קטגוריה:משלי ה ג

הפסוק מדבר על שפתיים ועל חֵך, ויש להם שני נמשלים שאפשר להקביל לשני הפסוקים 1-2:

1. משל לדיבור - דבריה של האישה הזרה הם מתוקים כמו דבש, 'חמודים' ונעימים לשמיעה, וחלקים כמו שמן, מטשטשים ומעלימים את הבעייתיות שבקשר עמה (חלק = מכשיל וגורם לשאננות מוטעית); לכך מתייחס הציווי בפסוק 1 - לחכמתי הקשיבה, לתבונתי הט אזנך - הקשב לדברי חכמה כדי שלא ייכנסו באזניך דבריה של האשה הזרה (מדרש משלי).

2. משל לנשיקות, כמו ב(שיר השירים ד יא): "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" - הנשיקות של האישה הזרה הן מתוקות כמו דבש וחלקות כמו שמן; לכך מתייחס הציווי בפסוק 2 - לשמור מזימות ודעת שפתיך ינצורו - שמור בליבך מודעות למזימות הפיתוי של האישה הזרה, והמודעות הזאת תשמור על שפתיך שלא יתנשקו עמה.

החכם רוצה להזהיר את תלמידו מפיתוי, אבל הוא אינו מדבר מייד על הסכנות - הוא פותח את דבריו דווקא בתיאור המתיקות: "להתנשק עם אישה זרה זה מאד מתוק ונעים. כן, אני בהחלט יכול להבין למה אתה מתפתה להתקרב אליה. אבל אני מזהיר אותך, בסופו של דבר הקשר ביניכם יהיה מר וכואב, בדיוק להיפך ממה שאתה מחפש". כשרוצים להזהיר את הזולת מפני מעשה שעלול להזיק לו, ראשית צריך לרדת לסוף דעתו ולהבין מה מושך אותו במעשה זה. רק כך יש סיכוי שיקשיב לאזהרות.

-

כך הדבר בפיתויים גופניים, וכך גם בפיתויים רוחניים יותר, כמו: אויבים שמפתים אותנו לחתום על הסכם "שלום" מתוק ונעים במטרה להשמיד אותנו, או מיסיונרים שמפתים אותנו בדיבורים מתוקים ונעימים כדי לגרום לנו להתנצר: "אם ראית מישהו שאינך מכיר, שמדבר אליך בכבוד גדול ובלשון רכה - דבר שאינו הגיוני - תחשוב ותחפש מה טמון בזה... וכמו שלימד אותנו רבי יהושע: כבדהו וחשדהו!" (הרב רונן חזיזה, "חמש דקות תורה ביום", כ"ט סיון ה'תשס"ט; וראו גם רש"י, מצודות).

גם כאן, כשרוצים להזהיר אנשים מפני סכנות, צריך להראות להם שאנחנו מבינים מה מושך אותם: "הדיבורים עם מנהיג הכת מאד מתוקים ונעימים, הוא מכבד אותך ונותן לך מחמאות, אני מבין למה אתה מתפתה להתקרב אליו. אבל אני מזהיר אותך, בסופו של דבר כשתצטרף לכת שלו תהיה משועבד לו והוא ידבר איתך במילים מרות ותוקפניות, בדיוק להיפך ממה שאתה מחפש".

רעיון דומה נמצא בספרו המפורסם של דייל קארנגי "כיצד תרכוש ידידים והשפעה?". בין השאר הוא מספר איך הצליח לשכנע ילדים שהדליקו מדורות בפארק, להיזהר שלא יגרמו לשריפה:

"בראשונה, לא ניסיתי לראות את הדברים מנקודת ראותם של הנערים: כאשר ראיתי מדורה מתחת לעצים, הייתי כה אומלל למראיה, כה השתוקקתי לעשות את הדבר הנכון, עד שעשיתי את הדבר הלא נכון. הייתי מגיע אל הנערים בשעטה, מזהיר אותם כי אפשר יהיה להכניסם לבית הסוהר על העלאת האש, מצווה עליהם בנעימה סמכותית לכבות את המדורה; ואם היו מסרבים, הייתי מאיים עליהם כי אביא לידי כך שייאסרו... ומה היתה התוצאה? הנערים היו מצייתים לי - מצייתים תוך כדי היותם כעוסים, ועושים זאת באי-שביעות רצון בולטת. לאחר שעברתי את רכס הגבעה, יש להניח כי הם היו מקימים מדורה נוספת; ובוודאי אף השתוקקו להעלות באש את הפארק כולו."

"עם חלוף השנים רכשתי לעצמי שמץ נוסף של ידע ביחסי אנוש... נטיה רבה יותר להתבונן בדברים גם מנקודת ראותו של הזולת. וכך, במקום לחלק פקודות, הייתי מגיע אל המדורה, ואומר לנערים שמסביב לה: 'האם אתם נהנים, חבריא? מה אתם מתכוונים לבשל לארוחת ערב? אני, כשהייתי ילד, הייתי נהנה עד מאד להדליק מדורות, ועדיין אני נהנה מהן. אולם אתם יודעים בוודאי כי מדורות מסוכנות מאד, כאן בפארק... לא יהיו לנו כל עצים כאן, אם לא נהיה זהירים יותר. אתם אף עלולים להגיע לבית הכלא על הקמת מדורה זאת...אין אני רוצה להפריע לשמחתכם, אני נהנה כשאני רואה אתכם משתעשעים, אולם אני מבקש שתגרפו את העלים ותרחיקו אותם מייד מן המדורה. והרי תיזהרו לכסות אותה בעפר, הרבה עפר, לפני שתלכו מכאן, נכון?...'. הנערים פשוט השתוקקו לשתף פעולה. הם לא היו זעומי פנים, ולא גילו כל התנגדות. הם לא נאלצו לציית לפקודות. כבודם לא נפגע. הם חשו טוב יותר, ואני חשתי טוב יותר, כיוון שנהגתי במצב מתוך התחשבות בנקודת הראות שלהם." ("כיצד תרכוש ידידים והשפעה", חלק שלישי, פרק שמיני).