קטגוריה:משלי ה ח

כדי להינצל מחטאים, צריך להתרחק מהם גם באופן פיסי - לא להתקרב למקום שבו נמצאים הפיתויים. הפסוק מתייחס לאישה הזרה המפתה את האדם לנאוף עמה. הוא מזהיר את האדם, שהפיתוי הוא גדול מאד, וכדי להינצל ממנו עליו להתרחק ממנה:

הרחק מעליה דרכך = תכנן את דרכך כך שלא תעבור במקום שבו היא נמצאת;

ואל תקרב אל פתח ביתה = אל תתקרב אל מקום מגוריה, גם אם היא לא נמצאת בו. בית = תחום השפעה; כשאתה מתקרב אל פתח ביתה, אתה מושפע מהאוירה, גם אם היא עצמה אינה נמצאת שם (אבות דרבי נתן ב ז).

האישה המפתה בפרק זה היא גם משל לפיתויים שכליים ורוחניים. כך פירשו חז"ל: "הרחק מעליה דרכך - זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה - זו הרשות. ואיכא דאמרי הרחק מעליה דרכך - זו מינות והרשות, ואל תקרב אל פתח ביתה - זו זונה" (בבלי עבודה זרה יז א).

מינות, בלשון התלמוד, היא הנצרות; בזמן התלמוד היו יהודים רבים שהתפתו להתנצר, וכדי להתמודד עם פיתוי זה, קבעו חז"ל שאסור להתקרב אל בית השייך לנצרות כגון כנסיה או מנזר. חז"ל לא אסרו להתווכח עם נוצרים בראיות שכליות, אלא רק לדון איתם במגרש הביתי שלהם - "ואל תקרב אל פתח ביתה" (כגון בכנסיה) - כי שם פועלים גורמים רגשיים המחלישים את האפשרות לנהל דיון ענייני.

בחזרה לסוגיה - חכמי התלמוד מפרשים את הפסוק גם על הרשות, שהיא כינוי לרשויות השלטון של המדינה. בעוד שהמינות מציבה פיתוי רוחני, הרשות מציבה פיתוי חומרי - להתקרב לרשויות כדי להשיג הטבות מסויימות; אבל בסופו של דבר הם "נותנין עיניהן בבעלי ממון להרגן וליטול ממונן" (רש"י) , ולכן הכתוב ממליץ להתרחק מהם.

בתורה, בסוף הפרשה המדברת על איסורי עריות, נאמר, (ויקרא יח ל): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". הביטוי "ושמרתם את משמרתי" מלמד שצריך להוסיף עוד שמירה כדי להיזהר מעבירות, במיוחד בתחום המיני. אולם התורה לא מגדירה במדוייק איזו שמירה לעשות.

בהלכה היהודית ישנו איסור הנקרא ייחוד: אסור לאיש ואישה (פרט לזוג נשוי) להימצא ביחד בחדר סגור שאין בו אנשים נוספים. חכמי התלמוד חיפשו רמז לאיסור זה מן התורה, ומצאו רמז תמוה למדי: "רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר," (דברים יג ז): "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ"". וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?! אלא, לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה" (ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל, בבלי קידושין פ:).

איסור ייחוד כמובן אינו נובע ישירות מהפסוק; גם חכמי התלמוד ראו בכך רמז בלבד, שכן הם שאלו בהמשך: "פשטיה דקרא במאי כתיב?".

אולם הפסוק שלנו מהווה לכאורה מקור ברור ומפורש לאיסור ייחוד: מכיוון שאסור להתקרב אל פתח ביתה של אישה זרה, ברור שגם אסור להיכנס אל ביתה ולהתייחד עמה. מדוע חז"ל לא הזכירו פסוק זה בקשר לאיסור ייחוד?!

1. אולי חז"ל פירשו את הפסוק במשלי כמשל לאיסור עבודה זרה;

- אולם, גם אם הפסוק הוא משל לעבודה זרה, הוא עדיין נכון כפשוטו, כמצוה להתרחק מאישה מפתה.

2. אולי הם סברו שהפסוק מתייחס רק לאישה נשואה;

- אולם, הפסוק מדבר על כל אישה זרה, כלומר, כל אישה שאינה אשתך (בהמשך הפרק ישנו ניגוד ברור בין זרה לבין אשת נעוריך).

3. אולי הם סברו שהפסוק אינו מהוה איסור מפורש, אלא רק עצה טובה שהחכם נותן לתלמידיו;

- אולם, במקומות אחרים מתייחסים חז"ל לפסוקים בספר משלי כאל מצוות או איסורים "מדברי קבלה", ואף לומדים מהם מסקנות הלכתיות מעשיות, לדוגמה, הפסוקים (במשלי ג) "בכל דרכיך דעהו", "דרכיה דרכי נועם", ועוד.4. אולי הסיבה היא, שהפסוק שלנו מתייחס לאישה המנסה באופן פעיל לפתות את האדם לבוא אחריה, כמו שנאמר בתחילת הפרק, (משלי ה ג): "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ"*. איסור ייחוד הוא רחב הרבה יותר - הוא קובע שאיש ואישה צריכים להתרחק זה מזו ולא להתייחד בחדר אחד, גם אם שניהם צדיקים.

לסיכום: - בתורה ישנה רק הנחיה כללית לעשות סייגים ולהישמר מאיסורים; - בספר משלי ישנה הנחיה מפורטת יותר המלמדת שאסור להתקרב (עם או בלי ייחוד) לבן/בת המין השני המנסה לפתות; - ובתלמוד ישנה הנחיה מחמירה יותר הקובעת שאסור להתייחד עם בן/בת המין השני גם אם הם צדיקים.