

רבי עקיבא היה תלמיד לרבי אליעזר, והיה אומר משמו בזו ההלכה שהוא מיקל. וכששמע אותם, שהיו אומרים משום רבו שהיה מחמיר בזו ההלכה, שיתקם ואמר להם, אל תאמרו משמו זה, שאיני יכול לפרש לכם דעת רבי אליעזר בהלכה זו, מרוב שהיה מיקל בה, וזהו עניין מה שאמר לא אומר לכם, כלומר אי אפשר לי לאומרו.

והלכה כחכמים:

משנה י

גם זה על עניין הראשון.

ודין פת כותים שהיא אסורה, אבל אין לוקין אוכליה מלקות, אלא מכת מרדות מדרבנן:

משנה יא

אם מתחשב - כלומר אם אדם חשוב הוא, והוא נכבד בעיני עמו, שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים, כדי להיטיב ריח המרחץ, כגון דברים שיש להם ריח טוב, והם עריבים לאכול:

משנה שביעית, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב