משנה שביעית ד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ד · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שדה שנתקוצה, תזרע במוצאי שביעית.

שנטייבה או שנדיירה, לא תזרע במוצאי שביעית.

שדה שנטייבה, בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירותיה בשביעית; ובית הלל אומרים, אוכלין.

בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה; ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה ושלא בטובה.

רבי יהודה אומר: חילוף הדברים; זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה,

תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה,
לֹא תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְׁבִיעִית;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹכְלִין.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
חִלּוּף הַדְּבָרִים,
זוֹ מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

נוסח הרמב"ם

שדה שנתקווצה תיזרע במוצאי שביעית שניטייבה או שנידיירה לא תיזרע במוצאי שביעית שדה שניטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה רבי יהודה אומר חילוף הדברים זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

פירוש הרמב"ם

נתקוצה. פעל נגזר מקוצים ענינו להסיר הקוצים ממנה:

נטייבה. ר"ל חרשו אותה היטב והפכו אותה היטב:

נדיירה. נעבדה בזבלים והוא נגזר מן דיר ודיר שם מקום יקבצו שם הצאן והבקר וילינו שם בשובם מן המרעה וכבר בארנו פי' בטובה שהוא גמילות או שבח וכאילו עושה לו שאילתו ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש רבינו שמשון

ירושלמי (פ"ד ה"ב) תמן אמרי כשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתין דרבנן דהכא אי זהו הטיוב כל העם חורש פעם אחד והוא חורש ב' פעמים:

או שנדיירה. בדיר של בהמות שעשה סהר כדתנן בפירקין דלעיל (מ"ד) ולא עשה ממנו אשפתות שלא הניחו אלא כדי שיזדבל בו שדה:

לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסו ליה הכא טפי מנתקווצה דלמאן דאמר חורש קנסינן בב' פעמים טפי מפעם אחת ובפרק השולח (דף מד:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:) אמרינן נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה:

בטובה. שאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו:

חילוף הדברים. דבית שמאי לקולא ובמסכת עדיות היא שנויה (פרק ה מ"א):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שנתקווצה - שנטלו קוציה בשביעית:

שנטייבה - שנחרשה היטב שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים. ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסת על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך ג, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן, דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות:

או שנדיירה - שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה:

לא תזרע למוצאי שביעית - דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקווצה:

בטובה - אסור דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו:

חלוף הדברים - דב"ש לקולא. ואין הלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

שנטייבה. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר דף כו פוקו וזרעו וכ"כ הרמב"ם פי"א. וכתבו התוס' וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א"נ י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ב משנה ב:

שנדיירה. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ד':

אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על הברטנורא) וכתבו התוספ' בפרק זה בורר וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש כו' דהוי איסור דאורייתא ויש לומר דמיירי בזמן הזה שהוא דרבנן א"נ י"ל דפקוח נפש הוא שהיו שואלים מהם מס ואין להם מה יפרעו כו' ע"ש והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שדה שנתקווצה בשביעית תזרע וכו':    בירוש' פליגי אמוראי דבבל עם אמוראי דארץ ישראל תמן אמרין דמיירי בתלושין וכדפירשו רש"י ותוס' ז"ל בפ' כל פסולי. ורבנן דהכא אמרין שנחרש' כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה:

תזרע למוצאי שביעית:    לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו:

שנטייבה:    מאן דמפרש נתקווצה שניטלו קוציה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה ומאן דמפרש דנתקווצה היינו נחרשה מפרש דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית. ואמרי' התם במ"ק ובפ' השולח ובפ' כל פסולי א"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה מת בנו זורעה דלדידי' קנסו רבנן ולא לבריה:

בפי' ר"ע ז"ל. והוא חרש שתי פעמים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה כי למעלה פי' שנתקווצה שניטלו קוציה משמע הא נחרשה אסור וכאן אומר דוקא שנחרשה ב"פ. והנה הוא תפס שתי דעות שנזכרו בירוש' דאיכא מאן דאמר שנתקווצה ר"ל שנחרשה ולדידי' מפ' נטייבה שנחרשה ב' פעמים ואיכא מ"ד שנתקווצה ר"ל שניטלו קוציה ולדידי' ר"ל שנטייבה שנחרשה פעם אחת עכ"ל ז"ל:

נדיירה:    במה שכבר פי' ר"ע ז"ל כאן ולעיל פ"ג סי' ד' נסתלק דלא קשו מתנייתא אהדדי:

שֶנִטַיְיבָה אוֹ שֶנִדַיְירָה:    כך מצאתי שנקד החכם ר"מ די לונזאנו ז"ל שנטייבה הנו"ן בחירי"ק והטי"ת בפת"ח והיו"ד בשב"א ודגושה והבי"ת קמוצ"ה וכן מלת שֶׁנִדַיְירָה:

אין אוכלין פירות שביעית בטובה:    דאי מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט. ועיין במ"ש ברפ"ה דעדיות: ובירוש' מייתי עובדא דר' טרפון נהג בהא מלתא כב"ש ואסתכן כההיא דק"ש דתנן בפ"ק דברכות:


פירושים נוספים