מלאכת שלמה על פאה ז
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ז · >>
בפירוש ר"ע ז"ל, כזית הנטופה בשעתו על שם שהיה נוטף שמן קראו לו נטופה אף על פי שאינו נוטף וכו'. אמר המלקט האי אף על פי שכתב ר"ע ז"ל לא הוי פירוש על מלת אפילו הכתובה, דמלת אפילו הכתובה בדפוס במשנתינו טעות הוא וכן נראה שסובר ר"ע ז"ל שתפס כזית הטנופה וכו' ולא תפס אפילו כזית, אבל במתניתין דבסמוך סימן ב' שפיר גרסינן אפילו כזית וכו'. ועל האי אף על פי שפירש ר"ע ז"ל קשה קצת, שכתב ה"ר שמשון ז"ל דבעי בירושלמי אי בעינן עד דעביד כל שנה ושנה, ומסיק כיון שעושה רובן של שנים כמי שהוא מסויים דמי ע"כ. ואפשר לומר כי זו המסקנא הוא מה שכיון ר"ע ז"ל לפרש בקצור במשנה. אבל מהר"י קארו ז"ל משמע קצת דגריס ליה וגם בתוי"ט גריס ליה ואדרבא כתב כי כאן תנייה לרבותא ובסמוך סירכא דלישנא נקט.
אחר כך מצאתי שהכריח ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל מכח האי ירושלמי דטעות הוא לגרוס בהאי משנה אפילו, פירוש דאם כן לא היה מקום לירושלמי לשאול אי בעינן דוקא גם כן שיעשה אותה שנה דהא אפילו קאמר דמוכח שפיר דאפילו באותה שנה לא נטף ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו מכאן וכתב סברה אחרת גרסינן אפילו ע"כ, עוד הגיה במה דברים אמורים וכתב סברה אחרת במי דברים וכו':
נטופה: פירש בערוך טופה שם עיר והנו"ן אינה יסודית. והרמב"ם ז"ל פירש נטופה שם מקום, וכן פירש גם כן שפכוני על שם מקומו שהיה מוציא שמן הרבה, וביישני על שם מקומו שלא היה עושה שמן הרבה ע"כ.
והרא"ש ז"ל פירש בשם הירושלמי בישני על שם שכל הזתים שסביבותיו נקראים רע כנגדו כדמתרגמינן רע ביש ע"כ, ונראה לעניות דעתי דלפי זה גרסינן בישני בחיריק בבית. והקשה הרא"ש ז"ל ביישני במה חשוב, אי ברוב שמן היינו שפכוני אי ברוב זתים היינו מעשיו, ויש לומר דגרגיריו גסין ויפים ע"כ. ועיין על זה בתוי"ט:
במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה: בירושלמי פריך מתניתין דקתני דזית שעומד בצד הגת לא הוי שכחה אתיא כבית שמאי, דתנן לעיל ריש פ"ו העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכו' בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה, והא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ואיך סתם רבי המשנה כבית שמאי. ותירץ ר' יוסי האמורא תמן העומר שהוא תלוש נתון בצד דבר מחובר שהיה סמוך לגפה דהיינו גדר, והתם אמרי בית הלל כיון שהעומר תלוש אין לו שם קבוע אפילו עומד בצד המחובר וכל שכן כשעומד סמוך לגדיש או לבקר, ברם הכא הזית השכוח הוא דבר מחובר ועומד בצד דבר מחובר דהיינו גת או פרצה דכיון ששניהם מחוברין ושמו קבוע עתיד לזכרו, דאפילו בית הלל מודו בזה דלא הוי שכחה:
ר' יוסי אומר אין שכחה לזיתים: אף על פי שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"י, מכל מקום הביא מילתיה דר"י התם סוף פ"ה למילף מיניה לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינין זית יותר מאילן אחר מפני שהוא חשוב בארץ ישראל באותו זמן, כך כתב שם בכ"מ.
ובירושלמי מייתי ברייתא דשמעינן מינה דגם בזמן הזה סבירא ליה לר"י דאין שכחה לזיתים, דתניא א"ר יוסי לא חייב אדם שכחה לזיתים אלא ר' עקיבא דדריש ליה מגזרה שוה וכו', ושמע מינה דר"י דלא קבל אותה גזרה שוה סבירא ליה דאין שכחה לזיתים בשום זמן. ועוד איכא בירושלמי דר' יונה סבירא ליה כר"ש בן יקים דלא אמר ר"י אלא בזמנו שהיתה ארץ ישראל חריבה, וסבירא ליה דר"י לא חלק בין התחיל ללא התחיל, ופליג ר' יוסי אסתם מתניתין דבסמוך דמפלגא:
זית שנמצא עומד בין שלש שורות כו': כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל יש גורסים על שלש שורות וכן הוא בספר כתיבת יד, ונראה לי לפירוש גירסה זו דעל שלש שורות כלומר זית שנמצא עומד אצל שלש שורות של אילנות של שני מלבנות של תבואה אינה שכחה, כי הוי כמו זית שיש לו שם בשדה במקומו עכ"ל ז"ל. ובירושלמי יש מי ששונה זית שנמצא בין שלש שורות ולא גריס עומד, וקשה לעניות דעתי דהוה ליה למיתני זית שהיה עומד בין שלש שורות וכו', ובמה שאכתוב בסמוך בשם הרש"ש ז"ל ניחא.
והילך כל פירוש הר"ש שירילי"ו ז"ל כלשונו ממש. שני מלבנים, בירושלמי פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר אי שני מלבנים קאי אזית שכוח דוקא או אשלש שורות נמי דכל התשע אילנות של השלש שורות כל אילן זית וזית מהן היה של שני מלבנים. מלבנים, כבר פירשתי בריש פרקא מלבנות דנקראים הערוגות כן לפי שהן מרובעין ופסקי פסקי, ודרך אילני זיתים בקצת מקומות שחלוק נופן לשני מלבנים דמיחזי כשני אילנות כגון אותן של חליב, וזה האילן במקום אחד ששמו טדיאן היו מצויין הזתים להיות חלוקים נופן כן, וקרוי זית של שני מלבנים, והכא בגרסתינו שאנו שונים שנמצא עומד הכי פירושו, שכח זית אחד של שני מלבנים שנמצא עומד בין שלש שורות דהיינו תשע אילנות שלש אילנות בכל שורה ושורה שהיו עשויין של שני מלבנים וזית השכוח אחד מהן שהיה חלוק נופו לשנים, כזה, אינו שכחה:
שלש שורות. כל שורה של שלש אילנות כדאמרינן בפרקא בתרא דיומא אין שורה פחותה משלש. שיש בו סאתים, ואפילו אינו נטופה ולא שפכוני וגמרינן לה מעומר. במה דברים אמורים וכו', בירושלמי מפרש דארישא קאי והכי קאמר, במה דברים אמורים דנטופה חשיבא ושפכוני חשיב ואפילו לית ביה סאתים בזמן שלא התחיל בו ושכחו הוא דלא הוי שכחה, אבל התחיל בו ושכחו הוי שכחה, דכיון דהיה עוסק בו וזז מדעתו לא חשיב ליה ואפילו היה נטופה בשעתו, והוא הדין בזמננו הוי שכחה ואפילו הוי שפכוני. כל זמן שיש לו תחתיו וכו', אתא לפרושי כמה הוא שילקט דהויא התחלה דתהוי שכחה אפילו בנטופה, וקאמר דהיינו כשלוקט כל הענפים שתחתיו ההוא הוא דחשיב התחיל, אבל אם יש לאילן זיתים בענפים התחתונים שלו הן עיקר האילן ששם רוחב הענפים ולא אסח דעתיה ויש לו זכות בראשו וכלא התחיל בו דמי, וכי תנן דהתחיל בו הוי שכחה היינו כשאין לו עוד תחתיו שכבר לקט הענפים שתחתיו, ובירושלמי מפרש אי מיירי תנא קמא אחר שנהלכה המחבא אי קודם עכ"ל ז"ל:
אבל התחיל בו אפילו כו': לכאורה משמע דקאי אזית שיש בו סאתים ואפילו אנטופה ויש בו סאתים אם התחיל בו ושכחו הוי שכחה. ומעתה נטופה ושאינה נטופה שוין בדבר זה, אם יש בהן סאתים לא הוו שכחה ואם התחיל בהן הוו שכחה. ואין חילוק בהן אלא כשאין בה סאתים ולא התחיל בהן, דנטופה לא הוי שכחה ובשאר זיתים הוי שכחה.
ובתוספתא לא תני כן, דתניא כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה, במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו הוי שכחה עד שיהא בו סאתים, אלמא אם יש בו סאתים אפילו התחיל בו ושכחו לא הוי שכחה. וצריך לומר דברייתא פליגא אמתניתין, אי נמי יש לומר דבמה דברים אמורים דמתניתין לא קאי אזית שיש בו סאתים אלא אריש פרקין קאי מה שחלקנו בין נטופה לשאינה נטופה היינו כשלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו שניהם שוין באין בו סאתים, אבל אם יש בו סאתים חלוקין דבנטופה אפילו התחיל בו לא הוי שכחה ובשאר זיתים הוי שכחה.
כל זמן שיש לו, זיתים תחתיו שלא שכחן יש לו בראשו אפילו שכחם ובלבד שיהא זוכרם קודם שנטל התחתונים, ותימה לי מה שכתב מעומר שאינו מציל הקמה, ושמא דרך מלקטי הזיתים בעוד שיש לו זיתים תחת האילן כשמביאין הזיתים מסתכלין למעלה אם יש זיתים באילן ולא סלקו דעתן מהם עדיין. משתהלך, כלומר שכבר הלך שם בעל השדה. משתהלך המחבוא, כלומר משיהלך כל מחבואי האילן בין ענף לענף שהזיתים נחבאים שם, וקודם לכן לא הוי שכחה אפילו אין זיתים תחתיו, הר"ש והרא"ש ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו. וכתב עליו החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל, לפי זה קשה לפי הנראה דאם כן הוה ליה למימר עד שתהלך שהרי חוזר על בעל הבית הנזכר לעיל כל זמן שיש לו תחתיו וכו', ואפשר דהכי פירושו דר' מאיר על דיוקא דמתניתין קאי דכשאין לו תחתיו אין לו בראשו, ואומר ר"מ דמשתהלך המחבוא אין לו בראשו אף על פי שיש לו תחתיו, וצריך עיון ע"כ.
וזה לשון הרש"ש ז"ל משתהלך המחבוא היינו הענפים הגסין שהזיתים מתחבאין שם משיתלקטו גם הם אז קרוי התחיל בו והוי שכחה, דכבר ליקט עיקר האילן ואף על פי שהניח זיתים בענפים התחתונים תו לית ליה זכותא במה שבאילן, ומשום הכי קתני משתהלך המחבוא ולא תני עד שתהלך דלהחמיר לבעל הבית אתא ר"מ דסבירא ליה דמחבואים עיקר ותנא קמא סבר תחתיו עיקר. וכן פירש בערוך בערך חב משתהלך המחבוא פירוש שיבדוק המחבואים כדכתיב מכל המחבואים אשר יתחבא שם ע"כ. מחבוא, לשון נקבה כדאמרינן פ"ב דכתובות אם יש שם מחבוא אחת מצלת על כל הכהנות. משתהלך, גרסינן כמו ותהלך אש ארצה ולשונם תהלך בארץ. משתהלך, לשון נפעל הוא עכ"ל ז"ל.
והרמב"ם ז"ל פירש דמחבוא הוא עץ שמשירין וחובטין בו הזיתים מן האילן ע"כ.
וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל בסוף דבריו, ונמצאו כללי השמועה עכשיו לפי שיטה זו דזית נטופה לרבנן בשעתו ולר' יוסי שאר כל אילני זיתים באותה שעה דהיינו קרוב לזמן אדריינוס שחיק טמיא, ובזמן הזה שפכוני ובישני אפילו אין בו סאתים לא הוי שכחה והיינו בלא התחיל בהן, אבל התחיל בהן הוי שכחה כל זמן שאין בהם סאתים, ובהתחלה זו פליגי ר"מ ורבנן ואיכא תרי לישני בירושלמי וכלישנא קמא וכפשטא דמתניתין קיימא לן. וכל הני באין בהם סאתים, אבל יש בהן סאתים לא הוי שכחה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, דכי היכי דגבי עומר דרשינן עומר ולא גדיש ולא מפלגינן בין התחיל ללא התחיל גבי אילן נמי דרשינן הכי, ועוד דתניא בתוספתא הכי בהדיא דכי יש בו סאתים אפילו התחילו בו לא הוי שכחה, ושאר כל האילנות אין חלוק בהן בין התחיל בהן ללא התחיל אלא אם יש בו סאתים אין בו שכחה אין בו סאתים הוי שכחה.
ורבינו שמשון ז"ל פירש דבהתחיל ואיכא סאתים חלוקין שאר אילנות מנטופה, דגבי נטופה לא הוי שכחה וגבי שאר אילנות הוי שכחה ואף על גב דאיכא סאתים. ומתניתין דסאה עקורה לא משמע כן דקתני עלה וכן באילן, ועוד מדפליג עלה ר' יוסי ואמר לא באת וכו' מצטרפין והוי סאתים דלא הוי שכחה ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא משום דחלוקים הסאין הא לא הוו חלוקין דאיתנהו באילן כולי עלמא סברי דלא הוי שכחה וההיא אפילו בהתחיל בו מיירי.
והרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת, וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ואני כבר כתבתי הנראה לעניות דעתי עכ"ל ז"ל. וזה לשון הרמב"ם ז"ל כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואף על פי שכבר הותר כל אחד בשכחה שבראש האילן, וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו ע"כ. וקיצור דבריו דמהרי"ק ז"ל דסבירא ליה לרבינו ז"ל דבירושלמי מפרש דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו, חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו, וכאילו אמר כל זמן שיש לו ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא, אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ע"כ בקיצור מופלג:
איזהו פרט: פירש הרש"ש ז"ל איזהו פרט אקרא קאי דכתיב ופרט כרמך לא תלקט, אי נמי אפירקין דלעיל קאי דתנן שני גרגירין פרט ושלשה אינם פרט, ונראה דיליף לה מדכתיב בקדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט אתקוש אהדדי, ובפרשת כי תצא כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מה עוללות בשעת בציר אף פרט בשעת בציר למעוטי אם נפרט מחמת דבר אחר כגון הוסבך האשכול בעלין של הגפן וכו', ואיזהו עוללת דסיפא ודאי דאקרא קאי ע"כ:
ונפל מידו לארץ: צריך למחוק מלת מידו. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה וכתב לא גרסינן כאן מלת מידו כמו גבי לקט, כי באשכול מיירי שלא תפסו בידו היטב בעבור שהיה סבוך בעלים ע"כ:
המניח את הכלכלה תחת הגפן: והוא הדין תחת הקמה לקבל הלקט:
אם יש לה כתף או נטף הרי היא של בעל הבית: אית דלא גרסינן ליה ונראה לי דכן משמע מן הירושלמי. אבל בקצת ספרי כתיבת יד מצאתיו אלא שבספר אחד כתיבת יד מצאתי אם יש לה כתף ונטף וכו' בוי"ו.
וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל, דבירושלמי מפרש דאו או קתני או בכתף או בנטף הוא הדין של בעל הבית דבחד מינייהו סגי ע"כ.
והחכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כתב, כן מצאתי בכל הספרים דלא גרסינן זה, ומצאתי כתוב בספר אגודה פרקא קמא דתענית כתף ונטף פירשו בתוספות לא ידעינן פירושו, ואף כי יש בירושלמי כתף פסיגין זה על גבי זה נטף תלויה בשדרה ועומדת, מכל מקום לא ידע רבי מה הוא אלא שהענבים לא גדלו כל צרכן ע"כ.
ובתשובת שאלה בשם רבינו האי גאון ז"ל נמצא כתוב, איזהו כתף פסיגין זו על גבי זו איזהו נטף תלויות כולן ויורדות, וכן הוא כי אם יש באשכול עוללות מורכבות על עוללות זהו כתף, ואם יש באשכול שורה אחת של עוללות יורדות זהו נטף ע"כ.
והרש"ש ז"ל פירש, כתף הוא עליונו של אשכול לצד העוקץ, ונקרא כתף שהוא רחב ככתפים של אדם והרחב שלו מפני הפסיגין שלו שדחוקות ודבוקות זו בזו ואינם מניחות זו את זו להיות יורדות למטה אלא עומדות זקופות. נטף שאין פסיגות שלו דחוקות ודבוקות זו בזו אלא יורדות ומביטות לארץ אבל מכל מקום נוגעת פסיגה זו לזו וכשאינם נוגעות אין כאן נטף, ופסיגה אחת שנבראת כך לבדה שאין לה שדרה שיש בה פסיגין זו נקראת עוללת, ואם נראין כנוגעות הפסיגות זו על גבי זו קצת אבל אינם נוגעות יפה הרי זה ספק ולעניים ע"כ.
ובספר באורים שיסד הגאון מה"ר ישראל על פירוש רש"י ז"ל לחומש בפרשת קדושים מצאתי כתוב, פירוש כתף שני גרגרין והשלישי יושב עליהן כדרך אשכולות רצופות בגרגרין והוא מלשון מכתפנא ליה בשבתא דריגלא בביצה דשנים נושאין החכם על כתפיהם, ולא נטף מלשון ועינוהי מטייפין פרק החובל כלומר גרגר בראש האשכול שמטיף ורואה אנה ואנה כדרך האשכולות מלאים גרגרות שאפילו בסוף עוקץ שלהם יש להן גרגיר, כמדומה לי שראיתי כך בימי חרפי בשם ר"י הלבן ז"ל ע"כ.
ובספר יראים סימן קנ"ט פירש כתף עולל עליון לו על כתפו, נטף עולל תחתון לו שהוא נוטף עליו ע"כ.
והרב רבי' אלי' מזרחי ז"ל כתב בסוף פרשת כי תצא שאין לה כתף שאין הפסיגין זה על גבי זה, כזה:
ולא נטף שהן הגרגרין התלויין באשכול, כזה:
ע"כ:
והביא בכסף משנה פ"ד דהלכות מעשר עני פירוש הר"ש ז"ל, וכתב שדבריו מתיישבין יותר ממה שפירש ה"ר אלי' מזרחי ז"ל בביאוריו לרש"י ז"ל בפרשת קדושים.
ונראה לעניות דעתי דמדברי כולם משמע דאפשר שנגרוס כַּתָּף נַטָף שתי המלות בפתח וקמץ והוא יותר קל על הלשון וק"ל:
אם ספק לעניים: פירש ר"ע ז"ל שנראין האשכולות הקטנות וכו'. אמר המלקט אבל אין לפרש כגון שנמצאו עוללות בגת ואין ידוע שמא מן האשכול נשברה ונפלה אם לאו, דספק כזה לבעל הבית כדמוכח בירושלמי:
עוללת שבאריכובה כו': פירש הראב"ד ז"ל בתורת כהנים פ"ג דפרשת קדושים ארכובה היא הפרק והקשר שהאשכול יוצא ממנו והאשכול תלוי בעוקץ ארוך, והעוללת הזו היא יוצאה מאותו הפרק ואין ידוע אם מעוקץ האשכול הוא עיקרו או מן הזמורה, שאם היה מן האשכול הוא הדין כאשכול אף על פי שהוא רחוק משאר פסיגי האשכול, הלכך בודקין אותו כך, אם כשתולש את האשכול היא נתלשת עמו בידוע שהיא מן השדרה שבאשכול, ואם לאו הרי היא עוללת לעצמה והרי היא לעניים ע"כ.
ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ד זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת וכו':
גרגר יחידי כו': כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פירוש זה שהביא ר"ע ז"ל קשה שהיה לו לומר גרגרים יחידים. והיה נראה יותר נכון לפרש כי גרגר יחידי הוא של אחד מן העוללת, כי לפעמים נמצא פסיג אחד שהוא נוטף וגרגריו סמוכים זה לזה והוא כמו נטף דלעיל אלא שהוא יחידי ואין עמו שאר פסיגים. והנה ר' יהודה סובר כי אין זה עוללת כיון שהוא נטף כי לא יקרא עוללת אלא כשלא יש אלא שנים שלשה גרגרים סמוכים זה לזה בגוף האשכול במקום אחד, אבל זה כיון שהוא ענבים הרבה במקום אחד אין זה עוללת. וחכמים סוברים אחרי שהוא יחידי ואין עמו פסיגין אחרים אף על פי שענביו סמוכות זה לזה עוללת היא, כי מה ששנינו שכשיש לעוללת נטף היא של בעל הבית היינו שיש עוללת בלעדי נטף כלומר שיש גרגרי ענבים אחרים בלעדי הנטף באותה העוללת אז היא לבעל הבית כי היא כמו אשכול, אבל כשיש נטף לבדו הוי עוללת, כן נראה לי ליישב הלשון. ובזה מיושב לשון הירושלמי שאומר טעמא דר"י דכתיב ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים יתר מכאן הוי אשכול, והנה דבריו קשים מאד וכי ר"י סובר שאין עוללת יתירה משלשה גרגרים אם כן הוה ליה לאפלוגי לעיל גבי איזוהי עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף וכו', אך לפי מה שפירשתי מיושב הכל עכ"ל ז"ל.
וכתב עוד החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בסברה אחרת גרסינן משנה זו אחר משנת המדל ע"כ:
המדל בגפנים כו': במועד קטן שם כתבו תוספות ז"ל כך הוא מדל בשל עניים, דכי אסר רחמנא ליקח עוללות הני מילי בשעת בצירה כדכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך איסור עוללות עלייהו ע"כ. וזה לשון ה"ר שמשון ז"ל בפירוש כתיבת יד, ויש עוד לפרש הטעם דר"י סבר שאין לעניים כלום עד אחר בצירה ור"מ סבר דיש להם, ובירושלמי טעם אחר ע"כ.
ובירושלמי מקשה דר"י אדר"י תמן בברייתא גבי המרבץ שדהו עד שלא ירד עני לתוכה, קאמר תנא קמא אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזק עני מרובה על שלו אסור, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו, והכא הוא אומר מדל בשל עניים אף על פי שמפסידן. ומשני דהכא דא"ר יהודה מידל בשל עניים היינו טעמא משום דמה שמפסידין עניים בשנה זו משתכרין לשנה הבאה, דמתוך שמדל ועקר קצת גפנים אמצעיות הגפנים הנשארות מתעבות מכח האדמה, ופריך נימא נמי הכי גבי רבוץ מכיון שהוא מרבצה היא עושה יותר לשנה הבאה, ומשני יכול הוא לזרעה ירק ולהבריחה מן העניים דירק פטור מן הלקט ולא ישתכרו מה שהפסידו. גם לעיל פ"ה רמי ליה ומשני הכי דהכא במתניתין עניים גרמו לעצמן דמיירי דאחר שבצר כרמו שהה כדי שיבואו עניים ללקוט העוללות שהשאיר להם בעת בצירתו ולא באו, ואז הותר לו לעקור הגפן שיש בה עוללות כגפן שאין בה עוללות ולכך התיר ר"י, ותמן בההיא ברייתא מיירי בשלא שהה אחרי קצירה שיעור שיוכלו עניים לבא והוא מפני תיקון השדה צריך לרבצה מיד:
כרם רבעי וכו': כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בספר אחר גרסינן משנה זו אחר משנת הכרם שכולו כו' ע"כ.
ובירושלמי פליגי תנאי, רבי אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע מודו בית שמאי דיש לו חומש ויש לו ביעור, רשבג"א אחד שביעית ואחד שני שבוע בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור. ובריש כיצד מברכין, ר' חייא ור"ש בר רבי חד תני כרם רבעי בכולהו מתניתין שהוזכר רבעי דסבירא ליה דאין רבעי נוהג אלא בכרם, וחד תני נטע רבעי דסבירא ליה דנוהג רבעי בכל האילנות. ויש מפרשים דלמאן דתני כרם רבעי אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל בגפן יחידית לא.
והילך לשון ספר הלבוש בי"ד סימן רצ"ד סעיף ז', ויש אומרים שאין רבעי נוהג בחוץ לארץ אלא בכרם ולא בשאר אילנות וטעמא משום דאיכא פלוגתא בגמרא בדין רבעי אפילו בארץ ישראל, איכא למאן דאמר דרבעי נוהג בכל הנטיעות כמשמעות פשטיה דקרא דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וגו' ועליה קאי ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' וגו' שפירש אחליה והדר אכליה, ואיכא למאן דאמר שאפילו בארץ ישראל אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ולא בשאר נטיעות, משום שהוא דורש הלולים לשון רבים שתי פירושים לשון הלול כמשמעו ולשון חלולים שפירושו אחליה והדר אכליה, ומפרש אין חלול אלא במקום הלול כלומר אין פודין ומחללין אלא דבר שמהללין ואומרים עליו שירה והוא היין, שלא היו הלוים אומרים שירה במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח כדילפינן מקרא דיין משמח אלהים ואנשים, ובמאי משמח אלהים אלא בזה שאומרים עליו שירה. וסבירא ליה ליש אומרים שבא הכתוב ללמדך דהלולים שאין תורת רבעי נוהג אפילו בארץ ישראל אלא בכרם, כלומר אין חלול אלא במקום הלול, וקיימא לן כל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ לפיכך בחוצה לארץ קיימא לן אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ע"כ. והרמב"ם בפ"ט דהלכות מעשר שני סימן ד' פסק כמאן דאמר נטע רבעי:
והעניים פודין לעצמן: אית ספרים דלא גרסינן ליה, והרשב"א ז"ל נמי לא גרסינן ליה.
ועיין במה שכתב עוד על משנה זו בפרקא בתרא דמסכת מעשר שני שנשנית גם שם סימן ג' ותוסיף לקח טוב:
ובה"א כולו לגת: תימה דלא קתני כולו לבעל הבית. ומצאתי שכתב בתוספות יו"ט ויראה לי וכו' עיין שם.
ואני ההדיוט נראה לעניות דעתי שאין צריך לדין זה מורה מקום, דפסוק מלא הוא וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם הא מוכח בהדיא מפשטיה דקרא שהבעל הבית אינו חייב לבצור העוללות או ללקט הפרט ולתתו לעניים, ואף על פי שכבר נדרשו מלות תעזב לעיל בסוף פ"ד ובריש פ"ו כמו שכתב שם מכל מקום פשטיה דקרא משמע מה שכתבנו לכולי עלמא, והא דקתני כולו לגת נראה לעניות דעתי דעצה טובה קא משמע לן, דאף על גב דיכול לאכלו ענבים או צמוקים אחר פדיון אם הוא חוץ לירושלים או קודם פדיון בתוך ירושלים אם הוא קרוב לירושלים, מכל מקום יותר טוב לו לעשותו יין ולשמוח בו הואיל וכתיב ביה הלולים לשון הלל ושירה דו"ק:
ר' אליעזר: ביו"ד גרסינן, שהוא רבו של ר"ע דפליג בהדיה בכמה דוכתי.
ובירושלמי בעי אליבא דר"א ודכוותה סבירא ליה לר"א נמי אם אין בציר דהיינו שלשה אשכולות אין פרט ומשני דמודה ר"א בפרט שחייב אף על פי שאין בציר ומפרש טעמיה מקראי דדוקא בעוללת מפני שסמך הכתוב בצירת עוללת העני לבצירתו של בעל הבית בפרשת כי תצא דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל פליג. אבל גבי פרט בפרשת קדושים לא סמך בצירת העני לבצירת בעל הבית שאין כתוב שם אלא ופרט כרמך לא תלקט וסתמא משמע אף על פי שאין שיעור בציר אפילו הכי לא תלקט הפרט. וגם בכרם שכולו עוללות לא חלק ר"א על ר"ע אלא כשהכרם בתחלת גדולו היה כולו עוללות אבל אם היו בכרם אשכולות שיעור בציר ואכלתן חיה וכשבא בעל הבית מצא כולה עוללות לעניים שמזלו גרם וחלקו אכלה חית השדה:
בפירוש ר"ע ז"ל, שלשה אשכולות שעושין רביעית, אמר המלקט לשון הירושלמי רביע, ובפירוש הרא"ש ז"ל רובע ע"כ.
ומשמע לי שרוצה לומר רובע הקב ככל דוכתא דהיינו ששה ביצים, וכן מצאתי גם כן שפירש החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם סוף פ"ד שלש אשכולות שהן עושין רביע ע"כ:
המקדיש כרמו: בפירוש ה"ר שמשון ז"ל משנה זו קודמת למשנת כרם שכולו עוללות:
עד שלא נודעו בו העוללות: אית דלא גרסינן מלת בו:
יתנו שכר גדוליו להקדש: ותנא קמא סבירא ליה שאין צריך ליתן לפי שכבר נתחייב הכרם בעוללות הר"ש.
והרא"ש ז"ל פירש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולאו משום דסבירא ליה לתנא קמא כר"י דסבירא ליה בפ"ג דמעילה במתניתין דהתם דאין מעילה בגדולין, דאפילו כר' יוסי דסבירא ליה התם דיש מעילה בגדולין מצי סבר דשאני הכא שקודם נתחייב הכרם בעוללות:
איזו היא שכחה בעריס: פירוש שכחה דגפנים, וכבר פירש תנא דמתניתין דלעיל איזהו פרט ואיזהו עוללות.
וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דמפרש בתוספתא דבעריס גדול מיירי דהיינו דיש בו חמש גפנים כדאיתא בפרק עריס, והיינו טעמא דתנא ליה הכא דבדין הוא דבהדי מתניתין דשכחה הוה ליה למתנייה אלא דתני מידי דלאו אורחיה בהדי הדדי כולו עוללות ומקדיש כרמו לאו אורחיה ושכחה בהרבה גפנים בבת אחת לאו אורחיה, ותניא בתוספתא במה דברים אמורים בזמן שהתחיל בו אבל לא התחיל בו תיפוק ליה משום שורה ולא הוי שכחה עד שיבצור כל סביביו בענין שלא ישארו שלש גפנים מלבצור דאין כאן שורה. והרמב"ם ז"ל נזדמנה לו נוסחא משובשת (הגה"ה. כבר כתב מהרי"ק ז"ל שם סוף פ"ה שגם בספר רבינו ז"ל נמצא מוגה גם כן כך), כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, אבל יכול לפשוט את ידו וליטלה לא הוי שכחה אפילו שעבר ממנה. וברוגליות משיעבור הימנה, ומשיעבור הימנה הויא שכחה ואפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה. וגפן המודלית על גבי אילן או על גבי גדר קרויה דלית על שם דלו עיני, וקתני בתוספתא בדלית ובדקל משירד מהם עכ"ל ז"ל: