מלאכת שלמה על פאה ח
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ח
הנמושות: ירושלמי אבא שאול היה קורא אותן משושות, וכן נמי אית תנויי תנו משושות. מאן דתני נמושות שהן באין בסוף, ולשון נמושות כמו לא ימיש, שנוטלין ומשין הכל מלפניהם שבאין אחר חבריהם. ומאן דתני משושות שהן ממשמשין ובאין על משענתם, ופירש הרא"ש ז"ל ומתוך שהולכים כפופים ועיניהם מסתכלין למטה רואין כל מה שמוטל לפניהם בקרקע ואינם משאירין כלום, וכשיודעין שאר עניים שהלכו אלו מתייאשין הם, ובפרק אלו מציאות מייתי לה אייאוש שלא מדעת עכ"ל ז"ל. ואיתא בירושלמי דר' יוחנן בן נורי שהיה עני, היה יוצא מן הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה:
משילכו העניים וכו': בירושלמי מפרש דלא תני נמושות הכא דעל ידי שהן חביבין באין לאלתר, פירש הרא"ש ז"ל דזקנים חביבין עליהן ענבים ובאין מיד, פירוש באין והולכין ואין העניים מתייאשין בהליכתן, וכן בזיתים מחמת הצנה שבשעת מסיקה אין הזקנים יוצאים עכ"ל ז"ל:
רביעה שניה: כאן פירש ר"ע ז"ל כמאן דאמר כ"ג בחשון, אבל בפרקא קמא דתעניות סימן ד' וגם שם ריש פ"ג פירש כמאן דאמר י"ז במרחשון. וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל עיין מה שכתב על זה בפ"ט משביעית, והנה תמצא דבריו כתובים בספר זה לקמן שם פ"ט מ"ו:
ולא יהא מביא אלא בד' איסרות: דהיינו שני פונדיונין וכו' לשון ר"ע ז"ל.
אמר המלקט יש גורסין במשנה אלא בארבעה, וגם החכם הר"ר יהוסף ז"ל כתב דבספר אחר גרסינן במתניתין מלת אלא, ולפי זה צריך להגיה בפירוש ר"ע ז"ל בסמוך וכיון שאינו מביא זיתים אלא שוה ד' וכו' אם הוא גורס במשנה מלת אלא. והנכון שמלת אלא טעות היא וצריך למחוק אותה, וכן בספרי כתיבת יד שראיתי איננה:
בארבעה איסרות: שיעור כל איסר ארבע שעורות, נמצא שהפרוטה חצי שעורה כסף. וכן תנן בריש קדושין וכמה היא פרוטה, אחד משמנה באיסר האיטלקי:
נאמנין על הלקט כו': פירש הר"ש שירילי"י ז"ל נאמנין על הלקט כו' בשעתן נאמנין העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן ופטורין ממעשר ותרומה, כדתנן בריש חלה, ואפילו הן עמי הארץ יכול החבר ליקח מהם ולסמוך עליהן, ובעמי הארץ שאינם לא חשודין ולא נאמנין מיירי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות מעשר:
בשעתן, בשעת הקציר:
בכל שנתו, נאמן עליו, דהיינו שנה שלישית וששית:
נאמן לעולם, לומר מעשר ראשון זה ונתתי (הגה"ה. לשון החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בירושלמי דייק שהלוי נאמן אפילו לומר שהפריש ממנו תרומת מעשר, מדקתני לעולם ולא קתני ובן לוי נאמן על מעשר ראשון) לכהן תרומת מעשר, ולעולם מעשר ראשון נוהג דקרוי נחלה כדאיתא פרקא קמא דראש השנה ולית ביה משום טבל, והלוקח ממנו אין צריך לעשר מהן דמאי:
להיות נוהגין כן, כדתני סיפא דלקמיה נאמנין על החטים ואין נאמנים על הקמח וכו':
ובירושלמי גרסינן סלק ר"א דרומיא בעי קומי ר' יוסי נימא מתניתין דמיקל להאמין עם הארץ לומר זה לקט או מעשר עני ר"א היא דתניא וכו', ורבנן פליגי עליה התם, ונכתבה הברייתא לקמן פ"ד דדמאי, ותירץ לו ר"י דאפילו רבנן מודו בהא דאין דרך עני לעשות ערמה בדבר זה דהיא מלתא דעבידא לגלויי. ונראה מן הירושלמי דגרסינן במתניתין אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן, דגרסינן התם ר' מני בעי ובן לוי נאמן לעולם אפילו בשביעית פירוש אם אומר פירות הללו מעשר ראשון של ששית הן מהו שיהא נאמן ויהא מותר לאכלם שלא בקדושת שביעית מדקתני מתניתין לעולם ולא קתני בכל שנות המעשר, או דילמא לפי ששנות המעשר הם שש עליהם אמר לעולם אבל בשביעית לא יהא נאמן לומר מעשר ראשון של ששית, וסלקא הבעיא בתיקו:
אין נאמנין אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן כיני מתניתין, ומשנה יתירה היא ודאי שדי בשיאמר אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן, אלא ודאי יתור המשנה לאתויי הנהו דיני דאמר התם ר' בון ב"ר חייא כגון אם אמר פירות אלו נתנם לי איש פלוני במתנה ואמר לי שהן מתוקנין ולא של מעשר ראשון הם אינו נאמן, וכן נמי אם אמר משדה שלי הן אינו נאמן כיון שהוא עם הארץ, והוא הדין דמאי כשאר פירות עם הארץ ולא אמרינן דיהא נאמן במגו דאי בעי אמר מעשר ראשון שקבלתי ע"כ. אבל הרא"ש ז"ל נראה דגרס כמו שהוא כתוב בדפוס אלא על דבר שבני אדם וכו', אכן בה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי שכתב בפירוש הירושלמי הכי גרסינן כיני מתניתין אין נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם נותנין כן והיינו כדתני באידך בבא דלקמיה ובני אדם דקתני אעשירים דנותנין להם קאי ע"כ, וכן שם בהלכות מעשר הלשון כן ואינם נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליטלו ע"כ:
ואין נאמנין לא על הקמח ולא על הפת: לומר של מעשר עני שניתן לי הוא, או לקט או שכחה או פאה הן, ובעי עשורינהו דמאי, הר"ש שירילי"ו ז"ל. וזו ואין צריך לומר זו קתני וכן מבואר שם בהלכות מעשר, ובירושלמי אמרינן דאפילו הכל יודעין שרוב מכנסו לקט אין נאמן לומר קמח ופת ניתן לי והיכי משכחת לה שמחלקים והלא דרכן לבזוז מיהו משכחת לה בשכולן אומרים לחלק כדאמרינן לעיל גבי פאה פ"ד או בעניים שנותנים זה לזה, ה"ר שמשון ז"ל:
כתוב בספר תוי"ט, *הערה 1: ולא על הפת דאף על גב דטבל אוסר במינו בכל שהוא כדתנן בסוף פ"ג דחלה הא לעיל מינה תנן נמי אם נתערב במאי מיתקן ע"כ. ואיני מבין מה שייך לומר זה אהאי בבא, ושמא רוצה לומר שיש להקשות דמאחר שאינו נאמן העני לומר שהפת הוא של לקט וכו' אם כן הקונה הפת שבידו של עני צריך לעשרו, ועל זה הקשה כיצד יעשרנו דניחוש שמא הוא מעורב מלקט שכחה או פאה שהן פטורין עם טבל שהיה ביד העני גם כן, ותירץ שהרי יש לו תיקון להביא לו פרנסה ממקום אחר וכו':
בפירוש ר"ע ז"ל, נראה לי שכך צריך להיות ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו ממנו קורא לו שעורה, ולאחר דישה דהיינו קודם כתישה בעודו וכו':
ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל: פירוש אחר כתישה אין נאמנין עליו אפילו חי, וזו ואין צריך לומר זו קתני:
ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא: פירוש זית ניקוף הן זיתים שמשיירין באילן ואינם ראויין והפקר הן. ובירושלמי תני ר' יודן אומר מקום שנוהגין להיות דורכין את העוללות עני נאמן לומר יין זה של עוללות הוא, ודכוותה מקום שנהגו להיות מוסקים (ס"א טוחנים) זיתי ניקוף עני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא:
אלא אם כן היה לו דבר מועט: פירש החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כי כשבעל הבית ליקט ירק לצרכו אינו מוציא ממנו מעשר עני כך כשהוא חי, כי אינו ראוי לעני שאין העני רוצה ליטפל בו ולבשלו בעבור שהוא מעט, ועל כן הבעל הבית מבשלו תחלה ואחר כך נותנו לעני כך מבושל, אבל אם יש לעני ירק מבושל הרבה והוא אומר שמעשר עני הוא שנתנו לו כך מבושל אינו נאמן כי אין בעל הבית רגיל לבשלו תחלה כשהוא הרבה ע"כ:
שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו: כתב הרמב"ם ז"ל ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי יכול לומר נמי בשלתיו ממתנותי ע"כ:
אין פוחתין לעניים בגורן כו': פירש הרש"ש ז"ל (גבאי צדקה *הערה 2: ) אין פוחתין לעני בגורן בשנת מעשר עני אם יש לו לבעל הבית בגורן מעשר עני לחלק הרבה ובאו עניים הרבה לגורן והוא מחלקן אל יפחתו לכל אחד משיעורא דקתני הכא ע"כ. ובעירובין דף כ"ט מייתי לה וקאמר רב התם עלה וכן לעירוב, פירוש לעירובי תחומין, דבעינן מזון שתי סעודות ואחצי לוג יין קאי דמערבין בו והוא הדין לכולהו כדמשמע התם, ועיין שם בתוספות ובהג"א:
וקב שעורים: כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה בעיני דהאי תנא מיירי באדום כדמפרש בכתובות בפרק אף על פי, לא כפל לה שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום והיו השעורים רעות ובעו כפליים, ור"מ דפליג עליה דדי בחצי קב שעורים כשיעורא דחטים היינו בשעורים דשאר ארצות ולא פליגי ע"כ:
או מנה דבלה: פירושו בכאן משקל מנה, אבל במקומות אחרות כגון ואלמנה מנה לשון מנין והוא מאה זוז. והכל אחד כי לא נקרא המשקל מנה אלא מפני מספר הידוע שבו והמנה הוא ששים שקלים והשקל עשרים גרה [כדכתיב] עשרים שקלים עשרים וחמשה שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם, מרד"ק ז"ל בשרש מנה:
שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות: גרסינן הכא, ומאן דגריס הכא בהאי בבא שלש סעודות טעות גדול הוא בידו, שכן כתב גם כן רש"י ז"ל שם בפרק בכל מערבין וזה לשונו וכן לעירוב דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות ע"כ. וכבר נפסקה הלכה דמזון שתי סעודות של עירוב הן שמונה עשרה גרוגרות שהן ששה ביצים כדעת ר' יוחנן בן ברוקא בעירובין פרק כיצד משתתפין, ונראה דהכי משערינן גם כן שתי סעודות דעני, וכן פירש כבר ר"ע ז"ל לקמן סימן ז', והוא פירוש הר"ש ז"ל:
מדה זו וכו': פירוש בכהנים לתת להם תרומה, לוים לתת להם מעשר ראשון הרא"ש ז"ל. וכן פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל גם כן. ועיין תי"ט:
נוטל מחצה ונותן מחצה: פליג אאבא יוסי בן דוסתאי דתוספתא דקאמר אם רצה נותן לפניהם שליש ושתי ידות לקרוביו, ותנא דמתניתין סבר דמיבעי ליה לאשוויינהו ככולהו עניים ולא למיהב טפי משום דנענש בנפשות הרבה הר"ש שירילי"ו ז"ל.
ופירש הרא"ש ז"ל יש מפרשים שפירש בירושלמי שאם רוצה להציל ולשמור מקצתו לעניים קרוביו, אם יש מותר אחר שיתן לכל עני ועני העומד עתה בגרן כשיעור המפורש נוטל מחצה ושומר לקרוביו ונותן לעניים כשיעורם, ומחצה דנקט לאו דוקא כי כל דישאר אחר שיתן לעניים שיעורם יכול להציל אלא משום דאיכא תנא דתני דמציל שני חלקים משום הכי נקט מחצה. היה לו דבר מועט, שאם יציל מחצה לא ישאר לעניים כדי שיעורן לא יציל, אלא מחלק לעניים שבגורן כדי שיעורן. ולשון דמחלקין ביניהן קשה שהרי בעל הבית מחלק להם, ואלמלא לא פירש הירושלמי כן הייתי מפרש דלהך אמורא מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אהיה מציל אלא קאי אמדה זו וכו', היה לו דבר מועט שאין לו ליתן לכל עני העומד בגורן כשיעור המפורש לא יתן להם דאין לו ליתן מידו לכל עני פחות מכשיעור, אלא מניח הכל לפניהם והן מחלקין אותו בשוה ביניהם עכ"ל ז"ל.
ולדעתו ז"ל כתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דכיון דתנא דמתניתין אמר נותן מחצה ותנא דברייתא אמר נותן לפניהם, על כן תנא דמתניתין בשיש שיעור במחצה ליתן הבעל הבית בעצמו מידו לידם לכל אחד שיעור הקצוב, ועל זה חלק תנא דברייתא עליו ואמר דאינו מחלק להן כשיעור הקצוב אלא נוטל שני שלישים לקרוביו, וכיון שאין בשליש הנשאר כשיעור נתינה לכל אחד בידו נותנו לפניהם והן מחלקין ביניהם ע"כ. ועיין במרדכי שהביא ב"י בי"ד סימן רנ"א:
אין פוחתין לעני כו': עיין בפירוש ה"ר שמשון ז"ל, ועיין בנימוקי יוסף ב"ב דף קס"ה ע"ב וז"ל מככר בפונדיון, כשנותנים ארבע סאין בסלע ומגיעו חצי קב בפונדיון, שהקב ארבעה לוגין והלוג ששה ביצים שהם מזון שתי סעודות ואם כן שני לוגין הוו ארבע סעודות, ואיך יתכן זה והא אמרינן שבת נותנין לו מזון שלוש סעודות ואיך נתן לו בלא שבת יותר, אלא ודאי צריך להיות שהחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה, אם כן לא הוי אלא לוג אחד בפונדיון שהוא מזון שתי סעודות ואם שבת מוסיפין לו סעודה אחת עכ"ל ז"ל.
ובפרק כל כתבי שם כתבו התוספות ז"ל מככר בפונדיון וכו' היינו כריב"ב דחשיב ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע שתי סעודות דעירוב, ופליג התם אדר"מ ור"י שאומרים התם שיעור אחר ע"כ:
שבת כו': פירשו תוספות ז"ל שבת נותנין לו מזון שלש סעודות פירוש בשבת בצהרים, שאותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית, ושלש סעודות שנותנין לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית תשאר לו למחר לדרך שלא ילך ריקם.
עוד הקשה רשב"א ז"ל אמתניתין דקתני מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי אמאי הא אחת יאכל מיד ואחת בלילה ואם כן כי אזיל ריקם אזיל, וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד. ואם תאמר שבת אמאי נותנין לו מזון שלוש סעודות למאי דמוקמינן לה אליבא דר"ע כמ"ש בסמוך, ונראה לרשב"א ז"ל דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם לכדי סעודת שבת ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, ככר הנמכר בפונדיון כו' עד מנה והמנה, אמר המלקט צריך להגיה מעה והמעה שני פונדיונים. ודע כי בפירוש הרמב"ם ז"ל וסלע ארבעה דינרים והדינר ששה זוזים, ויהא צרוף הסלע עשרים וארבעה זוזים ע"כ, משמע דלית ליה דדינר וזוז הכל אחד אלא נראה דסבירא ליה דזוז ומעה הכל אחד, אבל זוזים הנזכרים בפרק גט פשוט פירש הוא ז"ל דהוו דינרים. גם בפרק בתרא דכריתות [כ'] וז"ל שם ועשרה דינרים הן עשר זוזים לפי שזוז רביעית הסלע גם כן ע"כ, גם בפ"י דהלכות אישות סימן ח' כתב והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום ע"כ. וכן הוכרח לפרש גם כן בספר תוי"ט דברי הרמב"ם ז"ל דבסוף פ"ב דדמאי שכתב דהדינר ששה זוזין דהנהו זוזין רוצה לומר מעין:
ארבע עשרה סעודות כו': בשבת התם פריך מתניתין לא רבנן ולא ר' חדקא, לא רבנן דאמרי שלש סעודות חייב אדם לאכול בשבת דאם כן חמסרי הויין, לא ר' חדקא דאמר ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת דאם כן שיתסרי הוויין. ומוקי לה התם כר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה, איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כר' חדקא, ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ואל יצטרך להטיל על אחרים כבוד שבתותיו. ורישא דמתניתין דקתני נותנין לו מזון שלוש סעודות מוקמינן לה התם אפילו כר' חדקא וכגון דאיכא סעודה בהדיה דאמרינן ליה הא דאיכא בהדך אכליה וכי אזיל מלוינן ליה סעודה בהדיה:
ופירש הרמב"ם ז"ל ולפי החשבון צריך שיהא שתים עשרה סעודות *הערה 3: , אלא שהם לא חשבו לו סעודת מוצאי שבת *הערה 4: ע"כ.
ומצאתי שכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וזה לשונו, וקשה מדאמרינן בכתובות בענין המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטים דהיינו שש עשרה סעודות אליבא דריב"ב כדמפרש התם ומוקי לה דל חדא סעודה לאורחי ופרחי נשארו לה חמש עשרה, וכן אליבא דר"ש קאמר התם אפילו תימא ר"ש פירוש דלדידיה הוו תמני סרי דל תלת לאורחי ופרחי ונשארו לה חמש עשרה מכל מקום הרי נותנין לה בכל שבוע חמש עשרה סעודות, ויש לומר דשאני העני שנתנו לו חכמים בצמצום מה שיספיק לו לפי שלוקח מן הקופה, אבל בכאן בשביל כבוד שבת שצריך האדם שיהא עורך שולחנו אפילו אין צריך אלא כזית נתנו לה חכמים סעודה יתירה למוצאי שבת עכ"ל ז"ל:
ומתחלקת בשלשה: בסוף פרקא קמא דסנהדרין משמע מפירוש רש"י ז"ל דגובים אותה שנים ושלשה אחרים הם המחלקים אותה וכמו שכתב שם סוף הפרק.
ובירושלמי אמרינן איתא חמי דיני ממונות בשלשה דיני נפשות להחיות נפש העני לא כל שכן, ופריך ויהיה עשרים ושלשה כיון דדיני נפשות קרית ליה, ומשני דאפשר בעוד שהוא מקבץ עשרים ושלשה אנשים יסתכן העני וימות:
מי שיש לו מאתים זוז: פירוש זוזי מדינה שהם עשרים וחמשה זוזי צורי. ופירש הר"ש ז"ל מאתים זוז שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושים, וכן במשרה אשתו על ידי שליש תנן בפרק אף על פי שנותן לה שני קבים חטים בכל שבוע והוא שליש דינר שעולה לשבעה עשר דינרין לשנה, וכלים של חמשים זוז ושלשה מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות למאה זוז [ומאתים זוז דהכא היינו לו ולאשתו], ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה עכ"ל ז"ל. פירוש שני קבין בשליש דינר וכו' היינו כשארבע סאין בסלע כדתנן במתניתין דלעיל בסמוך:
חסר דינר: משמע הא חסר פחות מדינר אינו נוטל:
אפילו אלף נותנים לו כאחת הרי זה יטול: משמע שרוצה לומר אפילו אלף זוזים נותנים לו כאחת הרי זה יטול, בין שנותנם לו אדם אחד בין שנותנים אותם לו הרבה בני אדם.
מיהו קשה דאי מלת אלף קאי אזוזים הוה ליה למיתני אפילו נותנים לו אלף כאחת הרי זה יטול או לכל הפחות ליתני אפילו אלף ניתנין לו כאחת הרי זה יטול, אלא ודאי משמע טפי דמלת אלף קאי אבני אדם הנותנים, והוי רבותא טפי, דלא תימא אי אפשר לצמצם ואם כן כיון שקבל זוז אחד או שנים הרי נשלמו לו המאתים והותר קא משמע לן דאף על פי כן יטול וכאחת קרינן בהו ויטול כל מה שנותנים לו, ומכל שכן אם יקבצו הרבה ויתנום לו על ידי שליח אחד מהם או מזולתם דיטול הכל. ותמהתי שלא רמז בזה כלל שום מפרש גם לא הרמב"ם ז"ל לא בפירוש המשנה גם לא שם בחבורו. אחר כך מצאתי בטור י"ד שם סימן רנ"ג כלשון הזה יש לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול משמע שמכריח לפרש דוקא כפירוש הראשון. אחר זמן רב מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וזה לשונו פירוש אפילו אלף בני אדם נותנין לו כאחת כן משמע הלשון וצריך עיון ע"כ:
אין מחייבין אותו וכו': בכתובות דף ס"ח פרכינן עלה והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת. ומשני אמר רבה בר רב הונא במחרישה דכספא, יש שפירשו שהיא המגרדת שמגרדין בה בבית המרחץ. רב פפא אמר לא קשיא, כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי. פירשו הרי"ף והרא"ש ז"ל כל זה שאינו נוטל אלא בצנעה אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו, אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנין אלא לאחר שימכור ע"כ. ולזה הפירוש הסכים הר"ן ז"ל, וכתב שפירוש רש"י ז"ל אינו מחוור. ור"ת ז"ל פירש קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה אם שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור ע"כ והוא שם באשרי. וכתב בסמ"ק סוף סימן רמ"ז ודין תמחוי וקופה אינו נוהג בזמן הזה בינינו וכן דין מי שיש לו מאתים זוז אינו נוהג בינינו ע"כ.
ומצאתי כתוב שאל רבנו יהודה בן רבנו קולינימוס אביו של ה"ר אליעזר מגרמיזא את רבנו אפרים מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה או לא אם יש לדמותו ללקט שכחה ופאה או לא, והשיב דהכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ולפי מה שהוא רגיל בתענוגים, מיהו אם הוא יחיד לא יטול דאפילו מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ע"כ. וע"ש ביו"ד בב"י:
מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו: אמר המלקט, כך הוא הנוסח האמתי במתניתין כמו שכתבתי. ועד כאן לבד היא המשנה, אף על גב דבהרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מעשר עני בתרווייהו נקט אינו מת מן הזקנה וטעמא דגבי מי שהוא חסיד שאינו רוצה ליטול שייך למיתני לשון נקיה טפי אינו נפטר כו'.
ולעניות דעתי נראה עוד לומר דגבי מי שאינו צריך ליטול ונוטל שייך למיתני אינו מת מן הזקנה כלומר אפשר שהוא מוכן לשתים רעות אחת שלא יאריך ימים ואם באולי יאריך יצטרך לבריות, והצדיק הצריך ליטול ואינו נוטל לא מיבעיא שלא יצטרך לבריות אלא אדרבא יפרנס אחרים משלו ולא זו בלבד אלא שגם יאריך בטובה ושלוה והיינו אינו נפטר מן העולם דוק. ועל ספר תוספות יו"ט אני תמה דמאחר שהוא גורס בסמוך גבי דיין הלוקח שוחד אינו מת מן הזקנה אף על גב דהתם ודאי הוי לרעה, למה לא ילמוד משם לומר שגם כן ברישא אינו נפטר מן העולם הוי לשון שפיר מאינו מת מן הזקנה, ובכל שכן לדעתו ז"ל שהוא סובר שגם הסיפא ההיא היא משנה. ומה שכתוב בספרים וכן דיין וכו' אינו מסדר נוסח המשנה וגם הרי"א ז"ל כתב לא מצאתיו בכל הספרים ע"כ.
ואף על פי כן נראה לי לכותבה הנה למלאות רצון הרוצה לשנותה לההיא ברייתא בלי טעות וזו היא, וכן דיין שדן דין אמת לאמתו שנאמר צדק צדק תרדוף, וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהן אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהן שנאמר ודורש רעה תבואנו, וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות שנאמר ושוחד לא תקח כי השחד וכו'. אכן בתוספות יו"ט כתובה בסדר המשנה כמו שכתבנו ופרשה ופלפל בה עיין שם ירושלמי חמשין דעבדין טבן ממאתן דלא עבדן כלומר ממאתן חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול ה"ר שמשון ז"ל.
ונראה בעיני שמצאתי כתוב דהא דקתני במתניתין עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר וכו' הכי פירושו ברוך הגבר רוצה לומר מבורך יהיה בנכסיו הגבר אשר יבטח בה', ועוד ישלם לו ה' שכרו שיהיו בני אדם בוטחין בו והוא מפרנסם והיינו והיה ה' מבטחו, וכמדומה לי שגם זה מבאורי החכם הר"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
סליק פרקא וסליקא לה מסכת פאה. תושל"ב עלמיא. בעה"י שובר זרוע רשע ורמאי. נתחיל מסכת דמאי
הערות
[עריכה]- הערה 1: הדברים הללו נמצאים במהד"ק של התוי"ט שהדפיסה בפראג שנת שע"ה
- הערה 2: שתי תיבות אלו אין להם מקום כאן ואולי בטעות נשמטו ממקומם בראש מסכת זו
- הערה 3: אמר המלקט, קאי על מה שכתב הר"מ שם לפני זה ואולם נעשו ארבע עשרה סעודות מזון לשבוע אחד, מפני שיש שלוש סעודות לשבת ואחד עשר בששה ימים הנותרים, שתי סעודות בכל יום אחת ביום ואחת בלילה
- הערה 4: אמר המלקט, וזהו כתירוץ הראשון בשבת שם דמתניתין א"ש כרבנן ואמרינן ליה מאי דבעית למיכל במוצאי שבת אכול בשבת