עיקר תוי"ט על פאה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה פאה ז: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) וא"כ היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרי ליה שופכני ואיכא אתרא דקרי ליה בישני. ול' הרא"ש שמבייש שאר אילנות מרוב זתים שהוא עושה וא"כ היינו במעשיו שהוא עושה זתים הרבה ול, 'נ שמבייש מחמת שעושה זתים גדולים. תוי"ט:

(ב) (על המשנה) שנים שכחה. לשון הר"ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן. ובפרקין דלעיל מ"ה שכתב הא זתים לא היינו זתים תלושים דטעמא הוא התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא:

(ב)

(ג) (על המשנה) זית. לשון הר"מ ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא"י באותו זמן ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) והר"ש מפרש דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מתברתה שיעור ב' לבנים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה ג' טפחים כדאיתא בבבא בתרא פ"ק מ"א. אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל ריש פ"ג מ"א ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות דמי לשדה שעומריה מעורבבין דתני בתוספתא שאינו שכחה עד שיעמר כל סביביו:

(ה) (על הברטנורא) כ"ה בתוספתא ולפ"ז אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דתרוויהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינו נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ואינו נטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה הר"ש ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) אפילו כו'. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא. תוי"ט:

(ג)

(ז) (על הברטנורא) כמו עקוץ תאנה מתאנתי. הר"ש. ולשון הר"מ עוקץ הוא קצה הדבר ר"ל כרת העוקץ:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) פירוש בזמורה תלויות אשכולות:

(ט) (על הברטנורא) פירוש היחור נקראת רכובה מלשון ארכובה הנמכרת עם הראש:

(י) (על המשנה) עם האשכול. דהוה כמו שבולת שראשה מגיע לקמה במ"ב פ"ה:

(יא) (על הברטנורא) כגון שהגרגרים זה ע"ג זה ועשויין כעין כתף ונטף. הר"ש:

(ה)

(יב) (על הברטנורא) ואע"ג דדין פאה בסוף אם הניח בתחלה ג"כ דין פאה יש לה כדתנן בפ"ק מ"ג. ועתוי"ט:

(ו)

(יג) (על הברטנורא) ואנן כרם תנן. ובגמרא פ' כ"מ. חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נסע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות. ודעת הר"מ והר"ב כמ"ד נטע:

(יד) (על הברטנורא) הוציאהו לחולין ע"י פדיון רש"י והר"ש כ' אחליה לקדושתיה והדר אכליה:

(טו) (על הברטנורא) דבכרם רבעי כתיב (ויקרא יח) קדש הלולים לה' ובמעשר כתיב (שם כז) קדש לה'. וא"ת ל"ל הלולים למשמע דאחליה כו' תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי"ל דאנן מגזירה שוה לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א"נ מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו. אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר. תוספ' קידושין דף נ"ד:

(טז) (על הברטנורא) או יפדה ויעלה הדמים ויאכלן בירושלים כמעשר הר"מ. ולב"ש תנן פודין וה"ה נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ונ"ל דלהכי נקטי ב"ה כולו לגת כלומר ובלא"ה כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן:

(ז)

(יז) (על הברטנורא) ירושלמי. וא"ת מנ"ל לר"א למדרש דאין לעניים בעוללות דהא איהו מפרש לקרא דכי תבצור וגו' לאם אין בציר וכו'. וי"ל דס"ל דודאי גופיה דקרא לענין אם אין בציר כו' הוא דאתא. מ"מ ממילא שמעינן דאין לעניים בעוללות וכה"ג אשכחן בפ"ק דברכות אות י"ב:

(ח)

(יח) (על הברטנורא) ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מתבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבא בכרם לקחת העוללות קודם שיבצור בעה"ב מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעה"ב אין לו בהם כלום ואינו יכול להקדישן. תוי"ט:

(יט) (על המשנה) רי"א כו'. ות"ק סבר דא"צ ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות. הר"ש:

(כ) (על הברטנורא) ופירוש אומן שורה כדלעיל פ"ד מ"ה. ותימא דהא קי"ל במ"ג פ"ז דכשדלג ועבר הוה בבל תשוב. ולא מיבעיא מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ול"נ לסיים בלשון אחר ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו. תוי"ט: