רמב"ם על שביעית ד

<< · רמב"ם · על שביעית · ד · >>

שביעית פרק ד

• ראו גם: נוסח המשנה שביעית ד רמבם

משנה א

הגס - הגדול. וכבר פירשנוהו פעמיים.

ותיקון זו המשנה כך הוא: "בראשונה היו אומרים, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו הגס הגס, כדרך שהוא מלקט משל חבירו בין דקין בין גסים", על פי מה שהקדמנו. שמתוך שהם של חבירו, אין עליו חובה.

וכאשר רבו העוברים על החוק, והיו מפנים שדותיהן, ואומרים הגס אנחנו מפנין מהעשבים והאבנים, אסרו שלא ילקט אדם משדהו דבר, לא גס ולא דק, אבל מלקט משדה חבירו.

ועניין שלא בטובה - בלא הסכמה בין שניהם. כגון שיאמר לחבירו. תלקט אתה משדי ואני אלקט משדך, או אעשה לך עניין פלוני, או אגמלך עליו, וכל ההולך על עניין זה. וזה פירוש בטובה, ויש לך לשמרו בלבבך, ואל אצטרך לשנות פירושו.

ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות - כגון שיאמר לו, לקוט משדי ואתן לך מזונך:

משנה ב

נתקווצה - פעל נגזר מ"קוצים". עניינו להסיר הקוצים ממנה.

נטייבה - רוצה לומר חרשו אותה היטב, והפכו אותה היטב.

נדיירה - נעבדה בזבלים. והוא נגזר מן "דיר".

ו"דיר" - שם מקום יקבצו שם הצאן והבקר, וילינו שם בשובם מן המרעה.

וכבר בארנו פירוש בטובה - שהוא גמילות או שבח, וכאילו עושה לו שאילתו.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג

נירין - הארץ המהופכת בחרישה. אין שוכרים אותה מישראל כדי שיזרענה במוצאי שביעית. להיות קנס להם מפני שעבדו ונהפכה בשביעית.

ושאמר מחזיקין ידי גויים - בדבור, לא במעשה. כגון שיראה אותם עובדין בשביעית, ויאמר להם "ה' עמכם", או כדומה לזה.

ושאמרו שואלים בשלומן - פירוש אפילו בימי אידיהן:

משנה ד

כבר פירשנו שמדל - הוא המקצץ והכורת, כדי שיהא מקל רוב הנטיעות.

ושאמר בכאן המדל בזיתים - הוא שיכרתם להיות עצים לאש.

ובית שמאי אומרים, אפילו כשיעקור שורש אחד או שנים, אסור לו לעקור שורשיו מן הארץ, שלא יתקן את הארץ. וזהו עניין שאמר יגום - כלומר יכרות על פני הארץ, ויניח השורשים בארץ.

ובית הלל, מתירין לעקור השורשים. ואם עקר שלושה אילנות בשורה אחת, אסור לו לעקור שורשיהם, מפני שהוא מקום גדול ומתוקן לזרוע בו, ויהיה כאילו עקר אילנות להחזירם שדה לבן, וכל זה עבודת הארץ:

משנה ה

המבקיע בזית - המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים, לא יכסם בעפר, מפני שהיא עבודה.

ובתולת שקמה - הוא הצמח הראשון שיצא בה, קודם שיכרתו אותה.

והשקמה - מין מן התאנים.

כורתין האילן במקום ידוע ממנו, כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב, כמו הזמיר לכרמים.

אמר רבי יהודה, אסור לכרות ממקום ידוע, ומותר לכרות על פני הארץ או למעלה מעשרה, מפני שדרכה להיקצץ תוך עשרה.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ו

המזנב - לכרות קצת מן הענפים.

ירחיק טפח - רוצה לומר להרחיק מן הגפן טפח, או משורש הקנה.

והקרדום - ידוע.

ומגל - הוא חרמש.

ומגירה - הוא משור.

והעניין שאין צריך שינוי בכרתו, וזה כשלא נתכוון לזמור.

אילן שנפשח - נבקע. תרגום "וישסף"(שמואל א טו, לג), "ופשח".

פירוש לא שיעלה - לא שיתחבר, ויהיה נדבק ונקשר, אלא כדי שלא יוסיף להבקע.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ז

אומר הכתוב בעניין שנה שביעית, "מן השדה תאכלו את תבואתה"(ויקרא כה, יב), ואמרו, אינה נאכלת עד שתהיה תבואה, ואסור לאכלה עד שתהיה ראויה לאכילה.

ואמר שיאכלו תבואתה, כמו שמנהג בני אדם לאכול פירותיהם. ומנהגם כמו כן, לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו ועודנו קשה מעט, על דרך שיזדמן להם.

ובשביל זה אמר יאכל הפגים משיזריחו - ופירוש "משיזריחו" - יבהיקו וישוב גופם חלק. וכן דרך התאנים הפגים, כשיתחיל להיכנס המים בתוכם.

ופירוש בחלו - בשלו. ואני חושב כי כוונתו בזה בשביל פגי תאנים.

ושאמר וכן כיוצא בהם - רוצה לומר ששאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פניהם. וזו היא סברא, כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי, וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו.

ושאר שני שבוע, חייבין במעשרות - רוצה לומר כשיזריחו הפגים, אז יהיו באין לעונת המעשרות:

משנה ח

בוסר - הוא ידוע, והוא הענב שלא נתבשל.

הבאיש - הוא שהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ, לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים. והביא על זה העניין שם "באשה", מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוהו:

משנה ט

משיכניסו רביעית לסאה - משעה שיהיה כשיעור סאה מן הזיתים, רביעית שמן.

פוצע - שובר אותם. כמו שיעשו בזיתי המאכל.

וזה שאמר הכניסו שליש - רוצה לומר שליש לוג בלבד. כשתהיה סאה מאותן הזיתים, עושין שלושה לוגים שמן, כשיהיו נגמרין. ויהיה העיקר, כשיוציאו מן השמן תשיעית ממה שיוציאו כשיהיה נגמר בישולו, מותר לו לכתוש אותו, ולדרוך אותו חוץ למדינה, ולהכניס השמן לביתו ויאכל.

וכן כיוצא בהם - הפירות שיוציאו מהן שמן.

וכבר ביארנו שיעור לוג וסאה ורביעית בסוף פאה.

ועונת המעשרות - יתבאר אחר זה במסכת מעשרות:

משנה י

אסור לקצוץ אילנות בשנה שביעית, כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח, מפני שהוא גוזל בני אדם, שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם.

משיוציאו - פירוש משיתחילו בו העלין הירוקים.

משישלשלו - הוא משעה שהענפים נמשכים וגדלים.

משיגרעו - משיעשו להם הגרעינין.

משיניצו - משעה שיראו בהם הנצנים.

כיון שבא לעונת המעשרות - מותר לקוצצו, מפני שהוא כשר לאכילה כמו שבארנו, ויקח פריו ויאכלנו. ומותר לו לקצץ האילן, ובלבד שיהיו דמים יקרים לעצים, ואז יהיה מותר לכרות אותו. אבל אם לא יהיה לעציו מחיר גדול, עד שיאמרו יותר יש לו תועלת בכריתתו מלהניחו, אסור לכרות אותו מפני שהוא נושא פרי. שהאילנות העושים פרי, אסור מן התורה לכרות אותו בשום זמן מהזמנים, אלא על זה הדרך שאמרנו. והוא מה שאמר הכתוב "לא תכרות את עצה"(דברים כ, יט). ולזה העניין נתכוון באמרו כמה יהא בזית ולא יקוצצו - רוצה לומר שאסור לכרתו בשנה משאר השנים, מפני שהוא עושה פרי.

ורובע - הוא רובע קב. רוצה לומר מן הניצנים, מכל שאר האילנות מלבד הזיתים. משעה שיצץ ציץ כשיעור קב, אסור לכרתו אלא ליוקר דמי עציו כמו שאמרנו. וכבר פירשנו שיעור הקב בסוף פאה.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה שביעית, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב