משנה פאה ו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ואלו הן ראשי שורות: שנים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם –

את שלפניהם, שכחה; ואת שלאחריהם, אינו שכחה.

יחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו –

שלפניו אינו שכחה, ושלאחריו שכחה, מפני שהוא בבל תשוב.

זה הכללט: כל שהוא בבל תשוב, שכחה; ושאינו בבל תשוב, אינו שכחה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת.

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם,

אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם, שִׁכְחָה;
וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם, אֵינוֹ שִׁכְחָה.

יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,

שֶׁלְּפָנָיו, אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וְשֶׁלְּאַחֲרָיו – שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה.
וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:

נוסח הרמב"ם

ואלו הן ראשי השורות שנים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהן שכחה ושלאחריהן אינו שכחה היחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בל תשוב שכחה וכל שאינו בל תשוב אינו שכחה.

פירוש הרמב"ם

מה שאמר: ושלפניהם שכחה — כי מה שיש לפני כל אחד ואחד מהם, הוא אחורי השני, ואסור לו לחזור לאחוריו ולקחת מה שיש מן העומרים לשם, כמו שיתבאר.

שלפניו אינו שכחה — רוצה לומר, העומר שהניחו במקום שהתחיל ממנו, לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב, וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב, וזו הצורה inset.

וזה העניין ממה שאמר מוכיח, כמה שהקדים. ואלו השורות הם שורות של עומרים, ואני ציירתי לך נקודות במקום העומרים כדי שיתבאר לך, וכזאת תהיה צורת העומרים אשר בהם זה הדין. ומה שאמר: בל תשוב, רצה לומר שהוא עובר על דברי הכתוב שאמר (דברים כד יט): "לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה":

פירוש רבינו שמשון

זה פניו לצפון וזה פניו לדרום. ונשאר עומר אחד באמצע השורה:

לאחריהם. שהניחוהו זה וזה:

אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ושכחו ועוד בירושלמי (הל' ג) דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עומרים והתחיל לעמר בעומר השני או שלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה:

יחיד שהתחיל מראש השורה. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עומרים מסודרים בשורות בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום ובא היחיד והתחיל מראש השורה ראשון מצפון לדרום אם התחיל והעביר באותה השורה עומר אחד ושכחו הוי שכחה דהניחו לאחריו והוי בבל תשוב אבל אם שכח אחד או שנים בסוף השורה דהיינו לפניו דלא העבירם אלא חזר לו לשורה שניה לא הוי שכחה דכיון שלא העבירם לא קרינא ביה בל תשוב דמה שחזר לשורה שניה אין זה בל תשוב דכיון דשורותיהן יכולות להמנות ממזרח למערב והיינו דקתני לעיל העומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח דיכולות השורות ליחשב בענין אחר:

ירושלמי (שם) מנין לראשי שורות א"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך [בשדך] ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת לא תשוב לקחתו עד כדון (דאם) [וכו'] *נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ויש שכחה בקמה כמו בעומרים כדפרשי' בפ"ד (מ"ו) דמתרבי לה בספרי. עד כדון ראשי שורות קמה דהאי קרא גבי קמה כתיב. ממקום שבאת כשהעביר ושכח שייך ביה לא תשוב לאפוקי סוף שדה שלא בא לשם וכי תימא א"כ מהאי טעמא נמי לא יהא שכחה [אם] שכח שנים בסוף שורה דזה וזה לא העביר לא דמי כלל דמ"מ ראוי להעביר כולן חוץ מסוף שורה דאין עומר משם ולהלן והאי קרא גבי עמרים כתיב הרי למדנו מהני תרי קראי ראשי שורות קמה וסוף שורות עמרים והדר ילפי מהדדי כדמפרש רבי יונה ולא שייך למילף מהכא סוף שורה אלא בשורה יחידה או בשורה אחרונה דהיכא דיש שורות הרבה כשהניח סוף שורה ראשונה וחזר (לו שניה) לשניה הייתי מרבה מלא תשוב אי לאו משום דעומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח כדפרשינן:

תניא בתוספתא שדה שעומריה מעורבבין ועימר ושכח אחד מהם אינו שכחה עד שיגמור את כל סביביו והעומר שכנגדו מוכיח כיצד מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר עומרים ועימר אחד מהם צפון ודרום ושכחה הרי זה אין שכחה מפני שנידון מזרח ומערב. הרי זה אין שכחה גרסינן בירושלמי ובתוספתא כתב הרי זה שכחה וטעות סופר הוא:

ירושלמי (שם) [עמר ממזרח למערב מהו שיעשה שכחה נשמיעיניה מן הדא] עמר את הראשון והשני והג' ושכח הרביעי אית תניי תני אם נטל החמישי הרי זה שכחה ואית תניי תני אם שהה ליטול החמישי הרי זה שכחה אמר ר' בון בר חייא מאן דאמר נטל את החמישי [כשיש שם ששי ומאן דאמר אם שהה ליטול החמישי כשאין שם ששי. ועד שלא נטל את החמישי] לא כבר נראה הרביעי לידון כשורה ואת אמר שכחה פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי דמאן דאמר נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהה ליטול לא כשיש בשורה ששה עומרים דכשעימר שלשה והניח שלשה נחשבה שורה השלשה שהניח ונמצא כששהה ואחר כך עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה משום הכי תני אם נטל החמישי שלא שהה ומאן דאמר דאפילו שהה הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר שלשה לא נשתיירו כי אם שנים דאע"פ ששהה קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון ולכאורה שיטה זו כבית הלל דלקמן בפירקין דאמר שנים לעניים ושלשה לבעל הבית:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שנים שהתחילו מאמצע שורה - של עמרים, זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום:

ושכחו לפניהם - לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו, הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד):

ולאחריהם אינו שכחה - אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו, אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח ז:

יחיד שהתחיל מראש השורה - השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו, הוי שכחה, כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה, דהיינו לפניו, והניחם וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב. והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים [של] שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת ח:

פירוש תוספות יום טוב

שנים שהתחילו מאמצע שורה. של עמרים לשון הר"ב והר"ש ועיין מ"ש לעיל פרק ד' משנה ו':

שלאחריהם אינו שכחה. לשון הר"ב לפי שסמכו זה על זה ומתוך כך נשכח ע"כ. וכיוצא בזה דברי הר"ש ופירוש לפירושם דושכחת משמע שלא ע"י אחר שעמך וכיוצא בזה כתבתי לעיל משנה ב'. ולפירוש זה ואלו הן ראשי שורות אסיפא קאי. וכן כתב הר"ב יחיד שהתחיל וכו' השתא מפרש להא דתנן לעיל וכו'. והר"ש כתב ועוד בירושלמי דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עמרים והתחיל לעמר בעומר השני או השלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה וכו' דכתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח וכו' פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ע"כ. לזה הפירוש הוי רישא פירושא דראשי שורות. וקמ"ל דכל שנים המתחילים באמצע מקרי מה ששכח ביניהם ראש שורה ולא הוי שכחה מטעם הירושלמי ודעת הרמב"ם עיין לקמן:

