ביאור:משנה שביעית פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

כריתת עצים בשביעית: טיוב, איבוד פרי או קישוש מותר?[עריכה]

חטיבה I: טיוב השדה בטובה[עריכה]

לגבי "בראשונה" ראו לעיל ג, ט.

התקנה מבטאת אי אמון בטענה שהמלקט בסך הכל אוסף עצים ואבנים כי הוא זקוק להם.

היא אוסרת לא רק ללקט בשדה של המלקט, אלא גם ללקט בשדה אחר תמורת ה"טובה" שהוא ילקט בשדה שלי, וכן לשלם או להאכיל את המלקטים בשדהו.

וראו תוספתא ג, ח-ט, שם מתוארת התפתחות אחרת, שבסופה התירו ללקט בטובה והטילו את האחריות על המלקט, וראו גם דעת ר' עקיבא לקמן משנה ו.

(א) בראשונה היו אומרים:

מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו - כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו:
את הגס הגס.

משרבו עוברי עברה

התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה, שלא בטובה
ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שלא יקצץ למלקטים מזונות


המשנה מפרטת סנקציות על עבירות בשביעית:

ניכוש הקוצים החריש והדיור הותרו בתנאים מסוימים לעיל ג, ב-ד ולעיל במשנה א. כאן מדובר במי שלא עמד בתנאים שמופיעים שם. לגבי חריש או דיור מחמירים יותר מאשר לגבי ניכוש. וראו תוספתא ג, י.

אכילת פירות שביעית "בטובה" היא הסדר בין בעל המטע לבין האוכל ממנו, שרק אם יתן תמורה - כגון שירשה לבעל המטע לאכול אצלו - יוכל לאכול מהפירות. אמנם אין מדובר במכירה של הפירות בכסף, אלא במעין עיסקת חליפין. נחלקו תנאים האם מותר לעשות הסדר מסוג זה.

במשנה זו ובמשנה א חוזרים המונחים "בטובה", "ניטייבה" כמה פעמים: האם מותר לתת טובה לאוספי הקוצים, או האם מותר לבקש טובה עבור הפירות, ומה העונש על טיוב המטע?

וראו עדויות ה, א.

(ב) שדה שנתקווצה שנוכשו ממנה הקוצים - תזרע במוצאי שביעית.

שנטייבה או שנדיירה שנחרשה יותר מהרגיל, או שהכניסו אליה צאן - לא תזרע במוצאי שביעית.

שדה שנטייבה

בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירותיה בשביעית.
ובית הלל אומרים: אוכלין.

בית שמאי אומרים: אין אוכלין פרות שביעית בטובה.

ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה - ושלא בטובה.
רבי יהודה אומר: חלוף הדברים!
זו - מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל!


למרות שאסור לזרוע שדה שנחרש באיסור - מותר לזרוע בשמינית שדה שנחרש בהיתר על ידי הגוי.

וראו תוספתא ג, יא, שהתירו לקנות מיהודי שדה זרועה בשמינית, למרות שהוא חשוד על השביעית.

יש מקום לעידוד הגויים לעבודה בשדותיהם בשביעית, כי האיסור אינו חל עליהם, למרות שלשון הפסוק הוא "שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה ד).

שאלות בשלום הגויים מותרות מפני דרכי שלום. יש כאן מעגל לוגי, המניח שהשלום הוא הסיבה לשאלת השלום, כי הוא ערך חשוב בפני עצמו.

האיזכור של "דרכי שלום" כאן נצרך כי היה מקום לטעון שהשאלה בשלום הגויים היא בגלל שבשביעית הם העובדים היחידים בשדה, ואנו נהנים מעמלם. כאן נאמר שבלי קשר לעיתוי, תמיד יש מקום לשאול בשלומם.

(ג) חוכרין נירין שדות חרושים מן הגויים בשביעית

אבל לא מישראל.

ומחזיקין ידי גויים מותר להגיד לגוי המעבד את שדהו "יישר כוחך" בשביעית

אבל לא ידי ישראל אסור לעודד יהודי המעבד את שדהו בשביעית אפילו בדיבור (ק"ו שאסור לקנות ממנו בשביעית, כפי שמפורט בהמשך המסכת).

ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום מפני שנאמר (משלי ג יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם":


חטיבה II: גיזום וכריתת עצים בשביעית[עריכה]

(ד) המדל בזיתים, בית שמאי אומרים: יגום. יכרות את העץ וישאיר גדם בגובה טפח

ובית הלל אומרים: ישרש. מותר להוציא את השורש למרות שמתאפשרת חרישה במטע

ראו פאה ג, ג, לגבי ההבדל בין מידל למחליק. כאן הכוונה היא לדילול המטע, כלומר לכריתת חלק מהעצים, ולא לדילול הפירות.

וראו בתוספתא ג, כ, לעיין ברוא החורש והגדלת השדה.

ומודים במחליק - עד שיגום.

איזה הוא "המדל"? - אחד או שנים.

"המחליק" - שלושה עצים זה בצד זה.

במה דברים אמורים? - מתוך שלו.

אבל מתוך של חברו, אף המחליק - ישרש:


גזע הזית הזקן נאכל לפעמים מבפנים, והוא נשאר עם הסנטימטרים החיצוניים בלבד. אם נבקע הגזע בשביעית, ויש סכנה שהעץ יתמוטט, מותר למלא בגזע אבנים וקש, וראו גם תוספתא א, י, אבל לא עפר, שנתפס כבעל יכולת ריפוי לפצעי העץ.

השקמה שמשה בעיקר לבניין. לאחר שנים אחדות היו כורתים את הגזע של השקמה כדי שיגדלו סביב הכריתה קורות חדשות וישמשו גם הן לבניה.

ר' יהודה מתיר גם לכרות את בתולת השקמה בשביעית, אם אינו עושה זאת בגובה הרגיל אלא נמוך יותר או גבוה יותר.

(ה) המבקיע בזית אם נבקע גזע הזית

לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש.

הקוצץ קורות שקמה

לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש.

אין קוצצין בתולת שקמה גזע ראשון של שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה.

רבי יהודה אומר: כדרכה - אסור,

אלא: או מגביה עשרה טפחים - או גומם מעל הארץ:


(ו) המזנב בגפנים, חותך את קצה הזמורה שיבש, לעשיית סלים. והקוצץ קנים - רבי יוסי הגלילי אומר: ירחיק טפח. מהפקע הקרוב, כדי שלא יראה כגוזם לצורך הגידול

ר' יוסי מתיר לזנב אם אינו יעיל מבחינה חקלאית. ר' עקיבא מטיל את האחריות על החקלאי, בסיסמה "הלב יודע אם לעקל (לסל) אם לעקלקלות" (ירושלמי שביעית ד א.)

אילן שנשבר ניתן לקשירה בשביעית, כדי שלא יוסיף להשבר, ולא כדי שיתרפא.

רבי עקיבא אומר: קוצץ כדרכו

בקרדום או במגל, ובמגירה, במסור ובכל מה שירצה.

אילן שנפשח שנשבר חלקית - קושרין אותו בשביעית

לא שיעלה, אלא שלא יוסיף:


חטיבה III: הבשלת הפירות ואיסופם בשביעית[עריכה]

הפירות הם הפקר, אבל אסור לקטוף אותם לפני שהם ראויים לאכילה, ולו בדוחק.

וראו תוספתא ג, כא, שהתירו לשלוק פגים כדי לעשותן ראויות לאכילה.

(ז) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית?

הפגים, משיזריחו התאנים, מזמן שבירת הצבע, שאינן ירוקות לגמרי - אוכל בהם פיתו בשדה.
בחלו עדיין קשות, אבל אם יקטפו יתרככו תוך כמה ימים - כונס לתוך ביתו.

וכן כיוצא בהם משבחלו בשאר שני שבוע - חייב במעשרות:


ראו גם תוספתא פאה ג, כא: שם מכונה הבאת המים "משיגרע הפרי".

(ח) הבוסר, משהביא מים ענבים שיש בהם מיץ - אוכל בו פיתו בשדה.

הבאיש לא ברור, אבל כנראה מדובר על שלב מתקדם מעט יותר - כונס לתוך ביתו.

וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע - חייב במעשרות:


זית בשל רגיל מכיל כ 25% שמן. רביעית הלוג לסאה היא 1/96. כאשר יש בזית 1% שמן הרי מסאה זיתים ניתן להפיק 1/4 לוג של שמן. זה השלב הראשון, שבו אין טעם לכתוש את הזית, אבל מותר לאכול אותו בשדה.

בשלב השני יש בזיתים 2% שמן, ואז מהכמות הנ"ל ניתן להפיק 1/2 לוג. מותר לכתוש את הזית במכתשת ידנית בשדה ולהשתמש בשמן במקום. כך מגבילים את כמות הזיתים שבהם משתמש האדם, כדי שישארו זיתים לשלבים הבאים.

השלב השלישי הוא שליש מהכמות הרגילה, כלומר כ8% שמן, המאפשר להפיק 2 לוגים. כאן מותר לכתוש בשדה ולהכניס את השמן לביתו.

(ט) זיתים, משיכניסו רביעית לסאה - פוצע, ואוכל בשדה.

הכניסו חצי לוג - כותש וסך בשדה.
הכניסו שליש - כותש בשדה, וכונס לתוך ביתו.

וכן כיוצא בהם שליש בשאר שני שבוע, חייבים במעשרות.

ושאר כל פירות האילן: כעונתן למעשרות - כך עונתן לשביעית:


(י) מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית?

אין קוצצין - שיקצץ מזונות. מסגרת הפרק - כריתת ואיסוף עצים ואבנים מהשדה.

מותר לכרות עץ אם עדיין אין עליו פירות, או אם הפירות הבשילו וראויים לקטיף - בתנאים שנזכרו במשנה ד לעיל. תחילת המשנה מגדירה את תחילת הזמן האסור לכריתה - תחילת היווצרות הפרי, הקרובה לזמן החנטה. סופו הוא השלב שבו ניתן לקטוף ולהפריש מעשרות.

גם שלא בשביעית, אסור לכרות עץ שעדיין לא הניב השנה. וראו תוספתא ג, כב.

לעניין כמויות התנובה בזית מנסה ת"ק לקבוע את הכמות, ואילו רשב"ג מתנגד לקביעת כמות אחידה.

בית שמאי אומרים: כל האילן - משיוציא.
ובית הלל אומרים: החרובין - משישלשלו, והגפנים - משיגרעו, והזיתים - משינצו
ושאר כל אילן - משיוציא.

וכל האילן, כיון שבא לעונת המעשרות - מותר לקצצו.

כמה יהא בזית, ולא יקוצנו? - רובע.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הזית: