קטגוריה:משלי ה ד

אחרית = תקופה מאוחרת, שבה המציאות אחרת. הפסוק מדגיש את ההבדל בין הפיתוי לבין התוצאה המאוחרת שלו. הפסוקים 3-4 כתובים כטבלה:

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה ... / ... וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ;"

"וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה ... / ... חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת."

בכל טור יש ניגוד:

• בטור הימני, הנופת המתוקה מנוגדת ללענה, שהיא עשב מר;
• בטור השמאלי, השמן החלק מנוגד לחרב החדה.

המבנה מדגיש את הניגוד - ככל שהפיתוי מתוק ונעים יותר בתחילתו, כך הוא מר וכואב יותר בסופו. אחריתה - סופו של הקשר עם האישה הזרה - מרה כלענה - גורם לתחושה מרה של פספוס וכישלון, חדה כחרב פיות - גורם לכאב חד ודוקר.

חרב פיפיות היא חרב עם שני "פיות", שני צדדים מחודדים. ולפי המדרש: "מה החרב אוכלת משני צדדין, כך זונה מאבדת חייו של אדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא" (ר' יהושע, מדרש משלי).

משפטי ה' מתוקים כמו נופת, (תהלים יט י): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו; הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים", אבל יש אנשים שהופכים אותם למרים כלענה, (עמוס ה ז): "הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ" (ראו מצודות שם).

כך גם הקשר בין איש לאשה: ה' ברא אותו מתוק כמו נופת כדי שהאיש והאשה ידבקו זה בזו ויקימו משפחה, אולם הזנות משתמשת בכוח הזה בניגוד למשפטי ה', וכך הנופת הופכת להיות מרה כלענה.

"ולמה ניתן זה הנופת אל אשת זנונים, לתת חרב בידה להרוג את הפתאים?... - האישה נאצלה ממקום המגולה, אשר שם התנוצצות גדול של כל האורות, ומן ההתנוצצות הזה נמשך היופי והחן אל האישה. והאלהים חשבה לטובה, כדי שהאדם ייקח אישה ויוליד בנים אחוז בחבלי יופיה ועבותות אהבתה... אלא שקפץ אחר-כך היצר הרע והכוח החיצון, והפך ללענה משפט, לחדש בעולם הקלקול הגדול של אישות הזימה המכשיל את הפתאים ומביאם לאבד את דבקותם הקדוש, כי מה שעשה המאציל ית' לטובה, הסטרא-אחרא הפכתו לרעה, כמו שהוא דרכה תמיד להפוך את הטוב לרע. ונמצא שהנפת, שהוא דבר טוב אל האשה סתם... נהפך לפתן אל אשת זנונים, שמטלת ארסה בפתאים וגורמת את מיתתם" (רמ"ד ואלי על משלי ה3).