ברטנורא על פאה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

כל זית - כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אע"פ שאינו נוטף בכל שנה הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה דכתיב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן:

שופכני - שזיתיו שופכים שמן הרבה:

בישני - שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו :

שהוא עושה הרבה - זיתים מרובים:

שניים שכחה - סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים:

רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים - לא אמר רבי יוסי אלא בזמן שבא אדרינוס קיסר והחריב את כל הארץ ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין מודה רבי יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני יש להם שכחה:

(ב)

שלש שורות של שני מלבנים - שלש שורות של אילני זיתים ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית ושכח אילן אמצעי שבשורה האמצעית, אינה שכחה שהאילנות שסביביו הסתירוהו, ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל דאינו שכחה :

במה דברים אמורים - אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה . במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהיה בו סאתים:

כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו - אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן אלא לאחר שלא נשארו לו זיתים תחת האילן:

רבי מאיר אומר משתלך המחבא - כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים אף על פי שאין זיתים תחתיו יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר:

(ג)

איזהו פרט - האמור בתורה (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט:

עקץ - חתך :

הוסבך בעלים - נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט:

הרי הוא של בעל הבית - שלא נפרט דרך בצירה:

המניח כלכלה בשעה שהוא בוצר - נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו:

הרי זה גוזל את העניים - דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ:

אל תסג גבול עולים - מפורש לעיל בפרק ה':

(ד)

איזו היא עוללת - האמורה בתורה (שם) וכרמך לא תעולל:

כתף - השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה, וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מפוזרים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף:

נטף - הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלוים שם ענבים הרבה, ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטך, ובלשון מקרא קורא לאשכול שאין לו לא כתך ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש:

אם ספק - שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאילו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה, דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו:

שבארכובה - יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה, והיא נקראת ארכובה ופעמים שיש בה עוללות עם האשכלות:

נקרצת - נקצצת ונחתכת. ודוגמתו שנינו ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. ובמקרא, (ירמיהו מו) קרץ מצפון בא:

גרגר יחידי - כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו:

רבי יהודה אומר אשכול - דכתיב (ישעיהו יז) ונשאר בו עוללות כנוקך זית שנים שלשה גרגרים. שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכו, ל :

וחכמים אומרים עוללת - דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים:

(ה)

המדל בגפנים - כשהגפנים תכופים זה אחר זה עוקר מאותם שבינתים והאחרים מתוקנים בכך:

כך הוא מדל בשל עניים - אע"פ שיש בהם פאה או עוללות של עניים כך מדל בשלהם כמו בשלו, קסבר עניים דין שותף יש להם וכשם ששותף כמו שהוא מדל בשלו כך מדל בשל חבירו אף עניים כן:

רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי - קסבר עניים דין קונה יש להם בחלקם, וכשם שהמוכר לחבירו י' אשכולות אסור ליגע בהן אף בשל עניים כן. והלכה כרבי יהודה:

(ו)

כרם רבעי - הנוטע כל עץ מאכל , בשנה הרביעית מעלה דפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים דכתיב (וי. קרא יט) ובשנד הרביעית יהיד כל פריו קדש ה, לולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליד ודדר אכליד :

בית - ממאי אומרים אין, לו חומ. מ. אך על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את דחומש ד, לא כתבה תורה בו חומש:

ואין, לו ביעור - אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח ש 'ל רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית:

ובית הלל אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור - בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אך כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר:

יש, לו פרט ויש לו עוללות - דכחולין חשבי ליד:

והעניים פודין, לעצמן - מן דפרט והעוללות שלקטו, ואוכלים אותן במקומן ומעלין דדמים, לירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת - משום דילפי ממעשר וסברי, להו מעשר שני ממון גבוה הוא הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין והבעלים מעלים הכל לירושלים :

(ז)

שכולו עוללות - שאין בכל הכרם אשכול שיש לו כתף ונטף:

אם אין בציר - וכמה שיעור בציר שלשה אשכולות שעושים רביעית:

אמר לו רבי עקיבא וכרמר לא תעולל אפילו כולו עוללות - ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהם בעל הבית, לכך נאמר וכרמך לא תעולל:

(ח)

משנודעו העוללות - שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול:

העוללות לעניים - שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו :

יתנו שכר גדולן להקדש - מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי:

בעריס - כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (שה א):

כל שאינו יכול לפשוט - כלומר לאחר שעבר מעליה, אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דבריפ כד):

אבל רוגליות - הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל:

משיעבור ממנה - הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבא כאומן בפני עצמו, ואסור לשוב מאומן לאומן :