ביאור:ויקרא כה יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.




בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.
-- ויקרא כה, יג

תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ[עריכה]

למה?[עריכה]

אלוהים פסק: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה כג)
אלוהים הכיר את עמו. הוא הבין וידע את רצונם לשוטט בעולם ולהתפזר. מהתחלה, אברהם היה מוכן ללכת מארצו וממולדתו.

מטרתו של אלוהים[עריכה]

אלוהים רצה לקשור את בני ישראל לאדמה. בעלות על אדמה, והקשר הנפשי למשפחה הם כוח חזק ביותר. בעלות זו מכריחה את בעל הקרקע לעבד ולשפר את האדמה, לנצל כל חלקה טובה, להביא מים ולחסוך במים, להצטרף לשכניו ולצאת למלחמת מגן באויביהם. לדוגמא רואים את המצב הירוד של ארץ זבת חלב ודבש לאחר מספר שנים בבעלות התורכים, שלא גרו בארץ, ונתנו לארץ להפוך למדבר וביצות.

כאשר אדם יכול למכור את אדמתו ולעבור, הקשר למקום מתנתק, וכך בשנת היובל לפחות חלק מהמשפחה ישמח לזכות באדמה מחדש ולחזור לשורשים.

תוכניתו של אדוני היתה להוריד את ערך האדמה מאוד, כדי לגרום לבני ישראל להשאר באדמתם.

  1. אדמת ארץ ישראל אינה למכירה, אלא רק להשכרה לתקופה מקסימלית עד היובל, כאשר התשלום נעשה מראש.
  2. ערך האדמה נקבע לפי שנות היבול "לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ" (ויקרא כה טז).
  3. האדמה מושכרת לפי שנים, אולם ניתן למשכיר לגאול אותה חזרה לפני שנת היובל, "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה טו). מצב כזה מוריד את ערך האדמה, ולכן באות שתי אזהרות: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה יד), "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה יז).
  4. בשנים האחרונות לפני היובל, השוכר יודע שלאדמה אין ערך בשבילו, והוא לא יתחזק אותה או ישקיע בה, אלא יעשה את המקסימום להרויח ולא איכפת לו אם האדמה ועצי הפרי ינזקו לצמיתות. כגון: שמירה על תרסות אבן, מניעת סחיפת אדמה, הזנחת בארות ובורות מים, או כריתת עצי פרי לעצי תבארה.
  5. לכל איש בישראל יש נחלה שניתנה להוריו בחלוקת הארץ, אפילו אם בגלל ריבוי יורשים גודל החלקה הוא קטן ביותר, כך שביובל כל אחד חוזר ומקבל את חלקו ויכול להמשיך לפי יכולתו וכושרו. חמישים שנה זו תקופה מספיק קצרה שיש זכרון של הנחלה המיועדת.
  6. התהליך הזה פגע קשה בגרים שלא זכו בנחלה וכל יובל הפסידו את רכושם. אולי מכאן התחילה הגישה שקשים גרים לישראל כספחת.

לסיכום, עדיף לא להשכיר את האדמה, ולהשאר על הקרקע כמשפחה מאוחדת העובדת בשיתוף פעולה ונהנת מברכת ה'.

כך אנו רואים שבועז ניהל את שדותיו (רות ב ג), ושאול עבד בשדהו "הִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה" (שמואל א יא ה), ואין תאור של אדם ששכר את אדמתו. כך, כאשר בועז לקח את רות, בנם זכה להיות הבעל של חלקתו של בועז וחלקתו של בעלה של נעומי, והוא ויורשיו זכו לחלקה כפולה החוזרת כל יובל, ונעשו מעשירי שבט יהודה לצמיתות.