ביאור:משנה פאה פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

הפרק עוסק בשדות קטנים, שהפאה בהם אינה יעילה ויש לה בעיקר משמעות סמלית. בהמשכו נדונה הבעלות על הקרקע כסמל המאפשר לאדם להיות חלק מהחברה.

פאה משדות קטנים: קרקע, חיים, וחובות ציבוריים[עריכה]

חטיבה I: פאה משדות קטנים - מתי ניתן לאחד פאות?[עריכה]

לדעת בית שמאי יש להחיל גם כאן את הכלל "זרע אחר מפסיק", שהרי הזיתים אינם תבואה. אך בית הלל טוענים שמכיוון שהזיתים נחשבים כשדה אחד, (ראו לעיל ב, ג,) גם התבואה נחשבת כשדה אחד. כלומר הכלל של "זרע אחר" אינו חל על אילנות.

(א) מלבנות שדות קטנים התבואה שבין הזיתים

בית שמאי אומרים: פאה מכל אחד ואחד, בית הלל אומרים: מאחד על הכל.
ומודים בית שמאי, שאם היו ראשי שורות מעורבין בקצה המטע אין זיתים וכל המלבנות מתאחדים שם - שהוא נותן פאה מאחד על הכל:


מנמר הוא מי שקוצר חלק מהשדה בעודו ירוק, וראו לעיל ב, א, "הקוצר לשחת", או במקרה שחלק מהשדה הבשיל מוקדם יותר, בגלל זיבול חלקי או מסיבות אחרות.

ר' עקיבא מרחיב את האמור לעיל ב, ה, שם עסקנו בזורע שדהו שני מיני חיטין. לטענתו קובע בעל הבית שמבחינתו מדובר בשני מוצרים שונים, דהיינו שתי גרנות, למרות שההבדל ביניהן אינו בזן החיטה אלא במועד הקציר. אבל חכמים מגבילים את החידוש למקרה הנדון שם בלבד, כי היה יכול ללקט את השדה כאחת, בהתאם לאמור לעיל א, ד.

אם זרע שבת או חרדל באיזורים מסויימים, הרי הגענו למצב הנדון שם והמוגדר כ"שני מיני זרעים". מובן שבמקרה זה מודים חכמים שנותן שתי פאות.

המבנה של משנה ב מהופך לזה של משנה א.

למרות מה ששנינו לעיל א, ד "מכניסו לקיום", שבו יצאו מחובת פאה ירקות שנאכלים לחים, מלמדת משנה ג שאם יש אפשרות להכניס לקיום מאותו המין – כולו חייב בפאה. לכן גם בצל ירוק חייב בפאה, כי היה יכול להשאיר את הבצלים לשנה נוספת ולמכור בצל יבש. דבר דומה מתרחש באפונה, המשווקת כיבשה וכלחה, ובכרם, שתוצרתו היא צימוקים וענבים טריים.

גם הכלל "לקיטתו כאחת" שבמשנה א, ד מופר במשנה ג, כי את המוצרים הללו לוקטים בשני זמנים שונים.

משנה ג מלמדת שאם חילק בעל הבית והוציא חלק מהבצלים לשיווק טרי וחלק מהם הותיר כבצל יבש – חייב בשתי פאות. לכאורה הדבר סותר את דעת חכמים במשנה ב, שאם מדובר באותו המין נותן רק פאה אחת. יתכן שההבדל בין בצל יבש לירוק הוא הסיבה, שהרי שני המוצרים הללו שונים מאד זה מזה; ויתכן שהזמן הרב שחולף בין שני השיווקים הוא הגורם.

(ב) המנמר את שדהו, ושייר קלחים לחים,

רבי עקיבא אומר: נותן פאה מכל אחד ואחד.
וחכמים אומרים: מאחד על הכל.
ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות,
שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד:


(ג) המחליק מחלק את שדה הבצל שלו ומשווק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבשים לגרן,

נותן פאה לאלו לעצמן - ולאלו לעצמן.

הפיסקה "המדל..." קשורה למשנה ב, וגם היא נראית כסותרת אותה, כי לפיה הפאה ניתנת רק על מה שנותר בשדה ולא על מה שדולל. ההבדל בין המשניות הוא בכך שהדילול היה לצורך מה שנשאר, ולכן אין חובה לתת פאה על מה שדילל. אבל אם שיווק איזור שלם בכרם – באופן שאינו מסייע לגידול מה שנותר – חייב בפאה על השדה כולו, וראו גם תוספתא א, יג.

לפי שביעית ד, ד, המדל הוא העוקר אחד או שניים, והמחליק הוא העוקר שלושה או יותר.

ולדעת ר' עקיבא נותן פאה פעמיים: פעם על מה שמחליק לשוק עכשיו ופעם נוספת בסוף הבציר.

וכן באפונין, וכן בכרם.

המדל מדלל - נותן מן המשואר על מה ששייר.

והמחליק מאחת יד - נותן מן המשואר על הכל:


לדעת תנא קמא, כשם שבמשנה ג התחייבו הבצלים הלחים בפאה למרות שאינם נכנסים לקיום, כיוון שיתכן לשווקם כבצלים יבשים - כך גם האמהות של הבצלים, שאינן נמכרות כלל בעצמן, אלא כולן מיועדות לייצור בצלים נוספים – חייבות בפאה, למרות שאינן מיועדות למאכל.

לדעת ר' יוסי מלבנות הבצלים הם מקרה של "זרע אחר", (ראו לעיל ב, א). אבל חכמים אינם רואים בירק זרע אחר, כי אינו חייב בפאה, כפי שלמדנו לעיל א, ד. לכן הם פוסקים גם כאן כבית הלל במשנה א.

בשתי ההלכות במשנה ניתן לראות את ר' יוסי כנאמן לכללי ההלכה שבמשנה א,ד ובמשנה ב,א, ולעומתו חכמים מוצאים בכל מקרה את המיוחד לו, ואינם מכפיפים את ההלכות לכללים.

(ד) האמהות של בצלים - חייבות בפאה,

ורבי יוסי פוטר.

מלבנות הבצלים שבין הירק,

רבי יוסי אומר: פאה מכל אחד ואחד.
וחכמים אומרים: מאחד על הכל:


(ה) האחין שחלקו - נותנין שתי פאות.

תחילת המשנה מוסיפה על הרשימה שבתחילת פרק ב מקרה שבו נותנים שתי פאות, שהרי שינוי בעלות נחשב גם הוא, כמובן, כחלוקת השדה. יש מקום לצפות במקרים כאלה לכך שהפאה תינתן בסמוך לגבול החלוקה בין שתי הנחלות, כך שהעניים יוכלו לאסוף את שתי הפאות כיחידה אחת.

סוף המשנה מרחיב את משנה ב, ח. ר' יהודה קובע כי אם שייר בעל הבית בידו אפילו עץ אחד הרי הוא אחראי לפאה, כי אין לפאה שיעור. אבל אם מכר את כל עציו לאנשים שונים – אינו יכול לתת פאה, וכל אחד מהקונים מתחייב בה בעצמו, אפילו אם קנה עץ בלי קרקע כלל, וכן גם אם כבר אסף את היבול ממה שהשאיר בידו לפני המכירה.

והשוו לדין דומה בראשית הגז, חולין יא, ב.

חזרו ונשתתפו - נותנין פאה אחת.

שנים שלקחו את האילן - נותנין פאה אחת.

לקח זה צפונו, וזה דרומו - זה נותן פאה לעצמו, וזה נותן פאה לעצמו.

המוכר קלחי אילן ענפים עם פירות בתוך שדהו - נותן פאה מכל אחד ואחד.

אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שלא שייר בעל השדה.
אבל אם שייר בעל השדה - הוא נותן פאה לכל:


חטיבה II: שיעור קרקע מינימלי למעמד "בעל בית"[עריכה]

במשנה ו חולקים חכמים בשיעור הקרקע המינימלי הנחשב "שדה", והשוו ב"ב א, ו.

משנה ה הציגה מקרים שבהם נותנים פאה אפילו בלי קרקע כלל, אבל בדרך כלל הפאה ניתנת מהקרקע.

בירושלמי קובע ר' עקיבא כי אפילו בעלות על שיבולת אחת מחייבת בפאה, בהתאם לכלל ש"הפאה והביכורים אין להם שיעור". נראה שר' עקיבא רואה את הפאה כמצוה סמלית, הנובעת מהקרקע ולא דווקא משדה. ואכן הוא מרחיב את המשמעות של בעלות על קרקע ומונה שורת מצוות ופרוצדורות הנובעות מבעלות זו.

אם נוסיף לדבריו את העובדה שלכל אדם מישראל יש קרקע כלשהי, שהרי הוא שותף בבית הכנסת ובבית הקברות הציבוריים - נוכל להבין כי החיוב בפאה נראה לו חיוני. יתכן שבכך הוא מתכוון לקבוע כי כל אדם מישראל, בהיותו חלק מהקהילה - מתחייב עקרונית למוסדותיה הכוללים אחריות לעניים ולכהנים, אפילו אם הוא עני מרוד.

לגבי הקניין של מטלטלין, ראו קידושין א, ה, וכן תוספתא ב"ב י, ו.

(ו) רבי אליעזר אומר: קרקע בית רובע - חייב בפאה.

רבי יהושע אומר: העושה סאתיים.
רבי טרפון אומר: ששה על ששה טפחים.
רבי יהודה בן בתירה אומר: כדי לקצור ולשנות.
והלכה כדבריו.
רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהוא - חייב בפאה, ובבכורים, ולכתב עליו פרוזבול,
ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלין בכסף ובשטר ובחזקה:


(ז) הכותב נכסיו שכיב מרע, שייר קרקע כל שהוא - מתנתו מתנה.

ראו ב"ב ט, ו.

לדברי ר' יוסי על כתובת האשה ראו תוספתא א, טו.

למשנה ח: אברהם כתב את נכסיו לאליעזר (בראשית טו ג), אבל שייר בידו את מערת המכפלה, ולכן נשאר אליעזר עבדו.

היחסים בין ישראל לה' גם הם ניתנים להסבר בדרך זו: מצד אחד קבלו ישראל את הארץ, אבל גם הקב"ה השאיר בידו חלק ממנה, שנאמר "כי לי הארץ". יתכן אף לומר לשיטת ת"ק שהקב"ה שייר בידו את מקום המקדש. לשיטת ר' שמעון הקב"ה שייר בידו את ישראל, שאמר "עבדי הם".

כך גם ניתן לומר על היחסים בין אדם הראשון לבין הקב"ה. מצד אחד אמנם נתן הקב"ה לאדם את העולם, אבל לשיטת ת"ק שייר בידו את עץ הדעת ולשיטת ר' שמעון שייר בידו את האדם, שהרי ראה בו שליח לעבדה ולשמרה, ולא לקנות לעצמו את העולם.

לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו מתנה.

הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה.

רבי יוסי אומר: אם קבלה עליה
אף על פי שלא כתב לה - איבדה כתובתה:


(ח) הכותב נכסיו לעבדו - יצא בן חורין.

שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין.
רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין,
עד שיאמר "הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי
חוץ מאחד מרבוא שבהן":