ביאור:תוספתא/חולין/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֻלִּין פֶּרֶק ב[עריכה]

שחיטה בחלקים[עריכה]

(א)
הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי חֲצָאִין בָּעוֹף - שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.

אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנֵי חֲצָאִין בַּבְּהֵמָה.
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִֹשְׁחֹט אֶת הַוֵּשֶׁט וּשְׁנֵי הַוָּרִידִין.

(ב)
שָׁחַט חֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בָּעוֹף, וְשָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה,


במקרה הראשון השחיטה היא המאוחרת, והשחיטה של חצי גרוגרת אינה כלום (ואינה מטריפה, ראו משנה ג, ג-ד.) העוף נשאר בחיים, בניגוד להלכה א.
במקרה השני שחט רוב הסימן, ולכן השחיטה כשרה למרות שהעוף לא מת מייד.



וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת כֻּלָּהּ - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
אֶחָד אוֹ רֹב אֶחָד בָּעוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָא לִזְמַן מְרֻבֶּה - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

(ג)
הָיָה שׁוֹחֵט וְחָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם נִתְכַּוַּן לָכֵן - שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה,


השוו משנה ב, ג. התוספתא מוסיפה את עניין הכוונה של השוחט, ולא רק את כיוון תנועת הסכין.



וְאִם לָאו - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

(ד)
שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגְּרוֹגֶרֶת - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.


הישמטות הגרוגרת היא סימן טריפה, ראו משנה ג, ג. אבל אחרי השחיטה היא נשמטת בדרך כלל, ולכן יש ספק.



נִשְׁמְטָה הַגְּרוֹגֶרֶת, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט - שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וְנִמְצֵאת גְּרוֹגֶרֶת שְׁמוּטָה,
סָפֵק עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחָטָה, סָפֵק מִשֶּׁנִּשְׁחָטָה,
זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: כָּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה - פְּסוּלָה.

(ה)
נִגְנְבָה תַרְנְגָלְתּוֹ וּבָא וּמְצָאָהּ שְׁחוּטָה; נִגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ וּבָא וּמְצָאָהּ שְׁחוּטָה,


ההנחה היא שהגנב הוא יהודי. רבי טוען שהמקום באשפה מלמד שכנראה הגנב פסל את השחיטה.



רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי מַתִּיר, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר.
אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי בְּשֶׁמְּצָאָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּשֶׁמְּצָאָהּ בָּאַשְׁפָּה.

(ו)
הַמּוֹצֵא תַּרְנְגֹלֶת שְׁחוּטָה בַּשּׁוּק,


אם לא ידוע על ספק בשחיטה, ורוב השוחטים הם יהודים – מכשירים את השחיטה.
טעם להלכה הקודמת.



וְכֵן מִי שֶׁנָּתַן תַּרְנְגָלְתּוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק לִשְׁחֹט, וְאֵין יוֹדֵעַ מַה טִיבוֹ,
הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב.

(ז)
נָפְלָה סַכִּין וְשָחֲטָה, אוֹ שֶׁדָּרַס עָלֶיהָ וְשָחֲטָה,


השוו לעיל א, ז-ח: אם נשחטה מאליה – נבלה, אבל אם זרק את הסכין ושחט – כשרה. וראו גם משנה ב, ג.



אוֹ שֶׁטָּבְחָה מֵאֵלֶיהָ - נְבֵלָה וּמְטַמָּא בְּמַשָּׂא.

(ח)
הָיָה שׁוֹחֵט וְהִרְתִית, אוֹ שֶׁעָף, אוֹ שֶׁדָּחָה חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁדָּחַתּוּ הָרוּחַ,


כאן מדובר בשחיטת בהמה, שהרי העוף כשר – ראו לעיל הלכה ב.
וראו משנה שם.



אוֹ שֶׁנָּפְלָה סַכִּין מִיָּדוֹ וְהִגְבִּיהָהּ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה קֶרֶן טַלֵּיתוֹ וְהִגְבִּיהָהּ,
וְשָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת - פְּסוּלָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי בִקּוּר בְּהֵמָה.

(ט)

שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וְשָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ פָּסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת,

אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַוֵּשֶׁט וּפְסָקוֹ,

אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַגַּרְגֶּרֶת וּפְסָקָהּ,
אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת שְׁתֵּיהֶן וּפְסָקוֹ,
רַבִּי יִשְׁבָּב אוֹמֵר: נְבֵלָה, וּמְטַמָּא בְמַשָּׂא.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: טְרֵפָה, וּשְׁחִיטָה מְטַהֲרָתָּה.
אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁבָּב: אֵי אַתָּה זָכוּר שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה:
"כָּל שֶׁנִּתְנַבְּלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ - נְבֵלָה, וּמְטַמָּא בְמַשָּׂא;
קֹדֶם לִשְׁחִיטָתָהּ - טְרֵפָה, וּשְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרָתָּה"?
חָזַר רַבִּי עֲקִיבָה לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁבָּב.

(י)
שָׁחַט מִעוּטוֹ שֶׁלַּוֵּשֶׁט, וְשָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת שְׁנֵיהֶן, שני הסימנים


ניקוב הושט מטריף את הבהמה, ראו משנה ג, א.
למרות שהניקוב היה במהלך השחיטה הבהמה אינה נחשבת נבלה אלא טריפה.



אוֹ שֶׁנָּקַב הַוֵּשֶׁט, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת שְׁנֵיהֶם,
טְרֵפָה, וּשְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה.

(יא)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּבַשַּׁחַר, בחשיכה


הספק הוא שמא מתה לפני השחיטה. הסימן של התזת הדם על הכתלים מפריך את הספק.
וראו משנה ב, ו.



עָמַד וּמָצָא כֳּתָלִים מְלֵאִים דָּם - כְּשֵׁרָה, בְּיָדוּעַ שֶׁזִּנְּקָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר:
אִם הִגִּיעַ ליברמן הציע: היא גועה בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה, כְּשֵׁרָה.

(יב)

רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: הָרוֹפֶפֶת בְּעֵינֶיהָ,

וְהַמּוֹצִיאָה רְעִי בְּשָׁעַת שְׁחִיטָה - כְּשֵׁרָה.


ראו משנה ב, ו. כאן לא מופיע הסייג שמדובר דווקא בבהמה מסוכנת (גוססת).



פָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָהּ - פְּסוּלָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְהוֹצָאַת נֶפֶשׁ.
וּבָרֶגֶל, פָּשְׁטָה וְלֹא הֶחְזִירָה, הֶחְזִירָה וְלֹא פָשְׁטָה - כְּשֵׁרָה.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? - בַּדַּקָּה, אֲבָל בַּגַּסָּה, בֵּין בַּיָּד וּבֵין בָּרֶגֶל,
פָּשְׁטָה וְלֹא הֶחְזִירָה, הֶחְזִירָה וְלֹא פָשְׁטָה - כְּשֵׁרָה.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? - בַּבְּהֵמָה, אֲבָל בָּעוֹף,
אֲפִלּוּ לֹא כִשְׁכְּשָׁה אֶלָּא בְּרֹאשׁ גַּפָּהּ כנפה וּבְרֹאשׁ זְנָבָהּ - כְּשֵׁרָה.

זבחי מתים ושחיטה בעזרה[עריכה]

(יג)
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה,

וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה - הֲרֵי זֶה בְּשַׂר זִבְחֵי מֵתִים.
אִם מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה זָרַק אֶת דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה,
וְהִקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה,
זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְקֵיסָרִי, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת חֲכָמִים,
וְלֹא אָמְרוּ לֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר.

(יד)
הַשּׁוֹחֵט בָּעֲזָרָה בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹפוֹת טְמֵאִין - אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה,


ראו קידושין נז ב, שם מוסבר הקנס הזה כשריד של איסור שחוטי חוץ. הבהמה הטמאה נאסרת בהנאה, והטהורה – רק באכילה.



וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲכִילָה.
בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹפוֹת טְהוֹרִין - מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה.
הַשּׁוֹחֵט בעזרה אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה,
רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר בַּהֲנָאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה.

(טו)
הַשּׁוֹחֵט בעזרה לִרְפוּאָה, לַאֲכִילַת גּוֹיִם וְלַאֲכִילַת כְּלָבִים - אָסוּר בַּהֲנָאָה.


אם שחט בעזרה שלא למטרות אכילה – אסור בהנאה אפילו אם שחט בהמה טהורה.
השורה השניה היא נבילה רגילה, שמתה מחוץ לעזרה ומותרת בהנאה



הַשּׁוֹחֵט מחוץ לעזרה וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר וְהַמְּעַקֵּר וּשְׁחִיטַת נָכְרִי - מֻתָּר בַּהֲנָאָה.

(טז)

הַשּׁוֹחֵט בַּעֲזָרַת נָשִׁים שאין שוחטים שם קרבנות בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹפוֹת טְהוֹרִין,
מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּהֲנָאָה.

(יז)

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: (קהלת ה ד) "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם."

טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁלֹּא תִדֹּר כָּל עִקָּר.


ר' מאיר מתנגד לכל הנדרים, ור' יהודה מציג את העמדה המסורתית. כאן מדובר על שחיטה בעזרה, כמו בהלכות יד-טו, ור' יהודה משבח אותה.



רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא"
טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה - מֵבִיא כִבְשָׂתוֹ לָעֲזָרָה וְסוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְשׁוֹחֵט.

(יח)
הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם חַמָּה, לְשׁוּם לְבָנָה, לְשֵׁם כּוֹכָבִים, לְשֵׁם מַזָּלוֹת,


הרחבה של משנה ב, ח: אפילו שחיטה לשם המלאך מיכאל היא זבחי מתים.



לְשֵׁם מִיכָאֵל הַשַּׂר וּלְשׁוּם שִׁלְשׁוּל קָטָן - הֲרֵי זֶה בְּשַׂר זִבְחֵי מֵתִים.

(יט)

אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ מַיִם עֲכוּרִין,

אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ אַגָּן שֶׁלְּמַיִם.


ראו משנה ב, ט. מעבר לחוקי המינים ולהתנגדות להם.



וּבַסְּפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים,
וְאִם אֵין לוֹ מָקוֹם בַּסְּפִינָה, אֵין שׁוֹחֵט לְתוֹךְ הַיָּם.
וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְטַנֵּף אֶת בֵּיתוֹ, שׁוֹחֵט לְתוֹךְ כְּלִי אוֹ לְתוֹךְ גֻּמָּא.
וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת חֻקֵּי מִינִין.
אִם עָשָׂה כֵּן - צָרִיךְ בְּדִיקָה.

(כ)

בָּשָׂר שֶׁנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי - מֻתָּר בַּהֲנָאָה; בְּיַד הַמִּין - אָסוּר בַּהֲנָאָה.

הַיּוֹצֵא מִבֵּית עֲבוֹדָה זָרָה - הֲרֵי זֶה בְּשַׂר זִבְחֵי מֵתִים,


המינים (הנוצרים הראשונים) הם יהודים במוצאם, ולכן פוסלים אותם בפסילות של הגויים (כגון יין נסך) וגם בפסילות של יהודים עמי הארץ (כגון: פירותיהם טבלים).



מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: שְׁחִיטַת הַמִּין עֲבוֹדָה זָרָה,
פִּתָּן פַּת כּוּתִי, וְיֵינָם יֵין נֶסֶךְ, וּפֵירוֹתֵיהֶן טְבָלִין,
וְסִפְרֵיהֶן סִפְרֵי קוֹסְמִין, ספרי התורה שלהם חייבים שריפה. וּבְנֵיהֶן מַמְזֵרִין.

החרם על הנוצרים הראשונים[עריכה]

(כא)

אֵין מוֹכְרִין לָהֶן, וְאֵין לוֹקְחִין מֵהֶן, וְאֵין נוֹשְׂאִין מֵהֶן, וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶן,
וְאֵין מְלַמְּדִין אֶת בְּנֵיהֶן אֻמָּנוּת,
וְאֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן, לֹא רִפּוּי מָמוֹן וְלֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת.

(כב)
מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דָּמָה, שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ,


כנראה התכוון בן דמא לעיקרון שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות.
יעקב רצה לרפא אותו בדרכו של ישו, כלומר במחיר אמונתו.



וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סַמָּא לְרַפֹּאתוֹ מִשּׁוּם יֵשׁוּעַ בֶּן פַּנְטֵרָא
וְלֹא הִנִּיחוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
אָמְרוּ לוֹ: "אֵי אַתָּה רַשַּׁי, בֶּן דָּמָה!"
אָמַר לוֹ: "אֲנִי אָבִיא לָךְ רְאָיָה שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ!"
וְלֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא רְאָיָה, עַד שֶׁמֵּת.

(כג)
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: "אַשְׁרֵיךָ בֶּן דָּמָה!


יתכן להסביר את ההלכה כפשטה, שפריצת הגדר של חכמים חמורה יותר מנשיכת הנחש; או שבן דמא נענש על שפרץ גדר בעבר; או שהאגדה היא ביקורת על ר' ישמעאל, שהעדיף את מותו של בן אחותו על פריצת הגדר של חכמים.



שֶׁיָּצָאתָ בְשָׁלוֹם, וְלֹא פָרַצְתָּ גְּדֵרָן שֶׁלַּחֲכָמִים!"
שֶׁכָּל הַפּוֹרֵץ גְּדֵרָן שֶׁלַּחֲכָמִים - לַסּוֹף פֻּרְעָנוּת בָּא עָלָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת י ח) "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ."

(כד)

מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְפַּס עַל דִּבְרֵי מִינוּת,
וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ לַבֵּמָה bêma: דוכן בבית המשפט לִדּוֹן.

אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֵגְמוֹן: "זָקֵן כְּמוֹתָךְ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים הַלָּלוּ!"


 היהדות נחשבה דת אבות מותרת. האמונה בקיסר היתה הדת הרשמית, ואילו הנצרות נחשבה אמונה תפלה ואסורה.
ר' אליעזר התכוון למסור את נפשו. ההגמון הבין שהוא מקבל את אלוהותו של הקיסר. אבל ממילא היה לו קשה להאמין שר' אליעזר עסק בנצרות.
לאחר השחרור שאל ר' אליעזר למה חשדו בו, והבין שהשיחה עם יעקב הנוצרי מסכנין החשידה אותו. לפי הפרשנות שלו, עצם החשד היה אות משמים לטעות ולחטא.
מעתה החליט להימנע אפילו מהשיחה עם הנוצרים, למרות שבכך נפגע הערך החשוב לו של לימוד תורה. השיחה הזאת אינה מכוערת, אבל היא דומה לכיעור.
ישו מצטייר כאן כחכם שדברי התורה שלו ראויים כשלעצמם להישמע גם ע"י ר' אליעזר, אלמלא היה מין.



אָמַר לוֹ: "נֶאֱמָן דַּיָּן עָלַי."
כְּסָבוּר אוֹתוֹ הֵגְמוֹן שֶׁלֹּא אָמַר אֶלָּא לוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא נֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
אָמַר לוֹ: "הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתָּנִי עָלֶיךָ - אַף אֲנִי כָּךְ אָמַרְתִּי:
אֶפְשָׁר שֶׁשֵּׂבוֹת הַלָּלוּ טוֹעִים בִּדְבָרִים הַלָּלוּ?
דִּימוּס! הֲרֵי אַתָּה פָּטוּר!"
וּכְשֶׁנִּפְטַר מִן הַבֵּמָה, הָיָה מִצְטָעֵר שֶׁנִּתְפַּס עַל דִּבְרֵי מִינוּת.
נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ, וְלֹא קִבֵּל.
נִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָה וְאָמַר לוֹ: "רַבִּי! אוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר, שֶׁמָּא אֵין אַתָּה מֵיצֵר"
אָמַר לוֹ: "אֱמֹר!"
אָמַר לוֹ: "שֶׁמָּה אֶחָד מִן הַמִּינִין אָמַר לָךְ דָּבָר שֶׁלְּמִינוּת, וְהִנְאָךְ?"
אָמַר: "הַשָּׁמַיִם! הִזְכַּרְתָּנִי!
פַּעַם אַחַת, הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁלְּצִפּוֹרִי,
מָצָאתִי יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סִכְנִין,
וְאָמַר דָּבָר שֶׁלְּמִינוּת מִשּׁוּם יֵשׁוּעַ בֶּן פַּנְטֵרָא וְהִנְאַנִי
וְנִתְפַּסְתִּי עַל דִּבְרֵי מִינוּת, שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה:
"הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ!" (משלי ה ח)
"כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ." (משלי ז כו)
שֶׁהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם בּוֹרֵחַ מִן הַכִּעוּר, וּמִן הַדּוֹמֶה לַכִּעוּר.

שחיטת קדשים שלא במקומה[עריכה]

(כה)
הַשּׁוֹחֵט מחוץ לעזרה לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם שְׁלָמִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי,


ראו משנה ב, י. הסיום קשה, שהרי אלו הקרבנות המנודבים, ודעת ר' שמעון תנומק בהלכה הבאה!



לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הבהמה נבלה
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, לאכילת חולין לְפִי שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִתְנַדְּבִין.

(כו)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ עוֹלָה.


אין לדעת ר' שמעון להתיחס ברצינות לאמירה "הרי זו עולה", כי ברור שאינה עולה, שהרי נשחטה מחוץ לעזרה, וכך הדין של שחיטה בזמן החורבן, אפילו בתוך העזרה.



אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה אִם אָמַר: "הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן",
שֶׁמָּא עוֹלָה הוּא?
לְפִי כָךְ הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם עוֹלָה - הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ עוֹלָה.

(כז)

הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם חַטָּאת, לְשׁוּם אָשָׁם, לְשׁוּם בְּכוֹר, לְשׁוּם מַעֲשֵׂר, וּלְשׁוּם תְּמוּרָה,

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.


במקרים אלו, של קרבנות שאינם נידבים – גם ת"ק מודה שאין יסוד לערבוב ומכשיר את השחיטה.



זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב - הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ פָּסוּל,
וְדָבָר שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב - הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר.