ביאור:משנה מסכת בכורים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת בכורים: צומת של יחיד ועם, מקדש ושדה[עריכה]

מבוא לסדר זרעים

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת בכורים[עריכה]

מצוות הביכורים עוצבה על ידי חז"ל כנמצאת על כמה גבולות בבת אחת, והיא מהווה צומת של ערכים. ערכים אלו ניכרים היטב בדיני המצוה ובעריכת המסכת:

  1. בין יחיד לציבור: המצווה מוטלת על היחיד, ולכן אין מביאים את הביכורים אלא מקרקע פרטית א, א. אבל הטקס של הבאת הביכורים הוא טקס קהילתי מובהק, ומאורגן כעידוד לקהילה איזורית. אמנם בסופו חוזר הטקס להיות אישי (ראו ג, ב ואילך.)
  2. בין ציבור לעם: זמני הביכורים הם לאומיים, ותלויים בלוח השנה, אבל בתוכם - כל קהילה מביאה את ביכוריה בזמנה שלה. לעניין זה יש לקשור גם את השאלה של הבאת הביכורים על ידי הגר.
  3. בין פרט לעמו: הביכורים מובאים למקדש, לפי המקרא, בידי האדם הפרטי; אבל התפילה שמתלווה אליהם (המכונה "מקרא ביכורים") היא הודאה על יציאת מצרים ועל הנחלת ארץ ישראל לעם כולו. ואכן, המשנה קובעת כי את הביכורים מביאים רק משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י, ורק מגידולי הארץ עצמה (ראו ביכורים א, י.) למעשה, מביאים ביכורים רק מחמישה מינים, שהרי ביכורי השעורה והחיטה מובאים במרוכז, כמצווה לאומית - העומר ושתי הלחם. יש להעיר שבהלכה הכיתתית צומצם מעמדם של הפרט והקהילה עוד יותר, כי לפיה היו גם "חג ביכורי השמן" ו"חג ביכורי היין" חגים לאומיים.
  4. בין רכוש הפרט להקדש: הביכורים ניתנים על ידי הפרט לכהן, אבל שלא כמו התרומה - הם אינם רכושו של הכהן לכל דבר, ונשמרת בהם זיקה למביא הביכורים. למשל, הוא חייב באחריותם א, ח, וראו גם לקמן ב, ב-ג.
  5. בין חול למקדש: הביכורים כוללים גם "עיטור ביכורים", המורכב מפירות חול שנקנו עבור הטקס. עם זאת, המטרה היא המקדש, והפירות כולם הופכים להקדש. הדרך של מביא הביכורים מובילה אותו מביתו הפרטי, דרך עיר המעמד עד למקדש בירושלים, ראו ג, ב ואילך. מצוות הביכורים, כמו מצוות השקלים, נוהגת רק בפני הבית, כי היא נועדה לחזק את הקשר בין הפרט למקדש, ראו שקלים ח, ח.
  6. בין חובה לזכות: מצד אחד מדובר במצווה המחייבת את האדם, ומצד שני לא כל מביאי הביכורים זוכים גם לקרוא עליהם את תפילת התודה, ולפיכך נחשבת אמירת "מקרא הביכורים" זכות למי שראוי לה. כיוון שאי הפרשת הביכורים אינה אוסרת את הגורן (ראו לקמן ב, ג,) יכולה המשנה לעצב את הבאת הביכורים כמצווה מהודרת, ולפטור ממנה פירות ומקומות שאינם כאלה.

מיקומה של המסכת בחתימת סדר זרעים ממחיש את הקשר העמוק בין היחיד, הארץ, העם והמקדש, ומתחבר גם עם איזכור המקדש במשנה הראשונה בסדר, שעסקה בכהנים הנכנסים לאכול בתרומתם.

הפרק הראשון במסכת מדרג את הפירות ואת מביאיהם בשלוש קבוצות, לפי חובתם במצווה וזכותם בה.

הפרק השלישי מתאר את טקס הפרשת הביכורים ואת טקס העלאתם לירושלים, בצבעים ססגוניים.

הפרק השני, הוא פרק הביניים במסכת, מבטא את הביכורים כמצויים במצב ביניים, ומוסיף לצידם גם דוגמאות נוספות, של צמחים (אתרוג) ובעלי חיים (כוי), הנמצאים גם הם במצבי ביניים שונים.

למסכת נוסף פרק שאינו חלק ממשי ממנה - הפרק "אנדרוגינוס". הפרק נוסף כנראה על סמך המנהג ללמוד את המסכת בחג השבועות, שבחו"ל כלל יומיים. פרק זה משוחח עם פרק ב, בכך שגם הוא עוסק במצב ביניים, הפעם בין זכר לנקבה.

ועיינו גם

פירוט הפרקים[עריכה]

פרק א: "יש מביאין" - התנאים להבאת הביכורים

  1. אינם מביאים ביכורים
  2. מביאים אבל לא קוראים מקרא ביכורים
  3. מביא וקורא

פרק ב: "התרומה והבכורים" - ביכורים - מצב מעבר בין רכוש אדם לרכוש הקב"ה, ומצבי מעבר נוספים

  1. ביכורים בין מעשר לתרומה
  2. מקרי גבול בצמחים ובבעלי חיים
  3. כוי כמקרה גבול בין חיה לבהמה

פרק ג: "כיצד מפרישין הבכורים" - טקסי הביכורים ומשמעויותיהם

  1. הפרשת הביכורים
  2. העלאת הביכורים כטקס ציבורי
  3. חזרה לטקס היחידני שבמקרא
  4. הטנא והעיטורים

פרק ד: "אנדרוגינוס" - אנדרוגינוס בין איש לאשה