שלפניו אינו שכחה. פירשה הר"ב לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח שאם היו עשר שורות של עשר עשר עמרים וכו'. ושכחו עומר אחד או שנים בסוף השורה וכו' ע"כ. ולפניו דהכא לא הוי דומיא לפניהם דרישא דהתם שלפניהם לאחר שהתחילו דלגו עומר ושכחוהו. ואילו הכא לפניו שהניח עומר אחד או שנים בסוף השורה. ואין כאן דלוג בשורה זו. ומכל מקום כולה מתניתין דלוג אשמעינן ברישא אשמעי' דאע"ג דכשדלגו במה שלפניהם הויא שכחה. מ"מ הדלוג שדלגו והניחו בין שניהם דהיינו לאחריהם לא הוי שכחה מהני טעמי דכתבינן. והך סיפא אשמעינן שאם היו שורות הרבה ויחיד קוצר אם דלג אחר שהתחיל הויא שכחה. אבל כשהניח בסוף השורה והתחיל באחרת אע"ג דהויא כעין דלוג שהרי דלג משורה לשורה מ"מ לא הויא שכחה משום דהעומר שכנגדו מוכיח שהניחן לראש שורה ממזרח למערב. אבל לפירוש הרמב"ם בין לפניהם דרישא בין לפניו דסיפא בלא דלוג איירו שמפרש לרישא לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח ובשנים הקוצרים או מעמרים בעשר שורות של עשר עשר והלכך שלאחריהם אינו שכחה לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב. והוסיף בעל כסף משנה בפ"ה מהל' מ"ע וז"ל משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאם לא כן הוה להו להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה עד כאן. אבל שלפניהם הוי שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו. ובאר דבריו בכ"מ דס"ל להרמב"ם דמדקתני בסיפא מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל וכו'. ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא דשלפניהם שכחה והיינו לומר שאע"פ שהיחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בשנים שהתחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהן לפניו אע"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הויא שכחה מפני שהוא לאחריו של חברו והטעם כיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה הוה ליה תרווייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן בו לא תשוב לקחתו והוי שכחה עד כאן. ויחיד שהתחיל לקצור וכו'. לא פירש בפירושו כלום לפי שסוברה כמשמעה. דבקצירת שורה אחת מיירי ובעיקר דין שכחה. ובחבורו העתיקה הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחוריו ע"כ. הרי שלהרמב"ם לפניהם דברישא ולפניו דבסיפא תרווייהו בלא דלוג. ויראה לכאורה דלהרמב"ם לא סבירא ליה שאין שכחה בתחלת השורה כדברי הר"ש דלעיל דאי סבירא ליה הכי לא הוי ליה לסתום מלבאר זה הדין. ומיהו הירושלמי מוכיח כן. וז"ל מנין לראשי שורות א"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה. סוף שורות קמה. אמר רבי יונה (שם) לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו. עד כדון ראשי שורות עומרים. סוף שורות עומרים. אמר רבי יונה נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה סוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ע"כ. ובר"ש הועתק בשבוש. אבל גם בלשון זה נ"ל להגיה וכצ"ל עד כדון סוף שורות עומרים. ראשי שורות עומרים. [*ועם כל זה קשיא אמאי ניחא ליה טפי סוף שורות עומרים מראשן ועדיין לא שמענו מדין עומרים כלום והנה זכני הש"י כאשר עשיתי מהדורות האחרונות כשהייתי יושב בישיבה בק"ק נעמרו"ב הגדולה בארץ רוסיא אחרי ימי עוניי ומרודי ובא לידי משניות מסדר זרעים כתובים בקלף ועל כל משנה פירוש קצר ונראה מתוכו שהוא נקצר מפירוש הר"ש ואחר כל מסכתא כתובים קצת חדושים לפרש בענין אחר וחותם תמיד את שמו על כל חדוש אליהו. וראיתי בפירוש משנה זאת שכתב הירושלמי בזה הלשון מנין לראשי שורות וכו' מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים. א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת אל תשוב לקחתו עד כדון ראשי שורות קמה וסוף שורות עומרים ראשי שורות עומרים וסוף שורות קמה. א"ר יונה נילף וכו' והיא גירסא נכונה מאד] ולפי שמן הירושלמי מוכח שאין שכחה בראשי שורות י"ל שזהו מה שמדקדק הרמב"ם לכתוב שהתחיל לקצור וכו' ורוצה לומר שקצר מקצת ואח"כ שכח וכו'. וכיוצא בזה נדקדק בדברי הר"ב שסובר גם הוא בזה כהר"ש שכתב וז"ל והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו הוי שכחה וכו' וכלומר שהתחיל לעמר ועימר מקצת ואח"כ שכח וכו'. ואם לא נפרש כך דברי הרמב"ם והר"ב צריכא למימר שמפרשים לירושלמי לענין ראשי שורות וסוף שורות כשעומר כנגדו מוכיח דוקא אבל לא בתחלת שורה אחת ולא בסוף שורה אחת. וזה נראה ממה שכבר מבואר בלשון הרמב"ם שכתבתי בפי' משנה דלעיל שמחבר ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. שהוא ענין אחד. ולפי דברי הר"ש שני ענינים הם. ראשי שורות ענין אחד. והעומר שכנגדו מוכיח ענין אחר ולכך מפרש ראשי שורות דבירושלמי לענין ראש שורה אחת וסוף שורה אחת. ואחר כך איתא בירושלמי העומר שכנגדו מוכיח כיצד היה לו עשר וכו' והיינו ענין אחר. ואילו להרמב"ם כמו שבמשנה מפרש לענין אחד. כמו כן בירושלמי מפרש לענין אחד. והכל לענין הרבה שורות. וגם דעת הר"ב נראה שכן הוא לחברם כאחד. אחרי שהוא מפרש לאלו הן ראשי שורות דקאי אסיפא וחד בבא הוא יחיד וכו' ואילו לרישא מפרש בענין אחר כמ"ש לעיל. ומעכשיו נמצינו למדין ג' פירושים. הר"ש מפרש ראשי שורות לחוד. והיינו רישא דשנים שהתחילו וכו'. ולדידיה כל תחלת שורה וסוף שורה אין בה דין שכחה. והסיפא יחיד וכו' לענין העומר שכנגדו מוכיח מפרשה. והרמב"ם מפרש ראשי שורות העומר וכו' לענין אחד והוא רישא דמתני' דשנים וכו' ולדידיה אין תחלת שורה ולא סוף שורה פטור משכחה אלא אם כן יש שורות אחרות המוכיחות עליו. והר"ב מפרש כהרמב"ם דראשי שורות העומר וכו' חדא מילתא נינהו אלא שמפרש לה בסיפא יחיד וכו'. והרישא שנים וכו'. מפרש לענין אחר. ולענין ראש שורה וסוף שורה יחידים מסתבר דגם בזה סובר כהרמב"ם. מהטעם שכתבתי להרמב"ם. ויש דעת רביעית בפירוש משניות הללו להראב"ד בהשגותיו ואין להאריך עוד:

זה הכלל. לאתויי קרן זוית. תוס' פ"ק דבב"מ דף יא. [עיין במהרש"א פי' ] ולהרמב"ם לפירוש הכסף משנה דלעיל אין צורך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) פי' לפירושו דושכחת משמע שלא ע"י אחר שעמך וכמ"ש במ"ב. ולפי' זה ואלו הן ראשי שורות אסיפא קאי וכ"כ הר"ב בד"ה יחיד כו'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ולפניו דהכא לא הוי דומיא דלפניהם דרישא דהתם שלפניהם לאחר שהתחילו דלגו עומר ושכחוהו. ואלו הכא לפניו שהניח עומר אחד או שנים בסוף השורה ואין כאן דלוג בשורה זו. ומ"מ כולה מתניתין דלוג אשמעינן ברישא אשמעינן דאע"ג דכשדלגו במה שלפניהם הוי שכחה. מ"מ הדלוג שהניחו בין שניהם לא הוי שכחה. וסיפא אשמעינן שאם היו שורות הרבה ויחיד קוצר אם דלג אחר שהתחיל הוי שכחה. אבל כשהניח בסוף השורה והתחיל באחרת אע"ג דהוי כעין דלוג שהרי דלג משורה לשורה מ"מ לא הויא שכחה משום דהעומר שכנגדו מוכיח שהניחן לראש שורה ממזרח למערב. ועתוי"ט בשטת הר"מ:

(ט) (על המשנה) זה הכלל. לאתויי קרן זוית תוספות ב"מ די"א:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שנים שהתחילו כו':    ז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל שנים שהתחילו מאמצע השורה שהי' השדה שורות של עמרים חלוקים כגון עשר שורות של עשר עשר עמרים ובאו שני פועלים והתחילו לעמר מאמצע שורה או שהתחילו לקצור כסדר שורות הזריעה דמתני' בין בתלוש בין במחובר מיירי כדמוכח בירושלמי. שלפניהם שכחה. אם דלגו במה שהיה לפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום היא שזה פנה לצפון וחבירו לדרום ואין בהם ראש שורה. ושל אחריהם אינו שכחה. אבל אם הניחו בין שני גביהם עומר א' או ב' כגון שלא התחילו זה בצד זה אלא שהרחיקו זמ"ז זה עומר וזה עומר אותם שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו מאמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחלה. אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש שורה ולפניו לא הוי שכחה כשלא דלג אלא שהניח אותם בסוף השורה והתחיל באחרת שמאחר שלא עשה ממנה להלן כלום אינו בבל תשוב ונמנות אותן שתים או אחת שהניח לסוף השורה ממזרח למערב: זה הכלל. סימנא קא יהיב למילתיה מ"ש יחיד משנים וכדפי' עכ"ל ז"ל: וכ' בס' לקח טוב בפ' כי תצא דף קמ"ז דמדלא כתיב לא תקחנו אלא לא תשוב דרשי' מפני שהוא בבל תשוב וכו' ע"כ: ושמעתי שדקדק החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דהא דנקט תנא זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ולא קתני זה פניו למזרח וזה פניו למערב משום דלשון חכמים מרפא דאשמעי' אגב אורחיה שכ"א הטה פניו לצד שאין השמש מכה בין בשחרית בין בערבית:


פירושים נוספים


העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).

יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו.


משנה הקודמת - משנה - סדר זרעים - מסכת פאה - משנה הבאה


ואלו הן ראשי שורות:
שניים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם -
שלפניהן, שכחה;
ושלאחריהן, אינו שכחה.
היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו -
שלפניו, אינו שכחה;
ושלאחריו - שכחה, שהוא בבל תשוב.
זה הכלל:
כל שהוא בל תשוב, שכחה;
וכל שאינו בל תשוב, אינו שכחה.