קטגוריה:ויקרא כה ה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

והכונה לרב בזה, שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית - אין הפירות נאסרין, וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (יבמות קכב א#רש"י ד"ה של עזיקה) ובמסכת סוכה (סוכה לט ב#רש"י ד"ה אבל). וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות.

וזו ששנויה בתורת כהנים (פרק א ג) "ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל בוצר אתה מן המופקר", יפרש הרב לומר: ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם, אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים.

והנכון בפירוש הכתוב, ש"ענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך", ו"לא תבצור" כמו "לא תקצור", כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם, יזהיר בשדה ויזהיר בכרם: "תזרע שדך" ו"תזמור כרמך" (פסוק ג), "שדך לא תזרע" ו"כרמך לא תזמור" (פסוק ד), וכן (שמות כג יא): "ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה, כן תעשה לכרמך". ופירוש הכתוב, כי הצומח מאליו בשדה, מבלי חרישה וזריעה לדעת, יקרא "ספיח קציר", שהוא נספח אל קציר השנה שעברה, מגזרת (ישעיהו יד א): "ונספחו על בית יעקב". והגפן, שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו, יקרא "נזיר", כי הזירו והפרישו ממנו, כאילו אינו שלו, מגזרת (יחזקאל יד ה): "אשר נזורו מעלי בגלוליהם" - פירשו ממני, וכן (ויקרא כב ב): "וינזרו מקדשי בני ישראל". ואמר אונקלוס "שבקך", שהנחת אותם לשמיר ולשית.

ויתכן כי המנהג בישראל, שהכרם אשר הוא בָתָה, לא יזמר ולא יעבד, ועולה שמיר ושית, יקראו לו "נזיר", כלומר שהוא כרם הנזיר, מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים, ואינו עובד כרמו, כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר (ירמיהו ז כט): "גזי נזרך והשליכי", וזה טעם "ענבי נזירך". והכלל, שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם.

והנה אמר הכתוב, כי הספיח הנולד מאליו בשדה - לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה - לא יבצור אותן. ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך, ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" - כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר - לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה.

ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה, לפי שהן מטעות. שנו שם (פרק ד ה) בפסוק (ויקרא כה כ): "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", "אם אין זורעין - מה אוספין? אמר רבי עקיבא: מכאן סמכו לספיחין, שהן אסורין בשביעית". וישנה לזו בגמרא, בפרק "מקום שנהגו" (פסחים נא ב). וקתני בתורת כהנים "וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסוף"? אמרת לנו "אל תזרעו", ומה שאנו אוספין ואין מכניסין לקיום - אמרת לנו "בערוהו", מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך?", עד כאן. הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי, משום חשד שלא יזרעו ויאמרו "ספיחים הם". ולכך אמרו בירושלמי בבא בתרא ה א: "אמר רבי ינאי: כל הספיחים אסורין, חוץ מן העולים בשדה בור, בשדה ניר, בשדה כרם, בשדה זרע. שדה בור - דלא משגח עליה, שדה ניר - דהוא בעי מתקני חקליה, שדה כרם - שלא לאסור כרמו, שדה זרע - שאינו רוצה בקיומו".

ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) "את ספיח קצירך לא תקצור - מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית". שנו משנתם כדברי רבי עקיבא, דלא תקצור כלל. אבל כדברי חכמים, שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך, אלא נהוג בהם מנהג הפקר. וכן "לא נאסוף את תבואתנו" - שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים, כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן.

והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור בתבואה, כל שהביאה שליש בשביעית. וכן הירקות, כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים, חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה, להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור, ואף על פי שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק, בין למעשר בין לשביעית. אבל אין בהם משום ספיחים, שאינם ספיחי שביעית, שהרי בששית צמחו. ואפילו הוסיפו בשביעית, אין בהם דין ספיחים. ובהם שנינו (משנה שביעית ח ד): "האומר לפועל 'הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום' וכו'". וכן שנינו (משנה שביעית ז ג): "לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו". ותנן נמי (משנה שביעית ט א): "הפיגם והירבוזין [וכולה מתניתין עד] ונקחים מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בהם נשמר".

ויש אומרים, שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה, שאין דרך בני אדם לזורען, אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, אין בהן איסור ספיחים כלל, אף על פי שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים, כדי שלא יבאו לזורעם. וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי. וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום.

וכן מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית, ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים. כך שנו במכילתא על שמות כג יא: "ואכלו אביוני עמך - וכי מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים. תלמוד לומר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם". והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד, אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך, זהו ששנינו (משנה שביעית ט א): "ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בהן נשמר". ואמרו במסכת סוכה (סוכה לט ב) "אין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. במה דברים אמורים - בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר - אפילו כחצי איסר אסור." והטעם, מפני שהלוקח מן המופקר, כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר, או שידוע שהביאם מן המקום המופקר בהיתר, הוא לוקח ממנו, אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום - חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה. אבל לוקח דברים שדרכן להשמר, אפילו בכחצי איסר חוששין שמא שמרן, ואסור ליקח ממנו. הא בלוקח בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו, מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע. וזה שאמרו (יבמות קכב א) "גוי שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר 'פירות הללו של ערלה הם, של עזיקה הם', לא אמר כלום, לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו", ופירש רש"י בשם הראשונים "מפרדס מעוזק וגדר לו סביב, והיא שנה שביעית". ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, וגזרו עליו כישראל. ומכל מקום, לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם, אלא שלא יקחו אותם מן המשמר. ולכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג) "ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן השמור בארץ אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. לא תבצור - כדרך הבוצרים; מכאן אמרו: תאנים של שביעית - אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך בעריבה". ופירושו, מדלא כתיב "ענבי הנזיר לא תבצור" וכתיב "נזירך", לדרוש "לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים", לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר, וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין - לדורכן בעריבה.