משנה פאה ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ז · משנה א | >>
כל זית שיש לו שם בשדה, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו, אינו שכחה.
במה דברים אמורים? בשמו, ובמעשיו, ובמקומו.
בשמו, שהיה שפכוני או בישני.
במעשיו, שהוא עושה הרבה.
במקומו, שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה.
ושאר כל הזיתים, שנים שכחהב, ושלשה אינן שכחה.
רבי יוסי אומר, אין שכחה לזיתים.
כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה,
- (אֲפִלּוּ} [ס"א ל"ג] כְּזַיִת הַנְּטֹופָה בִּשְׁעָתוֹ,
- וּשְׁכָחוֹ,
- אֵינוֹ שִׁכְחָה.
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
- בִּשְׁמוֹ, וּבְמַעֲשָׂיו, וּבִמְקוֹמוֹ.
- בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵּישָׁנִי.
- בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה.
- בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה.
- וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים.
כל זית שיש לו שם בשדה, כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה.
- במה דברים אמורים? - בשמו, ובמעשיו, ובמקומו.
- בשמו - שהיה שפכוני, או בישני.
- ובמעשיו - שהוא עושה הרבה.
- במקומו - שהוא עומד בצד הגת, או בצד הפרצה.
- במה דברים אמורים? - בשמו, ובמעשיו, ובמקומו.
- ושאר כל הזיתים -
- שנים - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
- רבי יוסי אומר: אין שכחה לזיתים.
אמר הכתוב: "ושכחת עומר בשדה"(דברים כד, יט), ואמרו: עומר שאתה שוכחו לעולם; יצא זה, שאתה זוכרו לאחר זמן.
וכשישכח אילן ידוע, ותהיה ידיעתו מפני הגבלת מקומו, או לרוב זיתיו, או לרוב שמנו, האילן ההוא לא יקרא שכחה, כי הוא זוכרו לאחר זמן.
ונטופה — שם מקום. ופעמים רבות מייחסים שם מיני האילנות לארצות.
ושפכוני — זיתים נקראים על שם המקום, שהיה מוציא שמן הרבה, ועל כן פירשוהו שפכוני. ועניינו שפיכת שמן לרוב, גזור ממלת "שפך".
ובישני – הוא נקרא על שם המקום. והזיתים ההם לא היו עושין שמן הרבה, על כן נקראו בישני לקוח מ"בושה".
ומה שאמר עושה הרבה – הוא רוב הזיתים.
ודברי רבי יוסי – קבלה, מפני שאמר אותו בזמן אנדריאנוס המלך, שהיו הזיתים מעטים מאד; שזה המלך החריב הארץ וכרת הזיתים. ומפני מיעוטם בזמן ההוא, לא היה שכחה, שהיה זוכרו אחר זמן.
ואחר כך כשחזרו הארצות לישובן ורבו הזיתים, לא היה מחלוקת שיש לו שכחה:
הנטופה. מפרש בירושלמי (הל' א) נוטף שמן:
שפכוני. שהוא עושה שמן הרבה:
במעשיו. שהוא עושה זיתים הרבה:
בישני. אית דבעי מימר בישני ממש כלומר יבשין שאין עושין שמן אית דבעי מימר דמבעית לחבריה כלומר שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה דמכיון שעושה יותר מחבירו כמו שהוא מסויים ובעו בירושלמי (שם) עד דעביד כל שנה ושנה ומסיק מכיון שעושה רובן של שנים כמו שהוא מסויים והתם דריש מקרא אמר רבי לא כתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן:
שנים שכחה. באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כב"ה בפרקין דלעיל (משנה ה) דאמרי שנים לעניים:
אין לזיתים שכחה. בירושלמי (שם) אמרי' אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו זיתים מצוין שבא אנדריאנוס המלך והחריב הארץ אבל עכשיו שזיתים מצוין יש להם שכחה ומדקדק מתוך כך דהיתה כל שדה נטופה יש להן שכחה דנטופין מצוין:
כל זית - כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אע"פ שאינו נוטף בכל שנה הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה דכתיב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן:
שופכני - שזיתיו שופכים שמן הרבה:
בישני - שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו א:
שהוא עושה הרבה - זיתים מרובים:
שניים שכחה - סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים:
רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים - לא אמר רבי יוסי אלא בזמן שבא אדרינוס קיסר והחריב את כל הארץ ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין מודה רבי יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני יש להם שכחה:
בישני. לשון הר"ב שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן וכו'. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שפכני ואיכא אתרא דקרו ליה בישני. ולשון הר"ש שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה. ואם כן היינו במעשיו שהוא עושה זיתים הרבה כמ"ש גם הר"ש. ויותר נכון פי' הר"ב שהרי שפכני ובישני נכללים במשנתינו בלישנא דבשמו: ולי היה נראה לפרש שמבייש את שאר אילנות מחמת שהוא עושה זיתים גדולים משאר אילנות. והרמב"ם נטה לאית דאמרי דבירוש' שהאילן הזה מבוייש משאר אילנות לפי שזיתיו אינם עושים שמן הרבה:
שנים שכחה וג' אינן שכחה. לשון הר"ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן ע"כ. ובפ' דלעיל משנה ה' שכתב הא זיתים אין להם שכחה היינו זיתים תלושים דטעמא הוה התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא. ודעת הרמב"ם בחבורו פ"ה כמ"ש הר"ש. והראב"ד בהשגותיו כאשר הבינו הכ"מ ס"ל דהא דתנן הכא שנים וכו' בזיתים תלושים דלא מסתבר ליה שאילן שלם יהיה שכחה. ולכך כתב עליו הכ"מ מי שראה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו ג' אילנות או יותר ע"כ. וכתב עוד הכ"מ בשם הר"י קורקוס שמפרש להראב"ד שבא להשיג על סאתים וכו' אבל שיהא אילן שלם או שנים שלימים שכחה בזה לא השיג כלל:
רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. פי' הר"ב שעכשיו שזיתים מצויין מודה ר' יוסי וכו' וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה. בירו' מדקדק דהואיל ובמצויין תלי מלתא מי שהיו כל זיתיו נטופה וכו'. הרי נטופה מצויין:
(א) (על הברטנורא) וא"כ היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרי ליה שופכני ואיכא אתרא דקרי ליה בישני. ול' הרא"ש שמבייש שאר אילנות מרוב זתים שהוא עושה וא"כ היינו במעשיו שהוא עושה זתים הרבה ול, 'נ שמבייש מחמת שעושה זתים גדולים. תוי"ט:
(ב) (על המשנה) שנים שכחה. לשון הר"ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן. ובפרקין דלעיל מ"ה שכתב הא זתים לא היינו זתים תלושים דטעמא הוא התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא:
בפירוש ר"ע ז"ל, כזית הנטופה בשעתו על שם שהיה נוטף שמן קראו לו נטופה אף על פי שאינו נוטף וכו'. אמר המלקט האי אף על פי שכתב ר"ע ז"ל לא הוי פירוש על מלת אפילו הכתובה, דמלת אפילו הכתובה בדפוס במשנתינו טעות הוא וכן נראה שסובר ר"ע ז"ל שתפס כזית הטנופה וכו' ולא תפס אפילו כזית, אבל במתניתין דבסמוך סימן ב' שפיר גרסינן אפילו כזית וכו'. ועל האי אף על פי שפירש ר"ע ז"ל קשה קצת, שכתב ה"ר שמשון ז"ל דבעי בירושלמי אי בעינן עד דעביד כל שנה ושנה, ומסיק כיון שעושה רובן של שנים כמי שהוא מסויים דמי ע"כ. ואפשר לומר כי זו המסקנא הוא מה שכיון ר"ע ז"ל לפרש בקצור במשנה. אבל מהר"י קארו ז"ל משמע קצת דגריס ליה וגם בתוי"ט גריס ליה ואדרבא כתב כי כאן תנייה לרבותא ובסמוך סירכא דלישנא נקט.
אחר כך מצאתי שהכריח ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל מכח האי ירושלמי דטעות הוא לגרוס בהאי משנה אפילו, פירוש דאם כן לא היה מקום לירושלמי לשאול אי בעינן דוקא גם כן שיעשה אותה שנה דהא אפילו קאמר דמוכח שפיר דאפילו באותה שנה לא נטף ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו מכאן וכתב סברה אחרת גרסינן אפילו ע"כ, עוד הגיה במה דברים אמורים וכתב סברה אחרת במי דברים וכו':
נטופה: פירש בערוך טופה שם עיר והנו"ן אינה יסודית. והרמב"ם ז"ל פירש נטופה שם מקום, וכן פירש גם כן שפכוני על שם מקומו שהיה מוציא שמן הרבה, וביישני על שם מקומו שלא היה עושה שמן הרבה ע"כ.
והרא"ש ז"ל פירש בשם הירושלמי בישני על שם שכל הזתים שסביבותיו נקראים רע כנגדו כדמתרגמינן רע ביש ע"כ, ונראה לעניות דעתי דלפי זה גרסינן בישני בחיריק בבית. והקשה הרא"ש ז"ל ביישני במה חשוב, אי ברוב שמן היינו שפכוני אי ברוב זתים היינו מעשיו, ויש לומר דגרגיריו גסין ויפים ע"כ. ועיין על זה בתוי"ט:
במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה: בירושלמי פריך מתניתין דקתני דזית שעומד בצד הגת לא הוי שכחה אתיא כבית שמאי, דתנן לעיל ריש פ"ו העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכו' בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה, והא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ואיך סתם רבי המשנה כבית שמאי. ותירץ ר' יוסי האמורא תמן העומר שהוא תלוש נתון בצד דבר מחובר שהיה סמוך לגפה דהיינו גדר, והתם אמרי בית הלל כיון שהעומר תלוש אין לו שם קבוע אפילו עומד בצד המחובר וכל שכן כשעומד סמוך לגדיש או לבקר, ברם הכא הזית השכוח הוא דבר מחובר ועומד בצד דבר מחובר דהיינו גת או פרצה דכיון ששניהם מחוברין ושמו קבוע עתיד לזכרו, דאפילו בית הלל מודו בזה דלא הוי שכחה:
ר' יוסי אומר אין שכחה לזיתים: אף על פי שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"י, מכל מקום הביא מילתיה דר"י התם סוף פ"ה למילף מיניה לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינין זית יותר מאילן אחר מפני שהוא חשוב בארץ ישראל באותו זמן, כך כתב שם בכ"מ.
ובירושלמי מייתי ברייתא דשמעינן מינה דגם בזמן הזה סבירא ליה לר"י דאין שכחה לזיתים, דתניא א"ר יוסי לא חייב אדם שכחה לזיתים אלא ר' עקיבא דדריש ליה מגזרה שוה וכו', ושמע מינה דר"י דלא קבל אותה גזרה שוה סבירא ליה דאין שכחה לזיתים בשום זמן. ועוד איכא בירושלמי דר' יונה סבירא ליה כר"ש בן יקים דלא אמר ר"י אלא בזמנו שהיתה ארץ ישראל חריבה, וסבירא ליה דר"י לא חלק בין התחיל ללא התחיל, ופליג ר' יוסי אסתם מתניתין דבסמוך דמפלגא:
יכין
כל זית שיש לו שם: רוהם [אב"י ולפי מ"ש ע"ר זצוק"ל בסי"ז. נכלל במלת שם גם גנאי ומלת שם ר"ל פרסום [עי' הלכתא גבירתא] וכי"א בסי' ו' דבין שהוא שם לשבח בין שהוא שם לגנאי אינו שכחה. ורק בשם לגנאי גנאי גמור בעינן כבישני דסיפא. משא"כ בשם לשבח אפילו אינו שבח גמור כזית הנטופה בשעתו]:
בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו: ר"ל אפילו אין לו שם רק מפני שנוטף שמן לפעמים ולא עכשיו. [אב"י ואע"פ דנטופה בשעתו נמי לא צריך. כבישני לי"א בסי' ו' דאינו שכחה. מ"מ כאן דהא דאינו שכחה אינו מצד גריעותא רק מצד חשיבותא. להכי בעי עכ"פ כזית הנטופה בשעתו]:
ושכחו אינו שכחה: דמפני שמשובח. אף ששכחו יחזור ויזכרו:
ובמעשיו: או או [אב"י וה"ק בד"א דביש לו שם. דהיינו פרסום אינו שכחה. באם הפרסום הוא או מצד שמו הנקרא לו. או מצד מעשיו או מצד מקומו]:
בשמו שהיה שפכוני: שופך שמן הרבה:
או בישני: י"א זית ביש ורע. וי"א שמבייש חבריו בזיתיו הגדולים:
שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה: ולא הוה כעומר הסמוך לגפה [פ"ו מ"ג] דבלא החזיק בו להוליכו לעיר לכ"ע הוה שכחה דשאני הכא דמסייע נמי שיש לו שם על זה שעומד במקום מסויים. וכמלבנות ושורות לקמן סי' טו. ונ"ל עוד דנקט בשמו ובמקומו. בכל חד ב' אופנים בין שהוא מחמת שבחו בשמו שהוא שופכני ובין שהוא בשמו לגנאי שהוא ביש ורע. וכ"כ במקומו. לשבח שעומד בצד הגת שמצויים שם בנ"א לשמרו. ולגנאי שעומד בצד הפרצה. שהעוברי דרך מצוייים שם. ופרצה קורא לגנב. בכל גוונא [לא כצ"ל] הוה שכחה [אב"י דאפשר דאדרבה כיון דעומד בצד פרצה כל דעתו על מקום זה לשמור אותו מגנבים] והא דנקט גת שהוא מקום דריכת הענבים. ולא נקט בית הבד. שהוא מקום כבישת הזיתים ה"ט משום דרק גת היו רגילים לבנותו בשדה סמוך לכרמים וגינות. אבל בתי הבדים עשו בחצר תוך העיר כדמוכח בב"ב [פ"ד מ"ד ומ"ט]. ועי' מ"ש שם במהדורא תניינא סי' י"ט:
ושאר כל הזיתים: אף שהן בזמן ומקום שהן חשובים מאד. וכ"כ אם כל אילני הגן שופכני וכו':
שנים: ב' אילנות:
שכחה: אבל זיתים תלושים דוקא ב' צבורים הו"ל שכחה [עיין פ"י סי' כ"א]:
רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים: אפילו אין להם שם רק מדחשובין מצד הזמן והמקום. ולעיל [פ"ו מ"ה] דלא כר' יוסי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת