ביאור:משנה פאה פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

---

השכחה כמצווה שמתקיימת בהיסח הדעת

חטיבה I: בית שמאי ובית הלל על מצוות שכחה

האם יכול בעל הבית לתת מרצונו לעניים דברים שאינם נחשבים כמתנות עניים לפי ההלכה? לדעת בית שמאי יכול, ולדעת בית הלל יכול להפקיר אבל העומר המופקר שייך לכל הזוכה בו, בניגוד לשכחה ששייכת לעניים בלבד. אפשרות אחרת היא לתת מתנה לעניים, אבל אז חייב בתרומות ומעשרות, כי אין זה הפקר.

התוספתא (ג, ה) מעירה שהביטוי "כשמיטה" אינו מדוייק, שהרי בית הלל מודים שיכול להפקיר לאדם ולא לבהמה, או לישראל ולא לגויים. ההסבר לכך הוא שעשירים יכולים להפסיד את כספם ולהיות עניים, אבל בהמה, אדם וישראל אינם יכולים להשתנות, והאופציה של הגיור אינה יכולה לזכות את הגוי בהפקר כי מדובר בשינוי עמוק יותר מאשר הפסד הכסף.

בניגוד ל"זית הנטופה", שיש לו שם, ובניגוד לשלושה עומרים של קב, עומר של ארבעה קבים אינו כה מיוחד, והוא אחד בלבד, ולכן יש לו דין שכחה.

(א) בית שמאי אומרים: הבקר הפקר לעניים שבעל-השדה הפקיר את תבואתו על-תנאי שרק העניים יוכלו לזכות בה - הבקר התבואה פטורה ממעשרות כמו תבואת הפקר.

ובית הלל אומרים: אינו הפקר התבואה עדיין חייבת במעשרות, עד שיופקר אף לעשירים - כשמיטה בשנת השמיטה, היבול הוא הפקר לעניים ולעשירים, ופטור ממעשרות, וזה הדגם להפקר הפטור ממעשרות בכל שאר השנים.

כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין - ושכחו,

בית שמאי אומרים: אינו שכחה כי הוא נחשב כארבעה עומרים סמוכים, שהם אינם שכחה לפי משנה ה בהמשך.

ובית הלל אומרים: שכחה:

עומר הסמוך לגפה שנשכח, אסור לבעל הבית לשוב ולקחתו. אבל גם העניים אינם רשאים לקחת אותו מדין מציאה, שהרי יתכן שאינו שכחה, וראו ב"מ ב, ג. רק לאחר שיזכר בו בעל הבית ויודיע לעניים שהוא שכחה יוכלו לקחת אותו.

סמוך לבקר - משחק מילים עם "הבקר" במשנה א. כאן הדעות הפוכות: בית שמאי טוענים שם שמותר לעני לקחת את ההבקר לעניים, ובית הלל מתירים לו כאן, ויתכן שזו הסיבה לסדר המשנה.

לעיל ה, ח שנינו, כי עומר שנשכח בדרכו מהגדיש לגורן אינו שכחה. משנה זו מוסיפה כי גם אם רצה בעל הבית להעביר את העומר מהשדה ישירות לעיר, בלי להעביר אותו בגדיש ובגורן, אין לעומר דין שכחה כי בעל הבית התיחס לעומר זה שלא כרגיל, ולכן הוא נחשב כעומר שיש לו שם.

לפי דעת ר' אליעזר בתוספתא ג, ו, חולקים בית שמאי דווקא בעומר שהחזיק בו ושכחו (משנה ג), ובמשנה ב מודים לבית הלל.

(ב) העומר שהוא סמוך לגפה שער או גדר ולגדיש ערימה של עומרים,

לבקר המקום שבו קושרים את פרי-החרישה ולכלים - ושכחו,

בית שמאי אומרים: אינו שכחה.

ובית הלל אומרים: שכחה:

(ג) ראשי שורות - העומר שכנגדו מוכיח.

העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר, ושכחו - מודים שאינו שכחה:

(ד) ואלו הן "ראשי שורות":

שנים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום,

המשנה מופנית לעני: אם מצא עומר בראש השורה, הרי אם יש עומר כנגדו, כלומר מולו בשורה הסמוכה, אינו שכחה, ואם מכל הכיוונים אין עומרים נוספים הרי זה שכחה. עומר שנמצא באמצע שורה, ואין עומרים מסביבו, ניתן להניח שנשכח למרות שיתכן שהמעמרים עובדים בסדר משונה. ההנחה שמותר לעני להניח היא שהמעמר התחיל מתחילת השורה.

אבל מבחינת המעמר עצמו, הרי הכלל שעומד לפניו הוא "בל תשוב", ולכן אסור לו לשוב ולקחת עומר שנזכר בו אפילו אם הוא בראש שורה ויש עומר כנגדו, כלומר אפילו אם העני לא יקח אותו. הדוגמאות של שני מעמרים, שהשאירו עומר מאחוריהם בכוונה, או של מעמר יחיד שעוד לא עימר את שלפניו - ממחישות ש"לא תשוב" אינו בהכרח על העומרים שאחריו.

המצב הזה, של עומר שאין לאיש זכות עליו, דומה למה ששנינו במשנה ב על עומר הסמוך לגפה.

כך גם להיפך: מותר למעמר לאסוף את העומרים בכל סדר שימצא לנכון, ועל פי ה, ז לעיל, מותר לבעל הבית לשלוח את המעמר לאסוף עומרים ששכח, שהרי בעל הבית ראה אותם וזכרם.

ושכחו לפניהם ולאחריהם,

את שלפניהם - שכחה, ואת שלאחריהם - אינו שכחה.

יחיד שהתחיל מראש השורה למשל, מעמר שורה שלמה מצפון לדרום,

ושכח לפניו העומר הדרומי בשורה ולאחריו אחד העומרים בצפון השורה,

שלפניו - אינו שכחה כי כוונתו להשאיר את העומרים הדרומיים בכל השורות, ואז לאסוף את כולם ממזרח למערב, ושלאחריו - שכחה, מפני שהוא ב"בל תשוב" (דברים כד יט).

זה הכלל: כל שהוא ב"בל תשוב" - שכחה.

ושאינו ב"בל תשוב" - אינו שכחה:

(ה) שני עמרים - שכחה, ושלושה - אינן שכחה.

גם כאן, כמו במשנה ב לעיל, הכלל המנחה את העני דומה לכלל לגבי מציאה: כשם שבמציאה מבחינים בין שני מטבעות לבין שלושה, (ראו ב"מ ב ב), שהרי לא נשכחו אלא הונחו בכוונה - כך גם כאן.

פשתן אינו מאכל, ולכן אין בו דין שכחה (ראו לעיל א, ד.) המשנה מזכירה אותו כאן כי היא ערוכה לפי המשנה הנ"ל בב"מ. וראו תוספתא ג, י, שמוסיפים דוגמאות נוספות.

בית שמאי מקילים כאן על העניים ומגדילים את המספר לארבעה.

שני צבורי זיתים וחרובין - שכחה, ושלושה - אינן שכחה.

שני הוצני פשתן - שכחה, ושלושה - אינן שכחה.

שני גרגרים - פרט, ושלושה - אינן פרט.

שני שבלים - לקט, ושלושה - אינן לקט.

אלו כדברי בית הלל.

ועל כולן בית שמאי אומרים: שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית:

חטיבה II: עומר שיש בו סאתיים

לדעת בית הלל עומר של ארבעה קבים הוא שכחה (לעיל משנה א). אבל אם יש בו סאתיים (12 קבים) אינו נחשב עומר אלא גדיש. וראו ספרי דברים רפג.

(ו) העומר שיש בו סאתים, ושכחו - אינו שכחה.

שני עמרים ובהם סאתים בסך הכל, אבל אף אחד משניהם אינו של סאתיים, רבן גמליאל אומר: לבעל הבית.

וחכמים אומרים: לעניים.

אמר רבן גמליאל: וכי מרוב העמרים, יפי כח של בעל הבית או הורע כחו?

אמרו לו: יפי כחו. שהרי התקרב למספר של שלושה עומרים, שאינם שכחה

אמר להם: ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו, אינו שכחה,

שני עמרים ובהם סאתים, אינו דין, שלא יהא שכחה?

אמרו לו, לא: אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עמרים שהן ככריכות?

חכמים מרחיבים את דין השכחה גם לשדה שלא נקצר, ראו ספרי דברים רפב.

חטיבה III: שכחה בשדה לפני הקציר

לפנינו הנחת יסוד ששטח של בית סאתיים אינו נשכח. הנחה זו קשורה אולי לעובדה שחצר המשכן היתה בגודל של בית סאתיים, וחכמים ראו שטח כזה כשטח שאין לשכחו כפי שאין לשכוח את המשכן.

עומר שיש בו סאתיים אינו שכחה, וכן קמה שיש בה סאתיים אינה שכחה, וראו ספרי דברים רפג.

(ז) קמה שיש בה סאתיים, ושכחה - אינה שכחה.

אין בה סאתיים, אבל היא ראויה לעשות סאתיים,

אפילו היא של טופח שהיבול בו הוא קטן יותר,

רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים:

הקמה מצילה את העומרים הסמוכים לה ומונעת מהם את דין השכחה אם היא עצמה לא נשכחה – בין אם היא בגודל של בית סאתיים כפי שראינו במשנה הקודמת, בין אם זכר אותה בעל הבית. אבל שדה של פאה אינו מציל את העומרים שלידו מדין שכחה. עומר שלא נשכח אינו משפיע על העומרים הסמוכים לו שהרי הוא מיטלטל, ואינו כשדה הקמה הקבוע במקום. וראו דיונים נוספים על הנושא בתוספתא ג, יא.

(ח) הקמה מצלת את העומר ואת הקמה.

העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה.

איזו היא קמה, שהיא "מצלת את העומר"?

כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד:

חטיבה IV: מהו "בשדה"?

במשניות ה-ו לעיל שנינו כי שלושה עומרים אינם שכחה, ואף עומר שיש בו סאתיים אינו שכחה. משנתנו באה לסייג ולקבוע שאם חלק מהעומרים אינו תלוש הרי אין לחבר אותם עם התלושים, ובמקרה כזה גם רבן גמליאל (משנה ו) יודה שאין לחבר את הסאין כי אינם דומות זו לזו.

ר' יוסי, הסובר כרבן גמליאל במשנה ו - חולק על ת"ק, ומאפשר לחבר את הסאין; אבל אם ביניהן יש רשות העני, כגון פאה - גם הוא מסכים שאין לחבר את הסאין; שהרי אין מדובר באותו "שדה".

(ט) סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה,

וכן באילן, והשום והבצלים -

אינן מצטרפין לסאתיים, אלא של עניים הם.

רבי יוסי אומר: אם באת רשות העני מה ששייך לעני, כגון פאה וכדומה באמצע - אינן מצטרפין,

ואם לאו - הרי אלו מצטרפין:

(י) תבואה שנתנה לשחת או לאלומה תבואה המשמשת לאכילת בהמה או לאריזת האלומות, וכן באגדי השום תבואה או גבעולי ירק המשמשים לאגוד את השום, ואגודות השום והבצלים אגודות קטנות שהכוונה היא לאגדן בסופו של דבר יחד לאגודה גדולה - אין להן שכחה.

נראה שמדובר במחלוקת על הביטוי "בשדה": לדעת ר' יהודה מדובר על פני השטח, וחכמים מפרשים את הביטוי ככולל גם מה שבעומק האדמה. וראו ספרי דברים רפג.

וכל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים,

רבי יהודה אומר: אין להם שכחה.

וחכמים אומרים: יש להם שכחה:

מי שאינו רואה את התבואה ושכח אותה – יש לו שכחה, כי הוא מודע לכך ובדרך כלל יצליח לזכור את העומרים. וראו גם תוספתא ג, יג.

יתכן שגם כאן חולק ר' יהודה, וסובר שכל מה שאינו נראה לעין אינו שכחה, כולל הטמונים בארץ.

ראו ב"ב ח, ה, שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה, ואם התנה - תנאו בטל.

(יא) הקוצר בלילה והמעמר, והסומא - יש להם שכחה.

ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס ולחזור ביום להשלים את מלאכתו - אין לו שכחה.

אם אמר, ביום "הרי אני קוצר, על מנת מה שאני שוכח אני אטול" - יש לו שכחה: