"בני לחכמתי הקשיבה", שהם חקי החכמה, שכבר התבאר שאין על חקי החכמה מופת רק הם מקובלים בקבלה וצריך שתקשיב אותם ותקבלם, "לתבונתי הט אזנך", והתבונה הוא מה שהאדם מבין אותם מדעתו ומוציא דבר מתוך דבר ע"י בינתו, הט אזנך לשקול אותם בפלס בינתך:
ביאור המילות
(א-ב) "חכמה, תבונתי, ודעת". עי' גדרם למעלה (סי' א'), ומזימות מורה על מחשבות עמוקות של חכמה (כנ"ל ב' י"א), והשפה ירמוז תמיד על הדעת כמו שיתבאר (לקמן י' כ'):
"לשמר מזמות", נגד לחכמתי הקשיבה מפרש שתשמור מזימות שהם עצות עמוקות של החכמה, ונגד לתבונתי הט אזנך אמר "ודעת שפתיך ינצרו", שמבואר אצלי שדעת נופל על הדברים שמשיג אותם בידיעה ברורה, וזה ע"י החוש או ע"י מופתי התבונה, גם מבואר אצלי שהדעת יוחס אל השפתים, ואמר שעל ידי תבונה התבונן בה בינה עד שתבא לידי דעת וידיעה ברורה עד ששפתיך המוציאים דברי דעת ינצרו את הדעת:
"כי נופת תטופנה שפתי זרה", יש בזה משל ומליצה, המשל מדבר מאשה זרה ויצר התאוה, שפתויי שפתיה דומים כנופת, כי המתיק לו את תאותו, "וחלק משמן חכה", שטעם העבירה חלק משמן ואינו מרגיש בו שום דופי, ובמליצה ידבר מיצרא דע"ג אשר יזנה לבבו אחרי דעות חיצונות, והשפתים מרמזים תמיד על הדעת, שהדעות שעליו יבנו ראיותיהם נדמה לו שהוא מתוק כנופת, וכן טעם חכמתה (שהחיך מרמז בכ"מ על החכמה) נדמו לו חלק כשמן שאין בו דופי:
"ואחריתה מרה כלענה", שזה ההפך מן נופת תטופנה," חדה כחרב פיות", זה ההפך של חלק משמן חכה, שהנפש טועמת טעם מר גם ביסודות שהניחו, ועל ידי התולדות שיוציאו בהם להכחיש פנות האמונה תכרת בחרב פיות שהוא חרב העונש:
"רגליה יורדות מות", ההולך אחריה ושומע לה, (כמו אשר ברגליך, (שמות י"א)) תוביל אותו למות, "שאול צעדיה יתמכו", השאול הוא הבור העמוק שלפעמים יפול בו בעודו חיים, ור"ל שגם צעדיה מי שהולך אליה הגם שעוד לא שכב עמה, יתמכו את השאול והבור שיפול בו, ולא יוכל עוד לצאת משם, ועל המליצה יאמר, שמי שנתפס כבר למינות ימות מיתת הנפש, וגם ההולך בדרכה להשתמש בהיקשים המתעים ובהקדמות הפילוסופיות שבה, לא יוכל עוד לצאת משם:
"ארח חיים פן תפלס", כבר בארנו שיש הבדל בין ארח ובין מעגל, שהמעגל הוא הדרך הסבוביי, והמדה שבו מודדין ומשערין את המעגל הסבוביי להגיע בו אל היושר נקרא פלס, ור"ל פן תרצה ללכת במעגל הסבוביי דרך בית הזונה ללכת דרך שם אל ארח חיים ותפלס ותמדוד באיזה דרך תשוב מן המעגל הזה אל ארח הישר, כענין שאמרו ניזול אפתחא דזונות וניכוף יצרין ונקבל אגרא, וז"א "נעו מעגלותיה" המעגלות שלה הם נעים ונלוזים מן הארח הישר "ולא תדע" עוד לשוב אל ארח חיים, ולפי המליצה ר"ל שלא תאמר שע"י החקירה והפילוסופיא תשוב אל האמונה לברר הכל בדרך המופת, כי אח"כ תנוע נפשך במעגלי הספיקות ולא תמצא עוד דרך האמת לאור באור האמונה:
ביאור המילות
"ארח, מעגלותיה". התבאר הבדלם למעלה (ב' ט"ו), ושם פלס בא תמיד על מדידת המעגל להשיבו אל הארח הישר (כנ"ל ד' כ"ו):
"הרחק מעליה דרכך", שלא תעבור דרך עליה, ואף "אל תקרב אל פתח ביתה" אף שהזונה איננה שם, ולפי המליצה ר"ל שתרחק מדרכי הע"ג וממינות, ואף אל תקרב אל ההצעות והיקשים שבם נכנסים אל שערי הכפירה, ולא תאמר שאתה תשתמש בהיקשים האלה לבנות בם בית נאמן לתורה ולתעודה:
"פן תתן לאחרים הודך", ההוד הוא היופי הפנימי הנפשיי זאת תתן לאחרים, שע"י הזנות יכהה אור השכל והוד הנפש, "ושנותיך" תתן "לאכזרי", שימשול על גויתך חולי אכזרי המושל על הנואפים ולפי המליצה שע"י המינות תמסור הודך היינו נשמתך וכחות השכליים לאחרים, היינו אל עניינים אשו לא יועילו לאושר הנפש ואשר יוליכוה לאבדון, ושנותיך תתן לאכזרי כי שנות רשעים תקצורנה:
ביאור המילות
"הודך". הוא ההוד הנפשי הפנימי, כמ"ש בהבדל שבין הוד והדר בס' התו"ה קדושים (סי' ל"ח):
"פן ישבעו זרים כחך", כח הגוף הוא הש"ז ישבעו זרים, היינו אשה זרה, "ועצביך" המונך ונכסיך שהשגת בעצבון כמ"ש בעצבון תאכלנה, "יהיו בבית נכרי" שיירשוך בני נכריה שאינם מתיחסים אליך, כי ולד כותית כמותה:
ביאור המילות
"זרים, נכרי". הבדלם למעלה (ב' ט"ז) שהנכרי גרוע מן הזר, ומוסיף שיהיו בבית נכרי:
"ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך", שלבסוף כשיכלה בשרך ע"י מירוק התאוה שיכלה הבשר, תנהום ותתחרט על העבר, ולפי המליצה כשיגיע קרוב לאחריתו ככלות הבשר ותאותיו (שבעבורם נטה מעקרי האמונה כדי למלאת תאות בשרו) אז ינהום ויתחרט, שאז יחשוב על העולם הנצחי שאבד ממנו ע"י האשה הזרה שהיא המינות, כי מי שהאמונה אזור חלציו לא ידאג על כלות הבשר כי יקוה על חיי הנפש:
ביאור המילות
"בשרך, ושארך", השאר מציין חלקי הבשר שאין מעלים חלופים, כמו הבשר הנשאר על העצמות גם באיש דל ורזה, והבשר כולל כל הבשר גם אשר בא ע"י שומן ועובי הגוף ופטומו, ולכן נסמך שאר בשר, ופה מוסיף ושארך:
"ואמרת איך שנאתי מוסר", המוסר הוא ע"י הכאה או יראת העונש זה שנאת לגמרי, "ותוכחת" היא מה שמתוכחים עמו להשיבו אל דרך הטוב ע"י ראיות השכל וזה לא שנאתי, אבל "נאץ לבי" אותו שהיה מבוזה אצלי:
"ולא שמעתי לקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני", המלמד הוא יותר מן המורה, המורה מראה לו הדבר פעם א' איך יעשה אותו, והמלמד ילמדהו פעמים הרבה ובדרך לימוד שכלי ויסביר לו הדבר, ומוסיף שגם לזה לא הטיתי אזני לשמוע ללמודיו:
"כמעט", על דבר מעט שהוא תאות העוה"ז שאינם שוים כלום ואינם מתקיימים רק זמן מועט, איך בעבור מעט עונג הזה מכרתי את הבכורה עד "שהייתי בכל רע", שבאו עלי כל הרעות, וההפסד יותר מן הריוח, וגם שבאו רעותי בפרהסיא, "בתוך קהל ועדה" וכדי בזיון וקצף:
ביאור המילות
"קהל, ועדה". עדה מציין עדת חכמים, וזה מוסיף על קהל שכולל גם המוניים, התו"ה ויקרא (סי' רמ"א):
"שתה מים מבורך", נגד פתויי היצר לחצוב לו בארת נשברים אשר לא יכילו המים שתה את המים מבורך, שהיא מי החכמה והדעת, ויש הבדל בין בור ובין באר, שמי הבור הם מכונסים ממי גשמים ומי הבאר הם נובעים, וממשיל תחלת לימוד החכמה למי בור מכונסים, כי בתחלה יקבל חקי החכמה מפי הקבלה לבד, ואח"כ הם "נוזלים מתוך בארך", אח"כ ידמו כמי באר וכמעין המתגבר שמחדש חדושים מדעתו וגם יתגברו בלבו מי הדעת עד שהם נוזלים מן הבאר לחוץ, ללמד תורה וחכמה לזולתו, עד כי.
ביאור המילות
(טו-טז) "בורך בארך". התבאר הבדלם התו"ה שמיני (סי' קמ"ד), ושם התבאר ההבדל בין מעין ובין באר, שהבאר הוא בעומק, והמעין יהיה לפעמים על פני האדמה, ויפול גם על מים מועטים, ופה יסדר ההדרגה תחלה כשהיה רק מעין קטן יפוצו חוצה, ואח"כ יזלו בשפע מן הבאר העמוק פלגי מים, וההבדל בין חוץ ורחוב התבאר ישעיה (סי' י"ד) ולמעלה (א' כ'):
"יפוצו מעינותיך חוצה", היינו שיפוצו למודיו לבניו ותלמידיו ואח"כ שיפוצו "ברחובות פלגי מים" שיש הבדל בין חוץ לרחוב, שהחוץ הוא אחורי הבתים ואין נמצאים שם רק בני הבית, והרחוב הוא המקום הרחב לפני הבתים ששם הוא רשות הרבים, שאח"כ כל ישראל ישאבו וישתו מי חכמתו, ויהיו פלגי מים המתפשטים לכל עברים, כמ"ש שנעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:
"והיו לך לבדך", והגם שיתפשטו מעינות חכמתך החוצה יהיו השמועות נאמרות על שמך וכן שכר החכמה יהיה לך לבדך, "ואין לזרים אתך", ר"ל הגם שתלמידיך המפיצים חכמתך גם להם יהיה שכר אתך, הם אינם זרים כי נחשבים כבניך:
"יהי מקורך ברוך", המקור מציין המקום שמשם יתחיל נביעת המעין המתפשטים בעומק האדמה, ויציין במליצה שהשכל שלך יהיה ברוך כי תמצא שכל טוב מה', "ושמח מאשת נעוריך" שהיא התורה שקבלת בנעוריך:
"אילת אהבים ויעלת חן", האילה והיעלה שתיהן מגורתן על הררי בתר ועל הסלעים, ורחמם צר, כמ"ש הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור, האילה תעורר אהבה והיעלה תעורר חן, ומדמה החכמה העליונה לאילה ויעלה במרוצתן קלה על הררי בתר, וכן החכמה באה מלמעלה ממקום גבוה, והיא מהירה במרוצת השכלותיה והיא מעלה אהבה וחן, ומפרש נגד יעלת חן "דדיה ירווך בכל עת", הדדים הוא מקום הזיווג שתעורר חן בעת הזיווג, ונגד אילת אהבים אמר "באהבתה תשגה תמיד" גם שלא בעת הזיווג, והמליצה שבעת תזדווג אל החכמה להוליד בה תולדות וחדושים ירווך דדיה למצוא חדשות, וגם בעת שלא תחדש חדושים תשגה באהבתה לחזור על הראשונות שכבר השגת:
ביאור המילות
"דדיה". הם דדים התחתונים, כמו ושם עשו דדי בתוליך.
"תשגה", בא על שגיות ורבות האהבה אל דבר עד שכל מעינה בה, ואולי משתתף עם שגא בא':
"ולמה תשגה בני בזרה", ואח"כ תוסיף סרה לחבק גם חיק נכריה, שהיא גרוע מן הזרה, בת אל נכר, ולפי המליצה הזרה הם החכמות המתעים, למה תשגה בהם אחר שתמצא חכמה ודעת בתורת ה', והנכריה הם למודי המינות והכפירה שתחבק אותם אח"כ:
"כי נכח עיני ה' דרכי איש", הדרך הוא הדרך הישר, והמעגל הוא הדרך הסבובי, ואם מודד את המעגל להגיע על ידו אל הדרך הישר זה נקרא פלס, עז"א שדרכי איש הנפשיים הישרים הם נוכח ה', והוא הכין לו הדרך הישר עפ"י התורה כמ"ש והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה, וגם "כל מעגלותיו מפלס", שאם לפעמים צריך ללכת במעגל נוטה מדרך הישר, כמו במדת חסידות ולפנים משורת הדין, או לעבור על ד"ת לפי צורך שעה, כמו אליהו בהר הכרמל, שזה נקרא מעגל, ה' מפלס ומכוין גם את המעגל שיגיע על ידו אל הדרך הישרה:
ביאור המילות
"דרכי, מעגלותיו". התבאר למעלה (ב' ט"ו), ושם פלס בא תמיד על מדידת המעגל להוליכו אל דרך הישר (כנ"ל ד' כ"ו):
"עונותיו ילכדנו את הרשע", לעומת מ"ש שהדרכים הטובים של האדם הם נוכח עיני ה' שה' מסייע לו להטהר וללכת בדרך הטוב, אומר שדרכי הרשע אינם מה' רק עונותיו ילכדונו, כמ"ש הבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו, ויש הבדל בין עון ובין חטאת שהעון מציין עוות השכל והחטא מציין המעשה בפועל, העון הוא עוות המחשבה והחטא הוא החסרון במעשה, ור"ל שהרשע כשתסיתהו תאותו ותאלצהו לעבור עבירה והוא ירא מעונשי ה', ומצות התורה, אז יקרא אל העון שהוא עוות השכל לעזרו, שאז יעוה בשכלו להכחיש את המצוה ואת המצוה עליה, את ידיעתו והשגחתו, גמולו וענשו ודומיהם, ועונותיו ילכדנו לעבור על המצוה, ובכ"ז אין עקר סמיכה שלו על עות השכל, כי אם לא היה החטאת שהיא תאותו אל העבירה לא היה סומך על העון וטענת ההכחשה, רק "שבחבלי חטאתו יתמך", שע"י החבלים של חטאתו שהיא התאוה על זה יתמך, ועל ידי זה משתמש בהעון וכופר במצוה כדי למלאת יצר תאותו, ובכל זה על ידי ההרגל שמורגל בחטאים נמשך למינות ומחזיק בעון שהוא עוות השכל והכפירה. עד שלבסוף.
ביאור המילות
"עונותיו, חטאתו". מבואר בכ"מ שהחטא מציין המעשה ובא על השוגג או הנעשה ע"י התאוה, והעון מציין עוות השכל והכפירה, והוא המזיד כמ"ש ישעיה (א' ד') אילת השחר (כלל שס"ג), וכדברים שבכאן נאמרו בישעיה (ה), הוי מושכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה, ר"ל שעקר הם חבלי חטאתו, ולכידת העון הם חבלי השוא כמ"ש בפירושי שם:
"הוא ימות באין מוסר", שאח"כ לא יקבל עוד מוסר שהוא מה שיפחידוהו בעונשי ה', ואף שיענישהו ה' לא יקבל מוסר כי "ברוב אולתו ישגה" שידבק אח"כ באולת, שהאויל הוא המטיל ספיקות בכל דבר, ולא יאמין שבא העונש בהשגחה כי יטיל ספק אולי הוא מקרה ולכן לא יקבל מוסר כי יתלה הכל במקרה:
ביאור המילות
"אולתו". כבר התבאר שאויל ואולת הוא משורש אולי, שמורה על המספק והספיקות שיטילו האוילים בחכמה ובמוסר, וע"כ חכמה ומוסר אוילים בזו, כי אין מאמינים בה, וע"כ ישגה שמורה תמיד שגיאה עיונית, כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' רמ"ג), בהבדל בין שגג ובין שגה, שלפי עיונם הכוזב ישגו מן המוסר והחכמה:
