משנה פאה ו רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר.

ובית הלל אומרים: אינו הפקר - עד שיופקר אף לעשירים, כשמיטה.
כל עומרי השדה, של קב קב, ואחד של ארבעת קבין, ושכחו -
בית שמאי אומרים: אינו שכחה.
ובית הלל אומרים: שכחה.


(ב) העומר שהוא סמוך לגפה, ולגדיש, ולבקר, ולכלים, ושכחו -

בית שמאי אומרים: אינו שכחה.
ובית הלל אומרים: שכחה.


(ג) ראשי השורות - העומר שכנגדו, מוכיח.

העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ושכחו - מודים, שאינו שכחה.


(ד) ואלו הן ראשי השורות -

שנים שהתחילו מאמצע השורה,
זה פניו לצפון, וזה פניו לדרום,
ושכחו לפניהם ולאחריהם -
שלפניהן - שכחה; ושלאחריהן - אינו שכחה.
היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו -
שלפניו - אינו שכחה; ושלאחריו - שכחה, שהוא ב"בל תשוב".
זה הכלל:
כל שהוא "בל תשוב" - שכחה;
וכל שאינו "בל תשוב" - אינו שכחה.


(ה) שני עומרים - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.

שני ציבורי זיתים, והחרובין - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
שני חוצני פשתן - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
שני גרגרים - פרט; ושלשה - אינן פרט.
שני שיבולים - לקט; ושלשה - אינן לקט.
אלו - כדברי בית הלל.
ובכולן - בית שמאי אומרים:
שלשה - לעניים; וארבעה - לבעל הבית.


(ו) העומר שיש בו סאתים, ושכחו - אינו שכחה.

שני עומרים, ובהן סאתים -
רבן גמליאל אומר: לבעל הבית.
וחכמים אומרים: לעניים.
אמר רבן גמליאל: וכי מרוב העומרים, יפה כוח של בעל הבית, או הורע כוח?
אמרו לו: יפה כוח.
אמר להם: מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו - אינו שכחה,
שני עומרים ובהן סאתים - אינו דין שלא יהו שכחה?
אמרו לו: לא -
אם אמרת בעומר אחד - שהוא כגדיש,
תאמר בשני עומרים - שהן ככריכות.


(ז) קמה שיש בה סאתים, ושכחה - אינה שכחה.

אין בה סאתים,
אבל ראויה היא לעשות סאתים, אפילו היא של טופח -
רואין אותה, כאילו היא ענוה של שעורים.


(ח) קמה - מצלת את העומר, ואת הקמה.

והעומר אינו מציל - לא את העומר, ולא את הקמה.
איזו היא קמה, שהיא מצלת את העומר? -
כל שאינו שכחה - אפילו קלח אחד.


(ט) סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה,

וכן באילן, והשום, והבצלים - אינן מצטרפין.
רבי יוסי אומר:
אם באת רשות לעני באמצע - אינן מצטרפין;
ואם לאו - הרי אלו מצטרפין.


(י) תבואה שנתנה לשחת, או לאלומה,

וכן באגידי השום, ואגודות השום והבצלים - אין להם שכחה.
כל הטמונים בארץ, כגון הלוף, והשום, והבצלים -
רבי יהודה אומר: אין להם שכחה.
וחכמים אומרים: יש להם שכחה.


(יא) הקוצר בלילה, והמעמר, והסומא - יש לו שכחה.

אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס - אין לו שכחה.
ואם אמר:
"הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח, אני אטול" - יש לו שכחה.


הדף הראשי של משנה פאה ו