משנה שביעית ד ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ד · משנה ב | >>
שדה שנתקווצה, תזרע במוצאי שביעית.
שנטייבה או שנדיירה, לא תזרע במוצאי שביעית.
שדה שנטייבה, בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירותיה בשביעית; ובית הלל אומרים, אוכלין.
בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה; ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה ושלא בטובה.
רבי יהודה אומר: חילוף הדברים; זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה,
- תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
- שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה,
- לֹא תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
- שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְׁבִיעִית;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹכְלִין.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- חִלּוּף הַדְּבָרִים,
- זוֹ מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:
שדה, שנתקווצה -
- תיזרע במוצאי שביעית.
- שניטייבה, או שנידיירה -
- לא תיזרע במוצאי שביעית.
- שדה, שניטייבה -
- בית שמאי אומרים:
- אין אוכלין פירותיה בשביעית.
- ובית הלל אומרים: אוכלין.
- בית שמאי אומרים:
- אין אוכלין פירות שביעית בטובה.
- ובית הלל אומרים: בטובה, ושלא בטובה.
- רבי יהודה אומר: חילוף הדברים -
- זו מקולי בית שמאי,
- ומחומרי בית הלל.
- רבי יהודה אומר: חילוף הדברים -
- בית שמאי אומרים:
נתקווצה - פעל נגזר מ"קוצים". עניינו להסיר הקוצים ממנה.
נטייבה - רוצה לומר חרשו אותה היטב, והפכו אותה היטב.
נדיירה - נעבדה בזבלים. והוא נגזר מן "דיר".
ו"דיר" - שם מקום יקבצו שם הצאן והבקר, וילינו שם בשובם מן המרעה.
וכבר בארנו פירוש בטובה - שהוא גמילות או שבח, וכאילו עושה לו שאילתו.
ואין הלכה כרבי יהודה:
ירושלמי (פ"ד ה"ב) תמן אמרי כשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתין דרבנן דהכא אי זהו הטיוב כל העם חורש פעם אחד והוא חורש ב' פעמים:
או שנדיירה. בדיר של בהמות שעשה סהר כדתנן בפירקין דלעיל (מ"ד) ולא עשה ממנו אשפתות שלא הניחו אלא כדי שיזדבל בו שדה:
לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסו ליה הכא טפי מנתקווצה דלמאן דאמר חורש קנסינן בב' פעמים טפי מפעם אחת ובפרק השולח (דף מד:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:) אמרינן נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה:
בטובה. שאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו:
חילוף הדברים. דבית שמאי לקולא ובמסכת עדיות היא שנויה (פרק ה מ"א):
שנתקווצה - שנטלו קוציה בשביעית:
שנטייבה - שנחרשה היטב שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים. ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסת על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך ג, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן, דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות:
או שנדיירה - שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה:
לא תזרע למוצאי שביעית - דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקווצה:
בטובה - אסור דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו:
חלוף הדברים - דב"ש לקולא. ואין הלכה כר' יהודה:
שנטייבה. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר דף כו פוקו וזרעו וכ"כ הרמב"ם פי"א. וכתבו התוס' וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א"נ י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ב משנה ב:
שנדיירה. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ד':
אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס"ד:
(ג) (על הברטנורא) וכתבו התוספ' בפרק זה בורר וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש כו' דהוי איסור דאורייתא ויש לומר דמיירי בזמן הזה שהוא דרבנן א"נ י"ל דפקוח נפש הוא שהיו שואלים מהם מס ואין להם מה יפרעו כו' ע"ש והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש:
שדה שנתקווצה בשביעית תזרע וכו': בירוש' פליגי אמוראי דבבל עם אמוראי דארץ ישראל תמן אמרין דמיירי בתלושין וכדפירשו רש"י ותוס' ז"ל בפ' כל פסולי. ורבנן דהכא אמרין שנחרש' כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה:
תזרע למוצאי שביעית: לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו:
שנטייבה: מאן דמפרש נתקווצה שניטלו קוציה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה ומאן דמפרש דנתקווצה היינו נחרשה מפרש דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית. ואמרי' התם במ"ק ובפ' השולח ובפ' כל פסולי א"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה מת בנו זורעה דלדידי' קנסו רבנן ולא לבריה:
בפי' ר"ע ז"ל. והוא חרש שתי פעמים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה כי למעלה פי' שנתקווצה שניטלו קוציה משמע הא נחרשה אסור וכאן אומר דוקא שנחרשה ב"פ. והנה הוא תפס שתי דעות שנזכרו בירוש' דאיכא מאן דאמר שנתקווצה ר"ל שנחרשה ולדידי' מפ' נטייבה שנחרשה ב' פעמים ואיכא מ"ד שנתקווצה ר"ל שניטלו קוציה ולדידי' ר"ל שנטייבה שנחרשה פעם אחת עכ"ל ז"ל:
נדיירה: במה שכבר פי' ר"ע ז"ל כאן ולעיל פ"ג סי' ד' נסתלק דלא קשו מתנייתא אהדדי:
שֶנִטַיְיבָה אוֹ שֶנִדַיְירָה: כך מצאתי שנקד החכם ר"מ די לונזאנו ז"ל שנטייבה הנו"ן בחירי"ק והטי"ת בפת"ח והיו"ד בשב"א ודגושה והבי"ת קמוצ"ה וכן מלת שֶׁנִדַיְירָה:
אין אוכלין פירות שביעית בטובה: דאי מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט. ועיין במ"ש ברפ"ה דעדיות: ובירוש' מייתי עובדא דר' טרפון נהג בהא מלתא כב"ש ואסתכן כההיא דק"ש דתנן בפ"ק דברכות:
יכין
שדה שנתקוצה: שניטל הקוצים התלושין שבשדה בשביעית [וכירושלמי]. אבל מחוברים מדאסור מדאו'. לא תזרע במוצאי שביעית [תוס' גיטין דמ"ד ב']:
שנטייבה: מלת נטייבה כולל חרישה וזריעה. וי"א דנטייבה היינו נחרשה ב"פ ובגזרת המלכות שנו. שגזרו מס אקרקעות ומשום שהעניים היו מסתכנים עי"ז למות בתפיסה. או משום דשביעית בזה"ז מד"ס. התירו חכמים לחרוש פ"א ולזרוע בשביעית כדי נתינת המס ולא יותר וקמ"ל מתניתין רבותא. אפילו בשעת היתר חרישה. מדלא התירוהו רק לחרוש פ"א כדי שיהיה לעניים לשלם המס. אם חרש ב"פ. להשביח שדהו בתבואה הרבה עבד מש"ה קנסוהו. ומכ"ש בחרש פ"א בשעת איסור:
או שנדיירה: שעשה דיר לבהמות בכל שדהו והתכוון לזבלה ולא שייר מקצת [כפ"ג מ"ז]:
לא תזרע במוצאי שביעית: משום קנסא:
ובית הלל אומרים אוכלין: ותמוה הרי אפילו ספיחי שביעית שגדלו בלי חרישה אסורים באכילה משום עוברי עבירה. שזרעו בצנעה ואמרו שספיחין הן [וכפ"ט מ"א]. ואי"ל דהכא מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דמותרים לר"ש רפ"ט. דהרי נטייבה קתני. וכיון שכבר גדל בששית איך יחרוש ע"ג. ונ"ל דהכא בשדה אילן שנחרש מיירי. או בירקות שאינן נזרעין. דלא גזרו על ספיחיה [כרמב"ם פ"ד משמיטה] [א"נ דמיירי במה שהחזיקו רק עולי מצרים דאף דאסור בעבודה אפ"ה הספיחים מותרים [כרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ו]:
בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה: להחזיק טובה לבעל השדה. כשאוכל פירות האילן שבו דהו"ל כאוכל מהשמור:
ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה: כתב ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל דלהכי הזכירו שלא בטובה. לאשמעינן דלא התירו בטובה. רק אם היא כשלא בטובה. שאין בעה"ב מקפיד על החזקת טובה באוכל שלב"ט:
ולבו"ת היה נראה דמדמורגל דכל מי שיחזיקו לו טובה ישוב המטיב לומר לאשר היטב לו. שלא היה צריך להחזיק לו טובה. בעבור שחושב טובתו רק קטנה עד שאינה ראוי להחזיק טובה עליה. וזה מדרך הכבוד. וקאמר ב"ה. דאפילו לא ישיב לו המטיב כך. ג"כ מותר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת