אבות דרבי נתן ב

<< · אבות דרבי נתן · ב · >>

פרק שני

א

איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר (ויקרא יח): ״ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב". יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר: "לא תקרב". יכול יישן עמה בבגדיה על המטה? תלמוד לומר "לא תקרב". יכול תרחוץ בפניה ותכחול עיניה? תלמוד לומר (שם טו) "והדוה בנדתה" - כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי.

מכאן אמרו: כל המנוולת עצמה בימי נידתה, רוח חכמים נוחה הימנה; וכל המתקשטת עצמה בימי נידתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה:

ב

מעשה באדם אחד שקרא הרבה, ושנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והייתה אשתו נוטלת תפיליו וחוזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והייתה צועקת ובוכה, ואמרה להם: רבותי, כתיב בתורתכם (דברים ל) "כי הוא חייך ואורך ימיך". בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? לא היה אדם שהשיב דבר. פעם אחת נזדמן לה אליהו ז"ל, אמר לה: בתי, מפני מה את בוכה וצועקת? אמרה לו: רבי, בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. אמר לה: כשבאת בנידתך, כל אותן ג' (נוסח הגר"א: ז') ימים הראשונים, מהו אצלך? אמרה לו: רבי, חס ושלום, שלא נגע בי אפילו באצבע קטנה שלו, אלא כך אמר לי, אל תגעי בכלים שמא תביאו לי לידי ספק. -כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך? אמרה לו: רבי, אכלתי עמו, ושתיתי עמו, וישנתי עמו בבגדי על המטה, ובשרו נגע בבשרי, אבל לא נתכוון לדבר אחר. אמר לה, ברוך המקום שהרגו, שכך כתוב בתורה (ויקרא יח יט): "ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב".

הרי הוא אומר (שם): "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו", מכאן אמרו: אל יתייחד אדם עם הנשים בפונדק, אפילו עם אחותו ועם בתו, מפני דעת הבריות. לא יספר עם האישה בשוק, ואפילו עם אשתו, ואין צריך לומר עם אישה אחרת, מפני טענת הבריות. לא ילך אדם אחר האישה בשוק, ואפילו עם אשתו, ואין צריך לומר עם אישה אחרת, מפני טענת הבריות. נאמר כאן "לא תקרבו", ונאמר להלן "לא תקרב" לדבר המביא לידי עבירה, לא תקרב הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. לפיכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל, שמא יביאך לחטא חמור. הוי רץ למצווה קלה, שיביאך למצווה רבה.

הרי הוא אומר, (שיר ז) "בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים". "בטנך ערימת חטים" - זו כנסת ישראל. "- סוגה בשושנים" אלו שבעים זקנים.

ד"א: "בטנך ערימת חטים" - אלו מצוות קלות הרכות, "סוגה בשושנים" בזמן שישראל עושין אותן, היו מביאים אותן לחיי העולם הבא. הא כיצד? אשתו נדה עמו בבית, רצה - משמש, רצה - אינו משמש, וכי אדם רואהו, או אדם יודע בו שיאמר לו כלום? הא אינו מתיירא אלא ממי שפוקד [אותן על הנדה. ראה קרי, רצה - טובל, רצה - אינו טובל, וכי אדם רואהו או אדם יודע שיאמר לו כלום? הא אינו מתירא אלא ממי שפוקד] על הטבילה. וכן אתה אומר בחלה, וכן אתה אומר בראשית הגז. אלו מצות קלות הרכות כשושנים, שבזמן שישראל עושין אותן מביאות אותן לחיי העולם הבא:

ג

איזו סייג שעשה משה לדבריו? הרי הוא אומר (שמות יט): ״ויאמר ה' אל משה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר". לא רצה משה הצדיק לומר להם לישראל כדרך שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אלא כך אמר להם: ״היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אישה", והוסיף להם משה יום אחד מעצמו. כך אמר משה: ילך איש אצל אשתו, ותצא ממנה שכבת זרע ביום השלישי, ויהיו טמאים, ונמצא ישראל מקבלים דברי תורה בטומאה מהר סיני, אלא אוסיף להם יום שלישי ויהיו טהורים. זה אחד מהדברים שעשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום; שבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום; פירש מן אהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום; פירש מן האישה והסכימה דעתו לדעת המקום.

כיצד, אמר, מה אם ישראל שלא נתקדשו אלא לפי שעה, ולא נזדמנו אלא כדי לקבל עליהם עשרת הדברות מהר סיני, אמר לי הקדוש ברוך הוא "לך אל העם וקדשתם היום ומחר". ואני שאני מזומן לכך בכל יום ויום ובכל שעה, ואיני יודע אימתי מדבר עמי או ביום או בלילה, על אחת כמה וכמה שאפרוש מן האישה. והסכימה דעתו לדעת המקום.

רבי יהודה בן בתירא אומר, לא פירש משה מן האישה, אלא שנאמרה לו מפי הגבורה שנאמר, (במדבר יב) "פה אל פה אדבר בו" פה אל פה אמרתי לו פרוש מן האישה, ופירש. יש אומרים, לא פירש משה מן האישה עד שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, (דברים ה) "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב בתריה "ואתה פה עמוד עמדי". חזר לאחוריו ופירש, והסכימה דעתו לדעת המקום.

פירש מאהל מועד כיצד, אמר, ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים ומשתמש בהם בקדושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא (ויקרא טז) "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש", אני שאיני מזומן לכך על אחת כמה וכמה שאפרוש מאהל מועד. פירש מאהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום.

שבר את הלוחות כיצד, אמרו, בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית, שנאמר, (שמות לב) "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו. באותה שעה היו מלאכי השרת קושרין קטיגור על משה, והיו אומרים, ריבנו של עולם (תהלים ח) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלהים, וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים". היו מרננים אחריו של משה והיו אומרים, מה טיבו של ילוד אישה שעלה למרום, שנאמר, (שם סח) "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות". נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה. כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל אמר, היאך אני נותן להם את הלוחות, מזקיקני אותן למצות חמורות, ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו. וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו. הוא אחז בראש הלוח, והן אחזו בראש הלוח. חזק כוחו של משה מכולן, שנאמר, (דברים לד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן. אמר, היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש, אלא אאחוז ואשברם, שנאמר, (שם ט) "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם".

רבי יוסי הגלילי אומר, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקידשה. לאחר שקידשה הלך ומצאה שזינתה תחת אחר. מיד היה דן מעצמו ואומר, אם אני נותן לה כתובה מעכשיו, נמצא מחייבה מיתה, ונפטרוהו מאדוני לעולם. כך היה משה הצדיק דן מעצמו. אמר, היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו, מזקיקני אותן למצות חמורות, ומחייבני אותן מיתה, שכך כתוב בהן (שמות כב) "זובח לאלהים יחרם בלתי לה לבדו". אלא אאחוז בהן ואשברם, וחזרן למוטב. שמא יאמרו ישראל היכן הלוחות הראשונות אשר הורדת אין דברים אלא בדאי.

רבי יהודה בן בתירא אומר, לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, (במדבר יב) "פה אל פה אדבר בו" פה אל פה אמרתי לו שבר את הלוחות.

ויש אומרים, לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, (דברים ט) "וארא והנה חטאתם לה אלהיכם" אינו אומר וארא אלא שראה שפרח כתב מעליהם.

אחרים אומרים, לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, (שם י) "ויהיו שם כאשר צוני ה". אינו אומר צוני אלא שנצטוה ושברן.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, (שם לד) "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מה להלן נצטוה, ועשה אף כאן נצטוה ועשה.

רבי עקיבא אומר, לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, "ואתפוש בשני הלוחות". במה אדם תופס, במה שיכול לבוראן.

רבי מאיר אומר, לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה. שנאמר, (שם י) "אשר שברת" יישר כחך ששברת:

ד

יחזקיהו מלך יהודה עשה ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום. גנז ספר רפואות והסכימה דעתו לדעת המקום. כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום. והסיר את הבמות והמזבחות והסכימה דעתו לדעת המקום. שנאמר, (דה"ב לב) "יחזקיהו הסיר את במותיו ואת מזבחותיו ויאמר ליהודה ולירושלים לאמר לפני מזבח אחד תשתחוו ועליו תקטירו". סתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקום. שנאמר, (שם) "יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון, ויישרם למטה מערבה לעיר דוד, ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו":

ה

איזהו סייג שעשה איוב לדבריו, הרי הוא אומר, "איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע", מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לעבירה ומן הכיעור ומן הדומה לכיעור. אם כן מה תלמוד לומר "איש תם וישר", אלא מלמד שיצא איוב מהול. אף אדם הראשון יצא מהול, שנאמר, (בראשית א) "ויברא אלהים את האדם בצלמו". אף שת יצא מהול, שנאמר, (שם ה) "ויולד בדמותו כצלמו". אף נח יצא מהול, שנאמר, "איש צדיק תמים היה בדורותיו". אף שם יצא מהול, שנאמר, (שם יד) "ומלכי צדק מלך שלם". אף יעקב יצא מהול, שנאמר, (שם כה) "ויעקב איש תם יושב אהלים". אף יוסף יצא מהול, שנאמר, (שם לז) "אלה תולדות יעקב יוסף", והלא אין ראוי לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן. ומה תלמוד לומר יוסף, אלא, כשם שיצא יעקב מהול, כך יצא יוסף מהול. אף משה יצא מהול, שנאמר, (שמות ב) "ותרא אותו כי טוב הוא". וכי מה ראתה אמו בו שנאה ומשובח מכל אדם, אלא שיצא מהול. אף בלעם הרשע יצא מהול, שנאמר, (במדבר כד) "נאום שומע אמרי אל". אף שמואל יצא מהול, שנאמר, (ש"א ב) "והנער שמואל הולך וגדול וטוב". אף דוד יצא מהול, שנאמר, (תהלים טז) "מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך". אף ירמיה יצא מהול, שנאמר, (ירמיה א) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". אף זרובבל יצא מהול, שנאמר, (חגי ב) "ביום ההוא (אקח את) נאום ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה"

הרי הוא אומר, (איוב לא) "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה. והלא דברים קל וחומר: ומה אם בתולה זו שאם ירצה ישאנה לעצמו, החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל בה, אשת איש על אחת כמה וכמה. ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה, מפני שאמר איוב: שמא אסתכל אני היום, ולמחר יבא איש אחר ויישאנה, ונמצא שאני מסתכל באשת איש:

ו

איזהו סייג שעשו נביאים לדבריהם, הרי הוא אומר, (ישעיה מב) "ה כגבור יצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע אף יצריח" לא כגבור אחד, אלא ככל הגבורים שבעולם. כיוצא בו (עמוס ג) "אריה שאג מי לא יירא, ה' אלהים דבר מי לא ינבא" - לא כאריה אחד בלבד, אלא ככל אריות שבעולם. כיוצא בו (יחזקאל מג): "והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו", "כקול מים רבים", זה גבריאל המלאך "והארץ האירה מכבודו", אלו פני השכינה. והלא דברים קל וחומר: מה גבריאל שהוא אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות שעומדים לפניו, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם כולו, ברא העליונים וברא את התחתונים על אחת כמה וכמה. אלא מראין את העין מה שיכולה לראות, ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע:

ז

איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם, הרי הוא אומר, (משלי ה) "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה". הרחק מעליה דרכך זו אפיקורסים. שאומרים לו לאדם אל תלך בין האפיקורסים, ואל תכנס לשם, שמא תיכשל בם. ואם אמר בוטח אני בעצמי, שאף על פי שאני הולך שם איני נכשל בם. שמא תאמר שומע אני את דבריהם וחוזר בי, תלמוד לומר (שם ב) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים".

כתיב (שם ט) "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה", אלו רשעים. שבזמן שאדם נכנס ביניהם, מאכילין אותו ומשקין אותו ומלבישין אותו ומכסין אותו ונותנין לו ממון הרבה. כיון שהיה כאחד מהם, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו. ועליהם נאמר (שם ז) "עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע".

ד"א "הרחק מעליה דרכך", זו זונה. שאומרים לו לאדם אל תלך בשוק זה, ואל תכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת. והוא אומר בוטח אני בעצמי, שאף על פי שאני הולך לשם איני נכשל בה. אמרו לו, אף על פי שאתה בוטח בעצמך, אל תלך לשם שמא תיכשל בה, שהרי אמרו חכמים שלא ירגיל אדם לעבור על פתח זונה, שנאמר, (שם) "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה":

ח

איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם, שחכמים אומרים קרית שמע של ערבית עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד קרות הגבר. כיצד, אדם בא ממלאכתו, אל יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע, נמצא ישן כל הלילה ואינו קורא. אלא: אדם בא ממלאכתו בערב, ילך לבית הכנסת או לבית המדרש. אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואם לאו קורא קריאת שמע ומתפלל. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

רבן גמליאל אומר, פעמים שאדם קורא אותה שתי פעמים בלילה. אחת עד שלא יעלה עמוד השחר ואחת משיעלה עמוד השחר. ונמצא יוצא בה ידי חובתו של יום ושל לילה. עמדו חכמים והרבו ועשו סייג לדבריהם:

ט

והעמידו תלמידים הרבה שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים: