עיקר תוי"ט על פאה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה פאה ו: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) הבקר כמו הפקר. ששניהם הבי"ת והפ"א ממוצא השפה ומתחלפין:

(ב) (על הברטנורא) ואף על גב דדרשינן מתעזוב עזוב לפניהם בריש פ"ד מ"מ שמעינן מיניה נמי להך. דכולה בכלל תעזוב. ועי"ל דמאותם דריש שהוא מיותר:

(ג) (על הברטנורא) וב"ה. מתעזוב אותם מיעוט זה לעניים ולא לעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. וב"ש תשמטנה ונטשתה זה לעניים ולעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים. ירושלמי:

(ד) (על המשנה) בש"א. טעמא דב"ש שהוא יכול לחלקו לעמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה. הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד ואחד כ"א קב וכן עומרי השדה של ב' קבין וא' של ח' קבין וב"ש לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' דעניים וד' לבעל הבית ובית הלל לית להו רואין. ירושלמי:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) הר"מ. וטעמא דכשלא הניחו אצל אחד מדברים הללו אע"פ ששכחו אינו שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אע"פ שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שעל ידי שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסוים גרם לו ששכחו. תוי"ט וע"ע:

(ג)

(ו) (על המשנה) שכנגדו מוכיח. סדר המשנה כך. העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא או אינו שכוח. הר"מ:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) פי' לפירושו דושכחת משמע שלא ע"י אחר שעמך וכמ"ש במ"ב. ולפי' זה ואלו הן ראשי שורות אסיפא קאי וכ"כ הר"ב בד"ה יחיד כו'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ולפניו דהכא לא הוי דומיא דלפניהם דרישא דהתם שלפניהם לאחר שהתחילו דלגו עומר ושכחוהו. ואלו הכא לפניו שהניח עומר אחד או שנים בסוף השורה ואין כאן דלוג בשורה זו. ומ"מ כולה מתניתין דלוג אשמעינן ברישא אשמעינן דאע"ג דכשדלגו במה שלפניהם הוי שכחה. מ"מ הדלוג שהניחו בין שניהם לא הוי שכחה. וסיפא אשמעינן שאם היו שורות הרבה ויחיד קוצר אם דלג אחר שהתחיל הוי שכחה. אבל כשהניח בסוף השורה והתחיל באחרת אע"ג דהוי כעין דלוג שהרי דלג משורה לשורה מ"מ לא הויא שכחה משום דהעומר שכנגדו מוכיח שהניחן לראש שורה ממזרח למערב. ועתוי"ט בשטת הר"מ:

(ט) (על המשנה) זה הכלל. לאתויי קרן זוית תוספות ב"מ די"א:

(ה)

(י) (על המשנה) צבורי. בירושלמי דייק הא זתים לא. מה בין צבורים לזיתים צבורים גמר מלאכה. זתים אינן גמר מלאכה. הר"ש ועיין רפ"ז:

(יא) (על הברטנורא) ומיירי כשהזריעו ואז הוא אוכל אדם כדאיתא בב"ב דצ"ב אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה. כסף משנה:

(יב) (על הברטנורא) כלומר. דב"ה סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה. וב"ש סברי אדרבא להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

.אין פירוש למשנה זו

(ח)

(יג) (על המשנה) העומר. בתוספתא רצה רשב"ג ללמוד בק"ו שהעומר יציל הקמה דמה קמה שיפה כח העני בהן (דהיינו בפאה) הרי היא מצלת את העומר עומר שרע כח העני בה אינו דין שיציל את הקמה א"ל מה לקמה מצלת את העומר שרע כח העני בה יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה:

(יד) (על המשנה) העומר. הר"מ פ"ה כתב וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת כו' ונ"ל דתנא עומר דפתח ברישא נקט וה"ה לקמה. תוי"ט:

(ט)

(טו) (על המשנה) וסאה. ודייק בירושלמי הא אם היו שתיהן עקורות לבעה"ב כר'ג דאמר לעיל ב' עומרים ובהם סאתים לבעה"ב:

(טז) (על הברטנורא) משום דשום ובצלים דומיא דפירות האילן דמקצתן של הפירות באילן ומקצתן תלוש ובאילן אחד צריכין לומר דאשמעינן בתבואה ובפירות אילן ובירק. ותנא תרי מיני ירק לאשמעינן דבכל ירק הדין שוה. תוי, 'ט:

(יז) (על הברטנורא) ותימא דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן אלא דכיון דהמתובר מציל כדלעיל לפיכך אין רשות העני מועלת בו שלא להצטרף שיהיה שכוח:

(י)

(יח) (על הברטנורא) וטעמא דר"י דלא אמרינן מעוט כו' לרבות אלא כשאין לנו למעט והכא איכא למעט עלים הטמונים שראוים קצת לאכילה. ועיין תוי"ט:

(יא)

(יט) (על הברטנורא) כ"ה בירושלמי. וז"ל הכ"מ פירש הרא"ש אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה אפילו לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין: