ביאור:משנה שקלים פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

תקנות ומנהגים לחיזוק הקשר בין המקדש והציבור[עריכה]

חטיבה I: ירושלים כעיר טהורה[עריכה]

המציאות הללו דומות בניסוחן למציאות בפרק הקודם, אבל כאן עוסקים בשאלת הטהרה, ובתקנת חכמים (בדומה לעיל ז, ו,) שמשתדלים לטהר אותן ככל האפשר.

בניגוד לשאר הערים, שדינן מופיע בטהרות ד, ה, בירושלים יש חזקת טהרה.

(א) כל הרוקין הנמצאים בירושלים - טהורין, חוץ משל שוק העליון, איזור מצודת אנטוניה, שם היו הרבה חיילים גויים דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בשאר ימות השנה, שבאמצע - טמאין ושבצדדין - טהורין.

ובשעת הרגל, שבאמצע - טהורין ושבצדדין - טמאין,
שמפני שהן מעטין - מסתלקין לצדדין:


(ב) כל הכלים הנמצאין בירושלים, דרך ירידה לבית הטבילה - טמאין. דרך עליה - טהורין,

על פי הארכיאולוגיה, במדרגות של המקוה היתה הפרדה בין היורדים לעולים.

ר' יוסי מסתמך על כך שהיו נוהגים להטביל גם כלים טהורים.

שלא כדרך ירידתן עליתן, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: כולן טהורין, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדין לקברות:


(ג) סכין של שחיטה שנמצאת בארבעה עשר - שוחט בה מיד.

בשלושה עשר - שונה ומטביל.
וקופיץ, בין בזה ובין בזה - שונה ומטביל.
חל ארבעה עשר להיות בשבת - שוחט בה מיד.
בחמישה עשר - שוחט בה מיד.
נמצאת קשורה לסכין - הרי זו כסכין:

חטיבה II: טומאה במקדש - פרוכת וקדשים[עריכה]

(ד) פרוכת שנטמאת בולד הטומאה - מטבילין אותה בפנים, ומכניסין אותה מיד.

ואת שנטמאת באב הטומאה - מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל.

פרוכת שנטמאה בטומאה קלה - אין צורך להמתין עד הערב השמש, ולכן תלו אותה מיד אחרי הטבילה - כשהיתה רטובה.

חשוב לפרסם ולהראות לעם את התוצאות המרשימות מתרומות בדק הבית.

בערב פסח היו מניחים על גג האיצטבא חלות, לסימון מתי יש לבער את החמץ, ראו פסחים א, ה.

ואם היתה חדשה - שוטחין אותה על גג האצטבא,
כדי שיראו העם את מלאכתה, שהיא נאה:


(ה) רבן שמעון בן גמליאל אומר, משום רבי שמעון בן הסגן:

פרוכת - עביה טפח, ועל שבעים ושתים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין.

לעניין האורגות ראו תוספתא ב, ו, שהנשים היו מקבלות שכר מתרומת הלשכה.

וראו תוספתא ג, יא, דברי ר' חנינא שהיו פורסים פרוכת חדשה בעיו"כ, ועד אז היו שומרים פרוכת אחת למקרה שתיטמא הפרוכת.

ארכה - ארבעים אמה, ורחבה - עשרים אמה,
ובשמונים ושתים ריבות נערות אורגות נעשית, ושתים עושין בכל שנה,
ושלש מאות כהנים מטבילין אותה:


לפי בית הלל יש הודאה בטומאה ושקיפות כלפי הציבור, כי בדרך כלל השריפה בחוץ. בשר קודש שנטמא בוולד הטומאה אינו טמא מהתורה, ולכן אסור להוציא אותו מהעזרה.

(ו) בשר קדשי קדשים שנטמא, בין באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ,

בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ.
ובית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, בבית השריפה, מחוץ לעיר חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים:

בסך הכל מוצגות ארבע דרכים להכרעה בשאלת מקום השריפה, בדרך הדומה לטטראדרמה (רביעיה).

והשוו ספרא צו ח, וכן תוספתא מע"ש ב, יח, העוסקת במקום האכילה של מע"ש שנטמא.

(ז) רבי אליעזר אומר: את שנטמא באב הטומאה, בין בפנים בין בחוץ - ישרף בחוץ.

ואת שנטמא בולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ - ישרף בפנים.
רבי עקיבא אומר: מקום טומאתו - שם שריפתו:


חטיבה III: מקום הנחת איברי הקרבנות[עריכה]

איברי המוספים של ראשי חדשים ניתנים במקום גבוה כדי לפרסם את התאריך עבור הציבור.

את המזבח היה ניתן לראות מהעיר ירושלים, בגלל גובהו, בדומה לגג האיצטבא במשנה ד.

איברי שאר הקרבנות מונחים בחלק התחתון של הכבש בזמן שהכוהנים קוראים את שמע, ראו תמיד ד, ג.

והשוו דברי ר' חנניה בן עקשיא בתוספתא ג, יג.

(ח) אברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במזרח,

ושל מוספין נתנין מחצי כבש ולמטה במערב,
ושל ראשי חדשים נתנין על כרכוב המזבח מלמעלה,

חטיבה IV: שקלים וביכורים[עריכה]

השקלים וגם הביכורים (ראו ביכורים פרק ג) הם שתי מצוות שמטרתן היתה לחזק את הקשר בין הציבור למקדש, ואילו המעשרות וכו' קושרים את הציבור לירושלים כולה. וראו דרשות המנסות להוכיח זאת בתוספתא ג, טו.

הפטור משקילה לאחר החורבן יכול להיות מנומק גם בכך, שהשלטונות הרומיים ניסו לחייב את היהודים להמשיך במגבית השקלים לאחר החורבן, ולהעביר את הכסף למקדש הקפיטוליני, וראו מכילתא בחדש, א.

מעשר בהמה - ראו בכורות ט, א. גם לגבי הפסח היו שהמשיכו לשחטו ולאכלו אחרי החורבן, ראו פסחים ז, ב.

הביטוי "מעשר דגן" הוא לשון מקרא - ראו דברים יב יז, שם נזכרים גם הבכורות.

למרות שאין שקלים ובכורים אלא בפני הבית, לדעת ת"ק יכול להקדיש אותם בזמן הזה. ר' שמעון חולק, ולדעתו לא ניתן להקדיש ולנדב אחרי החורבן כלל (ראו תוספתא חולין ב, כה-כו.)

השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית,

אבל מעשר דגן, ומעשר בהמה, והבכורות - נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

המקדיש שקלים ובכורים - הרי זה קודש.

רבי שמעון אומר: האומר "בכורים קודש" - אינן קודש: