רמב"ם על פאה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

| רמב"ם על מסכת פאה ז |

משנה א[עריכה]

אמר הכתוב (דברים כד, יט): "ושכחת עומר בשדה", ואמרו: עומר שאתה שוכחו לעולם; יצא זה, שאתה זוכרו לאחר זמן. וכשישכח אילן ידוע, ותהיה ידיעתו מפני הגבלת מקומו, או לרוב זיתיו, או לרוב שמנו, האילן ההוא לא יקרא שכחה, כי הוא זוכרו לאחר זמן.

ונטופה — שם מקום. ופעמים רבות מייחסים שם מיני האילנות לארצות.

ושפכוני — זיתים נקראים על שם המקום שהיה מוציא שמן הרבה, ועל כן פירשוהו שפכוני, ועניינו שפיכת שמן לרוב, גזור ממלת "שפך".

ובישני – הוא נקרא על שם המקום. והזיתים ההם לא היו עושין שמן הרבה, על כן נקראו בישני, לקוח מ"בושה".

ומה שאמר עושה הרבה – הוא רוב הזיתים.

ודברי רבי יוסי – קבלה, מפני שאמר אותו בזמן אנדריאנוס המלך, שהיו הזיתים מעטים מאד; שזה המלך החריב הארץ וכרת הזיתים. ומפני מיעוטם בזמן ההוא, לא היה שכחה, שהיה זוכרו אחר זמן. ואחר כך כשחזרו הארצות לישובן ורבו הזיתים, לא היה מחלוקת שיש לו שכחה:

משנה ב[עריכה]

כשיהיה ג' שורות מן האילנות שיש ביניהם ערוגות שתים, ושכח אילן באמצע השורה השלישית, אינה שכחה, שהאילנות הסתירוה, וזו היא צורתה inset.

וכבר ביארנו בגמרא ובתוספתא, כי מה שאמר: במה דברים אמורים – חוזר על עניין ראשון מן הפרק. ויהיה סידור הדברים כן: כל זית שיש לו שם בשדה, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו, אינו שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל התחיל בו ושכחו, הרי זה שכחה, עד שיהיה בו סאתים.

ומה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו — רוצה לומר, כל זמן שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן, יש לו כמו כן רשות לקחת אותו מן האילן.

והמחבא — שם העץ שחובטין בו הזיתים עד שיפול מה שנחבא בין העלים, ועל כן נקרא מחבא, כי מגלה מה שנחבא. ואמר ר' מאיר, שיש לו לקחת השכחה כל זמן שנשאר באילנות פרי; ומשיכלה פרי מן האילן ויחבטו אותו ולא יפול ממנו דבר, והוא מה שאמר: משתלך המחבא – אין לעניים אז שכחה. וחכמים אומרים: עד שיכלה הפרי מתחת האילנות, הוא מה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. ואין הלכה כר' מאיר:

משנה ג[עריכה]

כבר הקדמנו פירוש הנושר, שהוא הנופל.

ועוקץ — הוא קצה הדבר, ועשו ממנו שמוש פועל, ואמרו עקץ, רוצה לומר, כרת העוקץ.

ופירוש הוסבך בעלים — נסתבך בעלים.

וכלכלה — הוא הסל. וכבר פירשנו אל תסג גבול עולם (לעיל ה, ו):

משנה ד[עריכה]

כתף — הוא שיצאו מן האשכול שריגים דקים מלאים ענב. וכן העץ, כמו ההדס המזרחי.

אבל פירוש נטף הוא נוזל, רוצה לומר שהוא דבר נוטף ונוזל ונוגע קצתו על קצתו עד יתכנס ויתאבק זה על זה, וכל מה שהוא זולת זה הוא מה שקראו הכתוב עוללות.

וארכובה — הם הכריכות שיש בזמורות.

נקרצת — היא נחתכת, ונגזרה מן "קרץ מצפון" (ירמיה מו, כ). ואין הלכה כר' יהודה:

משנה ה[עריכה]

המדל — התולש. ועניינו, כמו שהוא מותר שיכרות הזלזלים וישליכם כאשר יכרתו מן האשכולות, כן הוא מותר לו לכרות מן העוללות. ואין הלכה כדברי רבי מאיר:

משנה ו[עריכה]

אמר הכתוב: בכל אילן שניטע, "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים" (ויקרא יט, כג-כד). ודינו שיאכלו אותו בעליו בירושלים, כמעשר שני. ובית הלל אומרים: כשקרא הקב"ה תבואת השנה הרביעית "קדש הילולים", וקרא המעשר "קדש" – משפטו כמשפט המעשר; וכשיפדה נטע רבעי שלו לעצמו, יוסיף חמישיתו על מה שהוא שוה, כאשר אמר הכתוב במעשר: "אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא).

וביעור — הוא להסירו מביתו כשישלם זמנו, כמו שנבאר במסכת מעשר שני, והוא מה שאמר הכתוב: "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג).

ובית שמאי לא יחייבוהו כלום מכל זה, שלא נכתב דבר בעניין זה כלל, כי אלו הפסוקים באו בעניין המעשר, ואינם מדמים כרם רבעי למעשר:

משנה ז[עריכה]

מן העיקרים שבידינו: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. לפיכך כשנראו העוללות – לא יכול לעשותם הקדש, מפני שהן ממון עניים.

ועניין שכר גידולים — שכר מה שהוציא האילן מן הפרי בשעת הקדש, עד אשר חנטו פגיו ונתבשלו.

ועריס — הוא גפן אדרת אשר נטשו קציריה בענפי האילנות וגבה קומתם, ונקרא בלשון ערב עריש.

וברגליות — הם הגפנים השטוחות על הארץ שהרגל נוגעת בהם, כמו הכרמים כולם, והוא גזור ממלת "רגל". והלכה כרבי יוסי: