משנה פאה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פאה פרק ח: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק שמיני ("מאמתי כל") · >>

פרקי מסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

מאימתי כל אדם מותרין בלקט?

משילכו הנמושות.

בפרט ועוללות, משילכו העניים בכרם ויבואו.

ובזיתים, משתרד רביעה שניה.

אמר רבי יהודה: והלא יש שאינם מוסקין את זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה?

אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות.

משנה ב[עריכה]

נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן.

ועל מעשר עני בכל שנתו.

ובן לוי נאמן לעולם.

ואינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן.

משנה ג[עריכה]

נאמנין על החטים, ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת.

נאמנין על השעורה של אורז, ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל.

נאמנין על הפול, ואין נאמנין על הגריסין, לא חיים ולא מבושלין.

נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא, ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא.

משנה ד[עריכה]

נאמנים על הירק חי, ואין נאמנים על המבושל, אלא אם כן היה לו דבר מועט, שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו.

משנה ה[עריכה]

אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים.

רבי מאיר אומר, חצי קב.

קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות, או מנה דבלה.

רבי עקיבא אומר, פרס.

חצי לוג יין.

רבי עקיבא אומר, רביעית.

רביעית שמן.

רבי עקיבא אומר, שמינית.

ושאר כל הפירות, אמר אבא שאול, כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות.

משנה ו[עריכה]

מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים.

היה מציל, נוטל מחצה ונותן מחצה.

היה לו דבר מועט, נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם.

משנה ז[עריכה]

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע.

לן, נותנין לו פרנסת לינה.

שבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות.

מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי.

מזון ארבע עשרה סעודות, לא יטול מן הקופה.

והקופה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלושה.

משנה ח[עריכה]

מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני.

היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה יטול.

היו ממושכנין לבעל חובו או לכתובת אשתו, הרי זה יטול.

אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

משנה ט[עריכה]

מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול.

וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות.

וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.

וכן דיין שדן דין אמת לאמתו.

וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר [(משלי יא) ודורש רעה תבואנו, ונאמר] (דברים טז): "צדק צדק תרדוף".

וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג): "ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים" וגו'.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט?
מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת.

בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת,

מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ.

וּבַזֵּיתִים,

מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת.
(ב) נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן.
וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ.
וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם.

וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן.

(ג) נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּין,
וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפַּת.

נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז,

וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל.

נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל,

וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין.

נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן, לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא.

וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא.
(ד) נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי,
וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְּבֻשָּׁל,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט;
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ.
(ה) אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב.

קַב וָחֵצִי כֻּסְּמִין,

וְקַב גְּרוֹגְרוֹת,
אוֹ מָנֶה דְבֵלָה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס.

חֲצִי לֹג יַיִן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית.

רְבִיעִית שֶׁמֶן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית.

וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:

(ו) מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים.

הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה.

הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט,

נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.
(ז) אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן,
מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע.
לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה.
שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת.

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי.

מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.
וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה.
(ח) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז,
לֹא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי.
הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר,
אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת,
הֲרֵי זֶה יִטֹּל.
הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ,
הֲרֵי זֶה יִטֹּל.
אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ.
(ט) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם,
הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל,

אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל,
אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ.
וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיהו יז, ז): בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳ וְהָיָה ה׳ מִבְטַחוֹ.
וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם,

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, כ): צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף.
וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין,
אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, ח): וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ׳.


נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) מאמתי כל אדם מותרין בלקט משיהלכו הנמושות ובפרט ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבואו ובזיתים משתרד רביעה שניה אמר רבי יהודה והלוא יש שאין מוסקין את זיתיהן אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא אלא בארבעה איסרות.

(ב) נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו ובן לוי נאמן לעולם אין נאמנין אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן.

(ג) נאמנין על החיטים ואינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת נאמנין על השעורה של אורז ואינן נאמנין עליו בין חי ובין מבושל נאמנין על הפול ואינן נאמנין על הגריסין בין חיים ובין מבושלים נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא.

(ד) נאמנין על הירק חי ואינן נאמנין עליו מבושל אלא אם כן היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו.

(ה) אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורים רבי מאיר אומר חצי קב קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבלה רבי עקיבה אומר פרס חצי לוג יין רבי עקיבה אומר רביעית רביעית שמן רבי עקיבה אומר שמינית ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם וייקח בהן מזון שתי סעודות.

(ו) מידה זו האמורה בכהנים ובלויים ובישראל היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם.

(ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה והקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה.

(ח) מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתיים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנין בכתובת אשתו לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

(ט) מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לברייות וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיפרנס לאחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו (ירמיהו יז ז).

פירושים[עריכה]