ביאור:משנה פאה פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח
|
הלקט והפאה הם מזכויותיהם של העניים, ונחשבים רכושם. לעומת זאת השכחה היא איסור על בעל הבית, והעניים יכולים לאסוף אותה רק אם הודה בעל הבית ששכח אותה, או אם ברור להם שנשכחה. הפרק מעמת את שתי המצוות הללו, וביניהן עוסק גם בעניים שהם בעלי הבית: עשיר הנמצא במצב זמני של מחסור, עני המוכר את מתנותיו או מחליפן, פועל עני העובד בשדה בעל הבית, ומי שמכר את שדהו והפך לעני. |
הלקט כזכותם של העניים, והשכחה כחובת בעל הבית[עריכה]
חטיבה I: הלקט כרכוש העניים, והחלפתו ברכוש בעל הבית[עריכה]
(א) גדיש שלא לוקט תחתיו - כל הנוגע בארץ, הרי הוא של עניים.
- הרוח שפיזרה את העומרים - אומדים אותה את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים בכדי נפילה: ככמות הזריעה בשדה.
|
לפי פשט המקרא, מה שליקטו העניים שייך להם, והשאר - לבעל השדה. המשנה מעניקה לעניים זכויות מוחלטות בשדה, גם אם לא ניצלו את זכות הליקוט שלהם. משנה א קונסת את בעל הבית שערם את הגדיש על מקום שלא לוקט, אבל במקרה שהרוח פיזרה את העומרים העניים מקבלים לפי אומדן. לגבי הביטוי "בכדי נפילה" - ראו ב"מ ט, ה. שיבולת יתומה שנותרה בשטח הקצור, למרות קרבתה לקמה שעוד לא נקצרה - חייב הקוצר להשאירה לעניים, מדין לקט או מדין שכחה, אפילו אם העניים עדיין לא זכו בה, וראו עדויות ב, ד, וכן ספרי דברים רפג. כיוון שחכמים קובעים שהעניים הם בעלי הלקט, עולה הבעיה של שיבולת שהתערבה בגדיש. העני לא זכה בשיבולת, ובעל הבית אינו רשאי לזכות אותה לעני מסוים שאינו נוכח במקום (ראו ספרא קדושים פרק ב: לא תלקט לעני, ולקמן משנה ו). לדעת ר' אליעזר אין ברירה, אלא להעביר את כל הגדיש לעני שהגיע למקום, ואז יכול העני להחליף את הלקט בשיבולת אחרת מהגדיש, ולהחזיר את השאר לבעל הבית, הלוקח על עצמו להפריש את המעשרות עבור הגדיש כולו - כולל השיבולת של העני. חכמים טוענים לעומתו, שהעני זכה בשיבולת אף אם לא באה לרשותו כלל, שהקב"ה זכה בה עבורו מכח האיסור המוטל על בעל הבית "לא תלקט". ולכן יכול העני להחליף את השיבולת שלו בשיבולת כלשהי מהגדיש ואין צורך לזכות לו את הגדיש כולו. אין למחלוקת הזו היבטים כלכליים כי לכל הדעות בעל הבית מעשר את השיבולת עבור העני. |
(ב) שבולת שבקציר בשטח שנקצר וראשה מגיע לקמה, ניתן לכופף אותה כך שתגיע לקמה הבלתי קצורה
- אם נקצרת עם הקמה - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של עניים.
שבולת של לקט שנתערבה בגדיש - מעשר שבולת אחת ונותן לו לעני כלשהו שנמצא בשדה.
- אמר רבי אליעזר: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו?
|
במשנה ב קבעו חכמים כי ניתן "לגלגל" עם העני בתבואה: כלומר, שאם לא בא העני לאסוף את הלקט - אוסף בעל הבית את הלקט לתוך הגדיש, ולאחר זמן מעשר ונותן לו מן הגדיש. לדעת ר' מאיר אין לעשות כך בטופח (מין קטנית, וראו לקמן ו ז.), שהרי יתכן שיפתחו תרמילי הטופח, והעני יפסיד את הלקט שלו, אלא חייב העני לבוא בעצמו לאסוף את הטופח בזמן הקציר. אבל חכמים אומרים, שכיוון שיתכן שהעני יגיע מיד לאחר המירוח ויוכל לקבל את חלקו לפני שיפתחו התרמילים, ניתן לגלגל אף בטופח. לדעת ר' אליעזר במשנה ד, העושר הוא תכונה המאפיינת את האדם המסוים, ואילו לדעת חכמים היא מאפיינת את המצב הנתון. ראיה לדעת חכמים היא מיעקב אבינו, שבבית יצחק היה בעל נכסים וביציאתו לחרן ראה עצמו כעני. המחליף חייב להפריש מעשרות ממה שהוא נותן לעניים, והמעשרות הם על חשבונו, וראו משנה ב. אבל מה שקבל מהעניים פטור ממעשרות, וראו בעניין זה לקמן, ח, ב-ד. |
- אלא: מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שבולת אחת - ונותן לו:
(ג) אין "מגלגלין" בטופח, דברי רבי מאיר.
- וחכמים מתירין, מפני שאפשר:
(ד) בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום,
- וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני - יטול
- וכשיחזור לביתו ישלם, לעניי העיר שעבר בה דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה:
(ה) המחליף את התבואה עם העניים, בשלו - פטור ממעשרות, ובשל עניים - חייב.
חטיבה II: הפועלים כעניים וזכויותיהם[עריכה]
שנים עניים שקבלו את השדה באריסות,
|
האריסות אינה בעלות, ולכן האריסים נשארו עניים. הם יכולים לתת זה לזה ממעשרותיהם אבל לא לעצמם. מדובר אפילו במקרה שלא חילקו ביניהם את השדה אלא נשארו שותפים בו, וכל אחד נחשב כלוקח את מתנותיו מחלקו של השותף. המשנה מזכירה מעשר, וקל וחומר לשאר מתנות העניים. אריס יחיד אינו יכול לקחת מתנות עניים מהשדה. יתכן שזו תקנה כדי שלא יחשב לו בעל השדה את המעשר כחלק משכרו, ואולי הסיבה היא פורמאלית: הפירות נחשבים שלו למרות שאת רובם הוא מוסר אח"כ לבעל השדה. ר' יהודה טוען שאם קבעו בחוזה שהוא זוכה בתבואה רק לאחר הקציר – יכול לקחת מתנות עניים של זמן הקציר כגון לקט שכחה ופאה, אבל לא מעשר, שזמנו לאחר המירוח, ולכן לאחר שזכה בחלקו. וראו תוספתא מע"ש ד, ו. והשוו דברי ר' אליעזר לעיל ד, ו, שיכול האריס לזכות גם עבור עני אחר. אם בנו של הפועל מלקט כנראה ניכו לפועל ממשכורתו, ולכן אוסרים חכמים לעשות כך. בעיה שניה היא שהפועל עלול לגרש את שאר העניים ולהעדיף את בנו. הבעיה הזאת מתישבת עם המשך המשנה. וראו תוספתא ג, א, שהיו חכמים שהתירו. |
- זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.
המקבל שדה לקצור והוא עני - אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני.
- אמר רבי יהודה: אימתי?
- בזמן שקבל ממנו למחצה, לשליש ולרביע.
- אבל אם אמר לו "שליש מה שאתה קוצר - שלך",
- מותר בלקט ובשכחה ובפאה, ואסור במעשר עני:
|
בשני פסוקים נאמר הציטוט שלפנינו: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ" (משלי כב כח), וכן "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא, כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ" (משלי כג י-יא). הראשון מראה שמדובר בזכות העניים עוד מימי אבותינו, והשני מוכיח שמדובר בפגיעה בזכויות העניים והיתומים. ברוב נוסחאות המשנה הציטוט אינו כנוסח המסורה, אלא "עולים". יתכן שמדובר בנוסח אחר, ויתכן שמדובר בדרשת "אל תקרי": "עולים" יכול להתפרש צעירים (עול ימים) או עניים, לפי השפה הערבית, וראו גם מדרש תנחומא וישלח י. וראו ספרי דברים רפד. לעניין 'מסייע את אחד מהם' ראו דברי בועז לרות, ברות ב ח-ט, הנראים כסותרים את הלכה שלפנינו. |
(ו) המוכר את שדהו - המוכר מותר במתנות עניים והלוקח אסור.
לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של הפועל אחריו.
מי שאינו מניח את העניים ללקט,
- או שהוא מניח את אחד, ואחד - לא,
- או שהוא מסייע את אחד מהן,
- הרי זה גוזל את העניים.
- על זה נאמר "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלים":
|
לפני הדיון ההלכתי במצוות שכחה, עיינו בתוספתא ג, יג - ומה גדול הפער לענייני ההלכה שבמשנה, שמהם ניתן לשמוע את הויכוח בין בעל הבית לבין פועליו בשאלה 'למה שכחתם את העומר', או בינו לבין העניים המנסים להשכיח מליבו את העומר על ידי הסתרתו! המשנה טוענת שבניגוד ללקט, השכחה אינה זכותם של העניים אלא חובת בעל הבית, ולכן רק אם הוא מוותר עליה מותר לעניים לקחתה. |
חטיבה III: השכחה כחובת בעל הבית ופועליו[עריכה]
|
המשנה מכניסה לדיון את הפועל, שלמעשה הוא העוסק בקציר בשטח, ושואלת האם שכחה שלו מחייבת את בעל הבית ואוסרת עליו את העומר. היא חולקת על דרשת ר' מאיר בספרי דברים רפב. בפסוק מופיעים שני ביטויים: מחד "כי תקצור... בשדה", ומאידך "בשדך". הביטוי הראשון נידרש כמכוון לשכחה של הפועל, והשני לבעל הבית. ר' מאיר מניח את הדגש על בעל הבית ותולה בו את המצווה. חכמים טוענים בספרי כי בכל שכחה, בין של בעל הבית בין של הפועלים חל דין השכחה, ועורך המשנה מחמיר על העניים וטוען כי נדרשת שכחה של בעל הבית ושל הפועלים גם יחד. וראו תוספתא ג, ד, שר' שמעון מחמיר עליהם עוד יותר ודורש שאף העוברים בדרך ישכחו את העומר. |
(ז) העומר ששכחוהו פועלים - ולא שכחו בעל הבית,
- שכחו בעל הבית - ולא שכחוהו פועלים,
- עמדו עניים בפניו או שחפוהו בקש,
- הרי זה אינו שכחה אם נזכר בעומר לאחר זמן מותר לו לחזור ולקחתו. אבל על שכחה גמורה נאמר במפורש "לא תשוב לקחתו".:
(ח) המעמר לכובעות ולכמסאות, לחררה ולעומרים - אין לו שכחה.
- ממנו ולגרן - יש לו שכחה.
|
בתחילת הפרק עסקנו במצוות לקט, שחלה בקציר עצמו, וראינו כיצד המשנה מרחיבה את החיוב גם לגדיש שלא לוקט תחתיו. מצוות השכחה חלה אחרי הקציר, בשלב הובלת העומרים לגדיש, אך לפני הובלת הגדיש עצמו לגורן. נמצא ששלב הגדיש הוא המשותף לשתי המצוות – לקט ושכחה. הכלל שבסוף המשנה, הקושר את השכחה לשלב גמר המלאכה – מבוסס על הדרשה בירושלמי. |
המעמר לגדיש - יש לו שכחה.
- ממנו ולגורן - אין לו שכחה.
זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה - יש לו שכחה.
- ממנו ולגורן - אין לו שכחה.
- למקום שאינו גמר מלאכה - אין לו שכחה.
- ממנו ולגורן - יש לו שכחה: