רמב"ם על פאה ז
פאה פרק ז
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה פאה ז רמבם
אמר הכתוב: "ושכחת עומר בשדה"(דברים כד, יט), ואמרו: עומר שאתה שוכחו לעולם; יצא זה, שאתה זוכרו לאחר זמן.
וכשישכח אילן ידוע, ותהיה ידיעתו מפני הגבלת מקומו, או לרוב זיתיו, או לרוב שמנו, האילן ההוא לא יקרא שכחה, כי הוא זוכרו לאחר זמן.
ונטופה — שם מקום. ופעמים רבות מייחסים שם מיני האילנות לארצות.
ושפכוני — זיתים נקראים על שם המקום, שהיה מוציא שמן הרבה, ועל כן פירשוהו שפכוני. ועניינו שפיכת שמן לרוב, גזור ממלת "שפך".
ובישני – הוא נקרא על שם המקום. והזיתים ההם לא היו עושין שמן הרבה, על כן נקראו בישני לקוח מ"בושה".
ומה שאמר עושה הרבה – הוא רוב הזיתים.
ודברי רבי יוסי – קבלה, מפני שאמר אותו בזמן אנדריאנוס המלך, שהיו הזיתים מעטים מאד; שזה המלך החריב הארץ וכרת הזיתים. ומפני מיעוטם בזמן ההוא, לא היה שכחה, שהיה זוכרו אחר זמן.
ואחר כך כשחזרו הארצות לישובן ורבו הזיתים, לא היה מחלוקת שיש לו שכחה:
כשיהיו שלוש שורות מן האילנות, שיש ביניהם ערוגות שתיים, ושכח אילן באמצע השורה השלישית, אינה שכחה, שהאילנות הסתירוהו. וזו היא צורתה:
וכבר ביארנו בתלמוד ובתוספתא, כי מה שאמר: במה דברים אמורים – חוזר על עניין ראשון מן הפרק.
ויהיה סידור הדברים כן: כל זית שיש לו שם בשדה, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל התחיל בו ושכחו - הרי זו שכחה, עד שיהיה בו סאתיים.
ומה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו — רוצה לומר, כל זמן שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן, יש לו כמו כן רשות לקחת אותו מן האילן.
והמחבא — שם העץ שחובטין בו הזיתים עד שיפול מה שנחבא בין העלים, ועל כן נקרא "מחבא", כי מגלה מה שנחבא.
ואמר רבי מאיר, שיש לו לקחת השכחה כל זמן שנשאר באילנות פרי; ומשיכלה פרי מן האילן, ויחבט אותו ולא יפול ממנו דבר, והוא מה שאמר: משתלך המחבא – אין לעניים אז שכחה.
וחכמים אומרים: עד שיכלה הפרי מתחת האילנות, והוא מה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
כבר הקדמנו פירוש הנושר - שהוא הנופל.
ועוקץ — הוא קצה הדבר, ועשו ממנו שמוש פועל, ואמרו עקץ - רוצה לומר, כרת העוקץ.
ופירוש הוסבך בעלים — נסתבך בעלים.
וכלכלה — הוא הסל.
וכבר פירשנו אל תסג גבול עולם (לעיל ה, ו):
כתף — הוא שיצאו מן האשכול שריגים דקים מלאים ענב. וכן העץ, כמו ההדס המזרחי.
אבל פירוש נטף הוא נוזל, רוצה לומר שהוא דבר נוטף ונוזל, וניגר קצתו על קצתו עד יתכנס ויתאבך זה על זה.
וכל מה שהוא זולת זה, הוא מה שקראו הכתוב "עוללת".
וארכובה — הם הכרוכות שיש בזמורות.
נקרצת — היא נחתכת, ונגזרה מן "קרץ מצפון"(ירמיה מו, כ).
ואין הלכה כר' יהודה:
המדל — התולש. ועניינו, כמו שהוא מותר שיכרות הזלזלים וישליכם כאשר יכרתו מן האשכולות, כן הוא מותר לו לכרות מן העוללות.
ואין הלכה כדברי רבי מאיר:
אמר הכתוב: בכל אילן שניטע, "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים"(ויקרא יט, כג). ודינו שיאכלו אותו בעליו בירושלים, כמעשר שני.
ובית הלל אומרים: כשקרא הקב"ה תבואת השנה הרביעית "קדש הילולים", וקרא המעשר "קדש" – משפטו כמשפט המעשר; וכשיפדה נטע רבעי שלו לעצמו, יוסיף חמישיתו על מה שהוא שווה, כאשר אמר הכתוב במעשר: "אם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא).
וביעור — הוא להסירו מביתו כשישלם זמנו, כמו שנבאר במסכת מעשר שני בזה הסדר, והוא מה שאמר הכתוב: "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג).
ובית שמאי לא יחייבוהו כלום מכל זה, שלא נכתב דבר בעניין זה כלל, כי אלו הפסוקים באו בעניין המעשר, ואינם מדמים כרם רבעי למעשר:
[כל זה ברור.
והלכה כרבי עקיבא]:
מן העיקרים שבידינו: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. לפיכך כשנראו העוללות – לא יכול לעשותם הקדש, מפני שהן ממון העניים.
ועניין שכר גידולים — שכר מה שהוציא האילן מן הפרי משעת הקדש, עד אשר חנטו פגיו ונתבשלו.
ועריס — הוא גפן אדרת אשר ניטשו קציריה בענפי האילנות, וגבהה קומתה, ונקרא בלשון ערב "עריש".
וברגליות — הם הגפנים השטוחות על הארץ, שהרגל נוגעת בהם, כמו הכרמים כולם. והוא ממלת "רגל".
והלכה כרבי יוסי:
משנה פאה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב