רמב"ן על ויקרא כה
<< · רמב"ן על ויקרא · כה · >>
פסוק א
ואינו נכון בעיני כלל. שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב, ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד. ועוד, מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה, ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב? וכן היה ראוי יותר לומר, כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם, כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה.
אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור, שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו'", ואלו דיני השמיטה בדרך כלל. ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה, שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת. ובסוף העניין כתיב (ויקרא כז לד): "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת, שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט, והכל מסיני. וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) "אלה המצות - אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה - כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל - זכות ישראל גרמה. בהר סיני - שכולם נאמרו מסיני", עד כאן בתורת כהנים. אבל ענין ערבות מואב - שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים, כך נראה לי, וזה כפתור ופרח.
וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן, אמר ר' אברהם כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, וכשקבלו על נפשם (שמות כד ז): "נעשה ונשמע" אז נכרתה הברית, ואמר להן כל הפרשה הזאת. והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ, כי:
- כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (ויקרא יח כח),
- כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (ויקרא כו לד), והוצרך תחילה להזכיר השבתות.
פסוק ב
והנה, בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר' אברהם שכתב "וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה". וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, (שמות כ ו): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך", כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (משנה תמיד ז ד): "בשביעי מה היו אומרים? מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים". והנה, הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם.
ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה, כמו שהחמיר בעריות (ויקרא יח כח), שנאמר (ויקרא כו לד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה". והחזיר הענין פעמים רבות, (ויקרא כו לה): "כל ימי השמה תשבות", ונאמר (ויקרא כו מג): "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה", וכן שנינו (משנה אבות ה ט): "גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ", מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר (ירמיהו לד יג): "אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו'", כי גם בעבד שביעית כיובל כו'. והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש. וזהו שנאמר "ושבתה הארץ שבת", (ויקרא כה י): "וקראתם דרור בארץ", כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א), שבה נאמר (ויקרא כו מב): "והארץ אזכור", וכבר זכרתי זה פעמים.
ושמא לזה רמזו רבותינו (ראש השנה כא ב) באמרם "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד", כי כל שמיטה שער בית אחד. והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף, חוץ מן היובל קדש.פסוק ג
פסוק ה
והכונה לרב בזה, שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית - אין הפירות נאסרין, וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (יבמות קכב א#רש"י ד"ה של עזיקה) ובמסכת סוכה (סוכה לט ב#רש"י ד"ה אבל). וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות.
וזו ששנויה בתורת כהנים (פרק א ג) "ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל בוצר אתה מן המופקר", יפרש הרב לומר: ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם, אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים.
והנכון בפירוש הכתוב, ש"ענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך", ו"לא תבצור" כמו "לא תקצור", כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם, יזהיר בשדה ויזהיר בכרם: "תזרע שדך" ו"תזמור כרמך" (פסוק ג), "שדך לא תזרע" ו"כרמך לא תזמור" (פסוק ד), וכן (שמות כג יא): "ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה, כן תעשה לכרמך". ופירוש הכתוב, כי הצומח מאליו בשדה, מבלי חרישה וזריעה לדעת, יקרא "ספיח קציר", שהוא נספח אל קציר השנה שעברה, מגזרת (ישעיהו יד א): "ונספחו על בית יעקב". והגפן, שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו, יקרא "נזיר", כי הזירו והפרישו ממנו, כאילו אינו שלו, מגזרת (יחזקאל יד ה): "אשר נזורו מעלי בגלוליהם" - פירשו ממני, וכן (ויקרא כב ב): "וינזרו מקדשי בני ישראל". ואמר אונקלוס "שבקך", שהנחת אותם לשמיר ולשית.
ויתכן כי המנהג בישראל, שהכרם אשר הוא בָתָה, לא יזמר ולא יעבד, ועולה שמיר ושית, יקראו לו "נזיר", כלומר שהוא כרם הנזיר, מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים, ואינו עובד כרמו, כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר (ירמיהו ז כט): "גזי נזרך והשליכי", וזה טעם "ענבי נזירך". והכלל, שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם.
והנה אמר הכתוב, כי הספיח הנולד מאליו בשדה - לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה - לא יבצור אותן. ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך, ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" - כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר - לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה.
ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה, לפי שהן מטעות. שנו שם (פרק ד ה) בפסוק (ויקרא כה כ): "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", "אם אין זורעין - מה אוספין? אמר רבי עקיבא: מכאן סמכו לספיחין, שהן אסורין בשביעית". וישנה לזו בגמרא, בפרק "מקום שנהגו" (פסחים נא ב). וקתני בתורת כהנים "וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסוף"? אמרת לנו "אל תזרעו", ומה שאנו אוספין ואין מכניסין לקיום - אמרת לנו "בערוהו", מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך?", עד כאן. הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי, משום חשד שלא יזרעו ויאמרו "ספיחים הם". ולכך אמרו בירושלמי בבא בתרא ה א: "אמר רבי ינאי: כל הספיחים אסורין, חוץ מן העולים בשדה בור, בשדה ניר, בשדה כרם, בשדה זרע. שדה בור - דלא משגח עליה, שדה ניר - דהוא בעי מתקני חקליה, שדה כרם - שלא לאסור כרמו, שדה זרע - שאינו רוצה בקיומו".
ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) "את ספיח קצירך לא תקצור - מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית". שנו משנתם כדברי רבי עקיבא, דלא תקצור כלל. אבל כדברי חכמים, שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך, אלא נהוג בהם מנהג הפקר. וכן "לא נאסוף את תבואתנו" - שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים, כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן.
והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור בתבואה, כל שהביאה שליש בשביעית. וכן הירקות, כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים, חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה, להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור, ואף על פי שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק, בין למעשר בין לשביעית. אבל אין בהם משום ספיחים, שאינם ספיחי שביעית, שהרי בששית צמחו. ואפילו הוסיפו בשביעית, אין בהם דין ספיחים. ובהם שנינו (משנה שביעית ח ד): "האומר לפועל 'הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום' וכו'". וכן שנינו (משנה שביעית ז ג): "לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו". ותנן נמי (משנה שביעית ט א): "הפיגם והירבוזין [וכולה מתניתין עד] ונקחים מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בהם נשמר".
ויש אומרים, שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה, שאין דרך בני אדם לזורען, אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, אין בהן איסור ספיחים כלל, אף על פי שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים, כדי שלא יבאו לזורעם. וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי. וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום.
וכן מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית, ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים. כך שנו במכילתא על שמות כג יא: "ואכלו אביוני עמך - וכי מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים. תלמוד לומר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם". והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד, אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך, זהו ששנינו (משנה שביעית ט א): "ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בהן נשמר". ואמרו במסכת סוכה (סוכה לט ב) "אין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. במה דברים אמורים - בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר - אפילו כחצי איסר אסור." והטעם, מפני שהלוקח מן המופקר, כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר, או שידוע שהביאם מן המקום המופקר בהיתר, הוא לוקח ממנו, אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום - חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה. אבל לוקח דברים שדרכן להשמר, אפילו בכחצי איסר חוששין שמא שמרן, ואסור ליקח ממנו. הא בלוקח בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו, מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע. וזה שאמרו (יבמות קכב א) "גוי שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר 'פירות הללו של ערלה הם, של עזיקה הם', לא אמר כלום, לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו", ופירש רש"י בשם הראשונים "מפרדס מעוזק וגדר לו סביב, והיא שנה שביעית". ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, וגזרו עליו כישראל. ומכל מקום, לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם, אלא שלא יקחו אותם מן המשמר. ולכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג) "ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן השמור בארץ אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. לא תבצור - כדרך הבוצרים; מכאן אמרו: תאנים של שביעית - אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך בעריבה". ופירושו, מדלא כתיב "ענבי הנזיר לא תבצור" וכתיב "נזירך", לדרוש "לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים", לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר, וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין - לדורכן בעריבה.
וקתני התם (שם ה) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות בארץ אתה אוכל, אבל אי אתה אוכל מן השמור. מכאן אמרו (משנה שביעית ד ב): שדה שנטייבה - בית שמאי אומרין: אין אוכלין פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרין: אוכלין". כלומר, כיון שאמרה תורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור, אמרו בית שמאי שהפירות עצמן נאסרין, ובית הלל סוברין שאין הפירות נאסרין, שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור ויהיו לנו הפירות מן השבות. וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת, גדר ואסמכתא מדבריהם, כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים. וזה הענין השנוי כאן בברייתות הללו, והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית. והחכם הבקי ישכיל וימצא.פסוק ו
פסוק ז
"אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך; ומה תלמוד לומר "ולבהמתך"? - הקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - אתה מאכיל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית"; לשון רש"י מתורת כהנים (פרק א ח). והכילוי הזה, לא פירש הרב מהו. וענינו, שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא "ביעור שביעית" שהזכירו חכמים בכל מקום. ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה, ויהא מחויב לאבדם; ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים. ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כענין (דברים כו יג): "בערתי הקדש מן הבית". וכן שנינו (משנה שביעית ט ח): "העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים, דברי ר' יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור". ופירוש "עניים" - כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר; ו"עשירים" - בעלי השדות עצמן, שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם. ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם, מפני חשד; ורבי יוסי מתיר, והלכה כדבריו.
ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ד) "בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות; כל מי שמביא פירות לתוך ידו, היו נוטלין אותן ממנו, ונותנין לו מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה וכו'. הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותם בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר. ומחלק להן מהן בערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ר' שמעון אומר: עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. מי שיש לו פירות שביעית, והגיע שעת הביעור - מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: 'אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבא ויטול'. וחוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו." כל זה שנוי בתוספתא. ולמדנו מפורש, שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם. ועשו להם תקנות מדבריהם: בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר. וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין, כגון שבא זמן של (קציר) ועת הבציר הגיע, בית דין שוכרים פועלים, ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין, ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן. ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור, אחר שכבר מבוערין הם מן הבית. ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד בית דין ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של בית דין, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה.
וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין, והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר, הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו, ואוכלין והולכין לעולם. וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו (משנה שביעית ז ז) לביעור, כמו שמוזכר במסכת נדרים (נח), מפני שיש לה היתר בביעור מביתו.
ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב ד"ה משום) "וזהו ביעורם, שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה". אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה, לקיים בהם (שמות כג יא): "ואכלו אביוני עמך", (ויקרא כה ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", והפליג. ומכל מקום, אינן נאסרין באכילה כלל. וכבר שנו בתוספתא (שביעית פ"ז ה"ג), שביעור שביעית כביעור מעשר שני, לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה.
והרב רבי משה (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז ג) והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי, וטעונין שריפה, או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים; ואינו כן, כמו שנתבאר. אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן, אסורין הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור (משנה שביעית ז ז), שאין לה מתירין.
ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא, ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן. ועל דרך זו תתפרש יפה משנת (משנה שביעית ט ה): "הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו'", וכן משנת (משנה שביעית ו א): "שלש ארצות לשביעית", דקתני "כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד; כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד", הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה.
והוזכר בירושלמי (ירושלמי שביעית ט#הלכה ו גמראַ) "חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא. אמר לאתתיה 'אפקין חלתא', אמרה ליה 'ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא?' אמר לה 'חלה דבר תורה, שביעית מדרבן גמליאל וחביריו'". אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור, ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה, והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן רבן גמליאל וחביריו. או שהביעור מן התורה, ואיסור האכילה מדבריהם. ולא היה חושש אלא שלא יאכל אסורי תורה. וכיון שהזכירו חכמים דבריו, נראה שהם אמת. או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי, דאמר (מועד קטן ב ב): "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ושביעית בזמן הזה דרבנן",אף על פי שחלה דאורייתא.פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
פסוק יד
פסוק טו
פסוק יח
פסוק יט
פסוק כ
פסוק כא
פסוק כב
פסוק כג
פסוק כד
פסוק כט
ובעבור כי האדם לשדה נעבד, וממנו יצא לחם למחיתו - רצה שיצא השדה ביובל.
אבל הבית, לאחר היאוש, ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר, לא יזיק לו, כי לא תמעט מחיתו אם יחלט.
ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות, ולהיותם מושב לעובדי האדמה, ועל כן דינם כשדה הארץ.פסוק לג
ורבותינו אמרו (ערכין לג א) שהכתוב מדבר בלוי שקנה מלוי, ולפי דבריהם נראה לי בפירוש הפסוק, כי היה לפנים בישראל, כשצריך אדם למכור שדהו, שיבא הקודם בירושתו ויקנה אותה, והוא הנקרא "גאולה", שנאמר (ירמיהו לב ז): "קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות", וכן מפורש שם בענין בועז (רות ד), ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה, כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא, והיו קונים מן הגואל הראשון בקנין סודר כמו שעשה בועז (רות ד ח).
והנה, יאמר הכתוב בכאן, כי כאשר יגאל הלוי נחלת הלוי קרובו, כלומר שיקנה אותה ממנו כדין הגאולה, יצא הממכר ההוא ביובל; לימד שיהא יובל נוהג בהם בגאולה כמכירה אחרת, ולא היה צריך להזכיר הדין במכירה לבדה, כי הם בכלל ישראל, אלא שיפה כחם בגאולת עולם.
והדין הזה של גאולה גם בישראל הוא נוהג, אבל הזכירו הכתוב בלוים, שלא תאמר 'לא נתנו הערים אלא לשבט הלוי כולו, ולכן יצאו מישראל אבל לא מלוי, וכל שכן מגואל קרוב שאנחנו חייבנוהו לקנות', ולכך אמר, שאף הגאולה תצא ביובל, ומן הלוי נלמד בישראל.
ואפשר גם כן, שאין הלוים רשאין למכור בעריהם לישראל בשום מכר, ולכן תקרא כל קנייתם גאולה.פסוק לה
פסוק לו
פסוק לז
פסוק מ
פסוק מז
פסוק מח
<< · רמב"ן על ויקרא · כה · >>