רמב"ם על פאה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

| רמב"ם על מסכת פאה ו |

משנה א[עריכה]

כבר ביארנו כי ההפקר אינו מחוייב במעשרות. ומה שהפקיר לעניים בלבד, אומרים בית שמאי שהוא הפקר ואינו מחוייב במעשר, והביאו ראיה עליו מה שאמר הכתוב (ויקרא יט, י): "לעני ולגר תעזוב אותם", ואמרו: יש לך עזיבה אחרת שהוא לעניים ולא לעשירים. ובית הלל אומרים, אמר הכתוב בשמיטה (שמות כג, יא): "תשמטנה", מה תלמוד לומר "ונטשתה"? יש לך נטישה אחרת כזו. ואתה צריך לדעת, כי לבית שמאי, מי שהפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לנכרים, לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת, שכל זה הפקר ואינו מחוייב במעשרות:

משנה ב[עריכה]

גפה — הוא שער המגולה, והוא ממלת "ויגיפו הדלתות" (נחמיה ז ג).

גדיש — הוא ציבור העמרים.

ולכלים — כלי חרישה. וכבר ביארנו בגמרא, שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת שאינו שכחה. אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו במדינה, ונתנו באחד מן המקומות הנזכרות ושכח אותו, שבית שמאי אומרים: אחר שלקחו זכה בו ואינו שכחה, ובית הלל אומרים: שכחה:

משנה ג[עריכה]

מה שאומר: העומר שכנגדו מוכיח, סדר המשנה היה ראוי להיות כך: העומר השכוח, ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח. ומה שאמר: ומודים שאינו שכחה, בשלא שכחה סמוך לגפה ולגדיש, כאשר ביארנו במה שהקדמנו:

משנה ד[עריכה]

מה שאמר: ושלפניהם שכחה — כי מה שיש לפני כל אחד ואחד מהם, הוא אחורי השני, ואסור לו לחזור לאחוריו ולקחת מה שיש מן העומרים לשם, כמו שיתבאר.

שלפניו אינו שכחה — רוצה לומר, העומר שהניחו במקום שהתחיל ממנו, לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב, וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב, וזו הצורה inset.

וזה העניין ממה שאמר מוכיח, כמה שהקדים. ואלו השורות הם שורות של עומרים, ואני ציירתי לך נקודות במקום העומרים כדי שיתבאר לך, וכזאת תהיה צורת העומרים אשר בהם זה הדין. ומה שאמר: בל תשוב, רצה לומר שהוא עובר על דברי הכתוב שאמר (דברים כד יט): "לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה":

משנה ה[עריכה]

ציבורי — הם הערימות.

הוצני פשתן — קני הפשתים קודם שיכתשוהו ושישרוהו, כשיתלשו אותו.

ופרט — הוא מה שנאמר: "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט י). ובית הלל מביאין ראיה ממה שאמר (שם): "לעני ולגר תעזוב אותם", ויש לו לעזוב שנים. ובית שמאי מביאין ראיה ממה שאמר (דברים כד, יט-כא): "לגר ליתום ולאלמנה", ויש לו לעזוב שלשה:

משנה ו[עריכה]

מה שאמר רבן גמליאל: וכי מרוב העמרים — הוא לשון שאילה, שאמר להם: רוב העמרים השכוחות יש בהם תועלת לבעל הבית, או יש לו בהם הפסד? והודו לו ואמרו שיש ברובם תועלת לבעל הבית, ואינה שכחה כשיהיו רבים. וכאשר הודו על זה, השיב עליהם מדבריהם ואמר להם: היאך אמרתם שרובם הפסד לבעל הבית, שהרי אתם אומרים כשיהיה עומר אחד אינו שכחה, ואם יהיו שנים הם שכחה? השיבוהו ואמרו לו: כשיהיה עומר אחד הוא כמו הגדיש, והכתוב אומר (שם): "ושכחת עומר" ולא גדיש; וכשיהיו השני עומרים, הוא כמו שאר עומרים הקטנים. ועוד אמרו (שם): "לא תשוב לקחתו", עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו, יצא זה שאינך יכול לפשוט ידך וליטלו. ואין הלכה כרבן גמליאל.

ופירוש כריכות — אגודות:

משנה ז[עריכה]

דע, שהשכחה היא מחוייבת לקמה כמו שהיא מחוייבת לעומרים, לפי שאמר הכתוב (שם): "ושכחת" ו"לא תשוב".

וכבר ביארנו (לעיל פ"ה מ"ג), כי טופח – ממיני הגרגרים הידוע קורטמא"ן בלשון ערב, ובקעה גדולה ממנו תוציא זרע מעט, ויצא רובו בתבן וקש. לפיכך הוא אומר, שאף על פי שאחר שיודש ומרחו אותם לא תקבץ ממנו סאתים, רואין אותם השבלים כאילו הם שעורים אשר גרגיריו גסים, וכאילו יש בהם סאתים, ולא תהיה הקמה ההיא של טופח שכחה:

משנה ח[עריכה]

אמר הכתוב (שם): "כי תקצור... ושכחת עומר", ואמר: עומר שסביבותיו קציר – שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה, וכשישכח עומר סמוך לקמה אינו שכחה. וכן כשישכח קמה, והיו ראשי השבלים ממנה מחוברים בקמה שנית, והיתה הקמה ההיא השניה סאתים ויותר, תהיה מצלת הקמה המחוברת אליה ולא תהיה שכחה, ותשאר לבעל הבית. וזה עניין מה שאמר: מצלת את העומר ואת הקמה. אבל אם שכח העומר, והיה סמוך לעומר שאינו שכוח, יהיה השכוח שכחה. וכן אם שכח קמה פחות מסאתים, והיתה לצד העומר שאינו שכוח, תהיה הקמה שכחה. וזה הוא מה שאמר: והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה. ועוד נבאר שיעור הסאה אחר כן, וסאתים משנה הסאה:

משנה ט[עריכה]

כבר הקדמנו, שסאתים אינה שכחה. וכששכח סאה קמה וסאה עקורה, לא נאמר: יצטרף זה לזה ולא יהיה שכחה. וכן באילן, כשיהיה קצת השיעור שלא יהיה כמוהו שכחה באילן, וקצתו תלוש ועקור מן הארץ, וכן השומים והבצלים, כשישכח מקצתם בארץ ומקצתם תלושים, והמחובר משניהם אינו שכחה; ולא נאמר שיצטרפו כדי שלא יהיה שכחה. ור' יוסי אומר שהם מצטרפים, עד שיפריש ביניהם רשות העני. ויהיה זה, כשיזכה בקצת הדבר ההוא התלוש או במחובר, ואחר כך נשכח קצתו האחר, אז לא יצטרף עמו הקצת האחר ויהיה כמו כן שכחה. ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה י[עריכה]

כבר ביארנו, שחת הוא הגז הקצור לאכילת הסוסים.

ולאלומה — הוא עומרים. והעניין הוא, שיקצצנה כולה ויחלוק אותה לאלומות, ואל יקבוץ מן האלומות ההם עומרים, כי האלומות כשיתקבצו נעשים עומרים.

ואגודי השום — הוא השום המחובר חיבור הטבע בשרשי צמחיו, ויהיה מהם שורש אחד כולל ראשים רבים.

אגודות השום — שיחבוט אותם ביד חביטה קלה, קודם שיתקבץ מהם עומרים.

ופירוש טמונים בארץ — רוצה לומר, שיהיה הנאכל מהן מתחתית לארץ, כגון הבצלים והשומים והלפתות.

ופירוש הלוף — מין ממיני הבצלים בלא ספק. ואין הלכה כר' יהודה:

משנה יא[עריכה]

כבר ביארנו בפרק זה, שיש לקוצר שכחה כשישכח קמה, וכן למעמר. והתנאי שישוב ויקח מה ששכח – בטל, שהעיקר בידינו: כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא בממון, כמו שיתבאר במקומו: