משנה פאה ז ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ז · משנה ח | >>
המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות, אין העוללות לעניים.
משנודעו בו העוללות, העוללות לעניים.
רבי יוסי אומריט, יתנו שכר גידוליו להקדש.
איזה היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה.
וברוגליות, משיעבור הימנה.
משנה מנוקדת
הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.
- מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ.
אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס?
- כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ.
- וּבָרוֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה:
נוסח הרמב"ם
המקדיש את כרמו -
- עד שלא נודעו העוללות - אין העוללות לעניים;
- ומשנודעו העוללות - העוללות לעניים.
- רבי יוסי אומר: יתנו שכר גידולים להקדש.
- ואיזו היא שכחה? -
- בעריס - כל שאינו יכול לפשוט את ידו, וליטלה;
- וברוגליות - משיעבור ממנה.
פירוש הרמב"ם
מן העיקרים שבידינו: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. לפיכך כשנראו העוללות – לא יכול לעשותם הקדש, מפני שהן ממון העניים.
ועניין שכר גידולים — שכר מה שהוציא האילן מן הפרי משעת הקדש, עד אשר חנטו פגיו ונתבשלו.
ועריס — הוא גפן אדרת אשר ניטשו קציריה בענפי האילנות, וגבהה קומתה, ונקרא בלשון ערב "עריש".
וברגליות — הם הגפנים השטוחות על הארץ, שהרגל נוגעת בהם, כמו הכרמים כולם. והוא ממלת "רגל".
והלכה כרבי יוסי:
פירוש רבינו שמשון
( אין פירוש )
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
משנודעו העוללות - שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול:
העוללות לעניים - שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יח:
יתנו שכר גדולן להקדש - מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי:
בעריס - כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (שה א):
כל שאינו יכול לפשוט - כלומר לאחר שעבר מעליה, אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד):
אבל רוגליות - הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל:
משיעבור ממנה - הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבא כאומן בפני עצמו, ואסור לשוב מאומן לאומן כ:
פירוש תוספות יום טוב
העוללות לעניים. לשון הר"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ירושלמי ותוספתא. ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבא לכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעל הבית מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעל הבית אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן:
רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש. ותנא קמא סבר דאין צריך ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות הר"ש. [*ואפי' הכי פסקו הר"ב והרמב"ם כר"י משום דאמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר"י]:
משיעבור הימנה. פירש הר"ב דכל גפן וגפן מהרוגליות חשיבא אומן. ואסור לשוב מאומן לאומן. ופירוש אומן שורה כדלעיל פרק ד' משנה ה'. ותמיהני דהא קיי"ל במשנה ג' פרק ו' דכשדולג ועובר הוה בבל תשוב. ולא משמע מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. וכן נראין דברי הרמב"ם בחבורו בהלכות מתנות עניים פרק ה' פיסקא י' י"א וכ"ו. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ואי לא מסתפינא אסיים בו בלשון אחר. ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יח) (על הברטנורא) ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מתבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבא בכרם לקחת העוללות קודם שיבצור בעה"ב מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעה"ב אין לו בהם כלום ואינו יכול להקדישן. תוי"ט:
(יט) (על המשנה) רי"א כו'. ות"ק סבר דא"צ ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות. הר"ש:
(כ) (על הברטנורא) ופירוש אומן שורה כדלעיל פ"ד מ"ה. ותימא דהא קי"ל במ"ג פ"ז דכשדלג ועבר הוה בבל תשוב. ולא מיבעיא מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ול"נ לסיים בלשון אחר ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המקדיש כרמו: בפי' ה"ר שמשון ז"ל משנה זו קודמת למשנת כרם שכולו עוללות:
עד שלא נודעו בו העוללות: אית דל"ג מלת בו:
יתנו שכר גדוליו להקדש: ות"ק ס"ל שא"צ ליתן לפי שכבר נתחייב הכרם בעוללות הר"ש והרא"ש ז"ל. פי' ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולאו משום דס"ל לת"ק כר"י דס"ל בפ"ג דמעילה במתני' דהתם דאין מעילה בגדולין דאפי' כר' יוסי דס"ל התם דיש מעילה בגדולין מצי סבר דשאני הכא שקודם נתחייב הכרם בעוללות:
איזו היא שכחה בעריס: פי' שכחה דגפנים וכבר פי' תנא דמתני' דלעיל איזהו פרט ואיזהו עוללות. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמפרש בתוספתא דבעריס גדול מיירי דהיינו דיש בו חמש גפנים כדאיתא בפ' עריס. והיינו טעמא דתנא ליה הכא דבדין הוא דבהדי מתני' דשכחה הו"ל למתנייה אלא דתני מידי דלאו אורחיה בהדי הדדי כולו עוללות ומקדיש כרמו לאו אורחיה ושכחה בהרבה גפנים בבת אחת לאו אורחיה ותניא בתוספתא בד"א בזמן שהתחיל בו אבל לא התחיל בו תיפוק ליה משום שורה ולא הוי שכחה עד שיבצור כל סביביו בענין שלא ישארו ג' גפנים מלבצור דאין כאן שורה והרמב"ם ז"ל נזדמנה לו נוסחא משובשת (הגה"ה. כבר כ' מהרי"ק ז"ל שם ספ"ה שגם בספר רבינו ז"ל נמצא מוגה ג"כ כך). כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה. אבל יכול לפשוט את ידו וליטלה לא הוי שכחה אפי' שעבר ממנה: וברוגליות משיעבור הימנה. ומשיעבור הימנה הויא שכחה ואפי' יכול לפשוט את ידו וליטלה: וגפן המודלית על גבי אילן או על גבי גדר קרויה דלית ע"ש דלו עיני. וקתני בתוספתא בדלית ובדקל משירד מהם עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות: שהענבים קטנים עדיין:
העוללות לעניים: דאין מקדיש דבר שאינו שלו. ואף לר"ע לעיל. של עניים הן. רק שלא יקחום קודם הבציר:
רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש: מדמשביחין בקרקע הקדש. ולת"ק פטירי מדכבר נתחייבה הקרקע להעוללות. ואילה"ק לר' יוסי אמאי סגי בשיתן שכר גידולין להקדש. הרי מה שגדל אח"כ מהקדש כולו אסור [כפסחים נו ב]. י"ל התם באין שם תערובות היתר. משא"כ הכא הרי מה שגדל מקודם שהקדיש כולו היתר [ועי' תרומות פ"ט מ"ד. ודו"ק]:
איזה היא שכחה בעריס: בגפנים שמודלות ע"ג עצים כעל ערש רעננה:
כל שאינו יכול לפשוט את ידו: במקום שנזכר אף שעדיין עומד אצלו:
וליטלה וברגליות: גפנים שטוחים ע"ג ארץ:
משיעבור הימנה: דכל גפן חשוב אז כאומן ושורה בפ"ע. ואסור לשוב לאומן כשעבר ממנו אף שיכול לפשוט ידו לראשון. ונ"ל דה"ט. דבשלמא בעריס. הוא מצרפן שיהיה כולן כאילן א'. ואע"ג דגם באילן א' משעבר ממנו הו"ל שכחה. וכשכח עומר באומן א' [פ"ו מ"ד]. הכא שאני. דבעריס מחמת מדמונחים עליו גפנים רבים מעורבים. דרך המלקט לאחר שגמר לקיטתו לבחון ולחפש אח"כ שמא מונח עוד אשכול נסתר תחת העלים וכירושלמי הכא. לפיכך כל שעדיין יכול לפשוט ידו לשם. לא הו"ל שכחה. ואע"ג דלא קיי"ל כר"מ [פ"ו מ"ב] דאמר דסמך על חיפוש המחבא. י"ל דזה דוקא כשהמחבא אינו המלקט בעצמו. דכשבא המחבא כבר עבר משם המלקט. אבל כשהמלקט בעצמו דרכו לחפש אחר גמר לקיטתו. לא גרע משכח בעה"ב ולא פועל. דאם הבעה"ב עומד שם זכתה לו שדהו [כפ"ה ל]. וכ"ש הכא שהמלקט עצמו עומד אצל העריס. אבל ברגליות כל גפן מונח לבדו. ואין דרכו לחפש על כל נעלם אחר שעבר ממנו. והו"ל ככל עומר ששכחו. דאפילו באומן א' משעבר ממנו הו"ל שכחה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת