מלבי"ם על משלי ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · ו · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני אם ערבת לרעך", לעשות לו איזה דבר, ואח"כ "תקעת לזר כפיך" בענין שהוא הפך הערבות שערבת לרעך, למשל שערבת לרעך למכור לו בית או שדה ואח"כ תקעת כפיך לזר למכור לו השדה או הבית הלז, ויש ערב ויש ערב קבלן, ומוסיף שלהזר נתת תקיעת כף שהוא יותר מערבות:


ביאור המילות

"ערבת, תקעת כפיך". גם הת"כ הוא בענין ערבות (לקמן י"א ט"ו, י"ז י"ח, כ"ב כ"ו, איוב י"ז ד'):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נוקשת באמרי פיך", תחילה נוקשת במה שערבת לרעך ואתה מחיוב לקיים דבר מצד שהערבות שלו קודם ומצד שהוא רעך, ואח"כ "נלכדת באמרי פיך", במה שנתת תקיעת כף ונלכדת בפח:


ביאור המילות

"נוקשת, נלכדת". הלכידה היא אחר המוקש, (ירמיהו נ כד): "יקושת לך וגם נלכדת":

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עשה זאת אפוא", זאת העצה שתעשה למען "תנצל", אחר "שבאת בכף רעך" והערבות שלו קודם, "לך התרפס", השפל עצמך לפני הזר שיפטרך מן התקיעת כף, "ורהב רעיך" או שתגדיל את ריעך למלאת רצונו עד שיפטור אותך מן החיוב שנתחייבת:


ביאור המילות

"התרפס". פי' חז"ל התר פסת יד, ומצאנו מתרפס ברצי כסף לשון הכנעה לפני הדום רגליו, כמו ושארה ברגלה רפסה (דניאל ז'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תתן שנה לעיניך", שינה קבועה, ואף תנומה דרך עראי:


ביאור המילות

"שנה, תנומה". תנומה קלה משינה, עמ"ש ישעיה (ה' כ"ז):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנצל כצבי מיד" - הצבי הנצוד הוא ניצול בכח גופו וקרניו;

"וכציפור מיד יקוש" - שמניחים דבק והוא נוקש ע"י דביקת נוצותיו אל הדבק, יינצל ע"י מריטת נוצותיו הדבוקים אל המוקש.

כן תינצל: או בכח גופך, או במה שתניח ממונך ומלבושך ביד מי שערבת לו.

וכל זה משל, והמליצה - על הערבוּת שערב כל איש לה' לשמור תורתו ומצותיו, כמו שאמרו: "הכל נתון בערבון", או על הערבות לשמור נשמתו בטהרה; ואחר-כך יתקע כפיו לזר, והוא היצר הרע, או החומר המתאווה שנמשך אחריו לעשות הפך הערבות. ועל-ידי-כך נוקשת באמרי פיך, ומבואר בכל הספר שהפה מרמז על החכמה, והוא נוקש באמרי פיו תחילה לעשות כפי חקי החכמה, ואחר-כך נלכד לעשות הפך מחוקיה.

והעצה הוא, אחר שבאת בכף ריעך, שהבטיח ונשבע לה' לשמור מצותיו והתחייב לנפשו לשמור אותה ממצודות היצר הרע, צריך להכניע את חמרו, שעל-זה אמר: לך התרפס, וצריך להרהיב ולהגדיל את ריעו, שהוא הקב"ה או הנשמה, וצריך לבל יתן שינה לעיניו ולעבוד את ה' בתמידות ולהנצל מן היצר הרע; כצבי מיד - שיהיה רץ כצבי לעשות רצון קונו, ונגד מה שהיצר הרע תפסו בידו ישמיט את עצמו בכחו לתורה ולתעודה; ואם משכו ברשתו בפתויו, צריך להנצל כצפור מפח יקוש - על-ידי שיניח נוצותיו, שהם מלבושיו החיצונים, שיחלק קניניו המדומים לעניים, ושערותיו יגלח לשמים כמעשה הנזיר שבא לפני שמעון הצדיק, וגופו יענה ביסורים:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לך אל נמלה עצל" - כל כוחות מעשה בראשית נטועים בנפש האדם, וכל כוח ומידה שימצא האדם במין ומין מבעלי-החיים, ידענו שכן נמצא גם בנפשו. והרבה מידות יש בבעלי חיים שאינם צריכים להם לצורך חיותם, וה' הטביע בם מידה זו שילמד האדם ממנה לעשות כן, כמו שאמרו חז"ל (? ? ?): "אלמלא לא ניתנה תורה, למדנו צניעות מחתול וכו'". והנמלה, נטע ה' בה מידת הזריזות לאסוף ולכנוס, שממנה ילמד האדם לשקוד ולהרבות באסיפת החכמה, ועל זה אמר: אתה, העצל, אשר תחשוב שלא נמצא בנפשך מידת הזריזות, או שהזריזות אינה מידה טובה או מועלת, לך אל הנמלה, ותמצא שנטוע בה מידה זו שלא לצורך חיותה, רק כדי שתראה דרכיה וחכם, רוצה לומר, תלמד ממנה בהנהגת אסיפת חוקי החכמה בזריזות והשתדלות רב.


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר אין לה קצין שוטר ומושל", כי בין בני אדם יתנהגו לפעמים במדה אחת הגם שאינה מדה טובה מפני שכן ינהג ביניהם הקצין, שהוא האיש העומד בקציהם מפני חשיבותו וכולם מתדמים לעשות כמעשיו, או מפני שוטר ומושל שהמושל יכוף אותם על הנהגה אחת ע"י שוטריו ונוגשיו, אבל הנמלה לא תעשה זאת מפני אלה הטעמים ובכל זה.


ביאור המילות

"קצין, משל". הקצין עומד בראש מפני חשיבותו, (עמ"ש שופטים י"א, יחזקאל ל"ג). והמושל הוא ביד חזקה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תכין בקיץ לחמה", אחרי אשר "אגרה בקציר מאכלה", שהקציר הוא קודם הקיץ שכל ימי הקציר תאגור ותאסוף גרעיני תבואה למאכלה, ואח"כ כשכלה קציר והתחילו ימי הקיץ שאין עוד גרעיני תבואה בשדה, תשתדל להכין את לחמה, להניחו במקום משומר, ולחתוך ראש הגרעינים שלא יצמחו, ובזה תקח מוסר להרבות לאסוף חקי החכמה ודברי התורה בלבך כל ימי הנעורים, ואל תאמר די, ואחר שאספת כולם אז תבינם בשכלך. כמ"ש ליגמר איניש והדר לסבר, ולהכין לך צידה ליום מועד כמו שהנמלה מכינה על ימי החורף. כי רק מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכן אחר שאספת חקי החכמה תכינם ע"י בינתך ושכלך שיהיו לחם הנפש, כי החכמה והתורה הוא מזון צחצחות הנפש ליום מועד:


ביאור המילות

"בקיץ, בקציר". הקיץ אחר הקציר (ע"ל י' ה'):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד מתי עצל תשכב", ר"ל ואתה העצל כבר עבר קציר כלה קיץ ואתה עדיין שוכב הוזה ולא עשית מאומה, ודרך העצל לישן כמה שעות על היום, ואחר שהתעורר משנתו שכב יתר היום על מטתו. עז"א עד מתי תשכב, ויותר מזה "מתי תקום" ותתעורר "משנתך", והמליצה שבנערותו ישן ואינו מבחין כלל מפני הסכלות, וגם אחר שיתעורר וישכיל תכלית האדם וכי ראוי שיעסוק בתורת ה', ישכב אח"כ ולא יעשה מאומה מפני העצלות, לכן אמר עד מתי תתעצל ויותר מזה עד מתי תהיה שקוע בסכלות:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מעט שנות", תחלה ישן השינה הקבוע, ואח"כ "מעט תנומות" נים ולא נים תיר ולא תיר, ואחר שיתעורר גם מתנומה אז "מעט חבוק ידים לשכב" על המטה ולא יעשה מאומה:


ביאור המילות

"שנות, תנומות". תנומה קלה משינה (כנ"ל ד'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובא כמהלך ראשך", בעת שיורש מנכסיו בא הריש כארח מהלך כדרכו באין עומד לנגדו כי לא יעשה תחלה דבר נגד הריש והעוני הבא עליו, "ומחסורך כאיש מגן" ואח"כ יבא עליו המחסור שיחסר לו לחם וכל צרכיו, ואז יעמוד וילחם נגד המחסור וירצה לגרשו מביתו, אבל המחסור יעמוד נגדו כאיש נושא מגן וצינה ולא יוכל לגרשו מביתו ולעשות לו מאומה:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אדם", מי שהוא "אדם בליעל" הפורק עול שמים מעליו במצות שבין אדם למקום, ובמצות שבין אדם לחברו הוא "איש און", האיש הזה חטאו ניכר בז' דברים,

  • א) בכלי הדבור "הולך עקשות פה", שמדבר עקשות נגד חקי החכמה, שפה מרמז על החכמה,
  • ב) בכלי המעשה, נגד העינים אמר.


ביאור המילות

"אדם בליעל, איש און". כבר בארתי בחבורי התו"ה ויקרא (סי' י') ששם אדם מציין מין האדם ביחוד מצד נפשו ושכלו, וע"כ על מצות שבין אדם למקום שזה מצד שהוא אדם שומר תורה ומצוה קוראהו בשם אדם, ומצד האון והכח שלא במשפט נגד חברו קוראהו בשם איש:

"עקשות פה". ובפ' י"ז לשון שקר, ומתבאר בסי' זה תמיד שפה מרמז על החכמה, ועקשות פה הוא המעקש דרכי החכמה בדברים שבין טוב לרע, והלשון מרמז על הבינה שהיא תבחין בין אמת ושקר, לכן אמר לשון שקר:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קורץ בעיניו", הפך ממ"ש ולא תתורו אחרי עיניכם,

  • ג) בכלי התנועה "מולל ברגליו", מרמז מלים ברגליו לרוע,
  • ד) בידים "מורה באצבעותיו",
  • ה) נגד המחשבה.


ביאור המילות

"מולל". מענין מילה. מי מלל לאברהם, כאילו ימלל ברגליו ע"י רמיזות:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תהפוכות בלבו", בעניני האמונה חושב דברים הפך האמונה, ובעניני בני אדם "חורש רע" נגד חברו,

  • ז) "מדנים ישלח" בין אדם לחברו:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן פתאום יבא אידו", היינו שאידו ימהר בזמן, וגם יהיה מהירות בפעולת ענשו, "פתע ישבר, ולא יהיה לו מרפא" כי לא ישוב בתשובה:


ביאור המילות

"פתאם, פתע". פתאום מציין מהירות הזמן, ופתע מציין מהירות הפעולה (ישעיהו ל' י"ג).

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שש הנה", הששה דברים הראשונים שחשב "שנא ה', והשבע" שהוא מדנים ישלח שהיא השביעית, היא "תועבת נפשו", שהיא גרוע מכולם כי משחית את הקיבוץ בכלל:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עינים רמות", חשבם שנית בפרטות לרע יותר, נגד קורץ בעיניו מוסיף "עינים רמות" שהוא הגאוה שיתגאה נגד האמונה, נגד הולך עקשות פה מוסיף "לשון שקר", שהלשון מורה תמיד על הבינה שמנגד נגד החכמה בראיות של הבינה ובהיקשים מתעים, נגד מורה באצבעותיו אומר "ידים שופכות דם נקי":


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לב", נגד חורש רע אומר "לב חורש מחשבות און", נגד מולל ברגליו אמר "רגלים ממהרות לרוץ לרעה", ונגד תהפוכות בלבו מוסיף.


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יפיח כזבים עד שקר", שידבר כזב ומעיד שקרים בעניני האמונה, ונגד השביעית שהיא תועבת ה' אמר שנית "ומשלח מדנים בין אחים":


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נצור בני מצות אביך", המצוה היא מה שיכריח המצוה את המצווה לעשות פקודתו, כמו מצות אב לבנו, אדון לעבדיו, והתורה הם הלמודים שילמדנו כמו האמונות והדעות והמוסרים. לכן יחס המצות אל האב המכריח לשמור מצותיו, וצוה שיצור אותם הגם שהם נגד טבע לבו, "ואל תטוש תורת אמך", יחס התורה אל האם, ואמר שאחר שיצור מצות אביו ממילא לא יטוש תורת האם, כי התורה נפש האדם תמשך אחריה בטבע, רק אם ינאץ מצוה אז יעזוב תורה ויכחיש עקרי אמונה כדי שיוכל לפרק מעליו עול מצות, אבל הנוצר מצוה לא יטוש תורה:


ביאור המילות

"מצות אביך". המצוה היא ע"י הכרח, התו"ה צו (סי' א') וכן ציין מוסר אביך שהאב ייסר ויכריח:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קשרם על לבך תמיד", שהגם שהמצות רחוקים מטבע הלב תקשרם בעבותות שיהיו קשורים תמיד על לבך, ותטה את לבך שהיא הכח המושל בגויה, לשמרם, וגם "ענדם על גרגרותיך", לדבר בהם תמיד שע"י השינון ישמרו אצלך גם בלב, וכ"ז נגד המצות, ונגד תורת אמך אמר.


ביאור המילות

"ענדם", הוא מענין קשירה ובא על הקושר דבר לתפארת, אעדנו עטרות לי (איוב ל"א):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בהתהלכך", מדבר משלשה מעמדות שדבר עליהם למעלה (ג' כ"ג-כ"ה) בלכתו בדרך, ובשכבו, ובקומו בביתו, "בהתהלכך" בדרך שאז יש סכנת הדרך "תנחה אותך" בדרך הישר, "בשכבך" אז יש סכנה מפני שאינו משתמש אז בחושיו ובשכלו "תשמר עליך" ובעת תקוץ משנתך היא תהיה השיחה שלך:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נר מצוה", המצוה שהיא פרטית נמשלה לנר פרטי, "ותורה אור", והתורה שהיא כללית נמשלה לאור שהוא כללי, הנר אינו בוער רק בעוד שיש שם שמן ופתילה. וכן המצוה היא רק בעודו כלוא בגויה, והאור מאיר מצד עצמו כן אור התורה דבוק בנפש מצד שהיא נשמה אלהית, וגם אחרי הפרידה אור אלהים מאיר על ראשם ועטרותיהם בראשיהם, וכמו שעל ידי האור תאיר הנר, כן ע"י עסק התורה ישמור מצוה ולא ע"ה חסיד, האור בא מלמעלה והנר בא מלמטה, כן אור התורה מלמעלה ונר המצוה למטה בעניני הגויה וקשורה עם הנפש שדומה כשמן ופתילה שיתלהב בו האור ותאיר, "ודרך חיים תוכחות מוסר", שהגם שי"ל אור ונר צריך ללכת בדרך חיים, שאם אינו הולך בדרך חיים לא יועילו האור והנר, ומי המוליך אותו בדרך חיים, תוכחות מוסר, שע"י שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ויראת ה', עי"כ ילך בדרך חיים, ואז יועילו לו נר מצוה ואור תורה לשמרו מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים כמ"ש יראת ה' ראשית דעת:


ביאור המילות

"תוכחת מוסר", כבר בארתי (למעלה ג' י"א) כי המוסר הוא בהכרח, והתוכחה היא ע"י וכוח השכל, אולם המוסר שבס' זה הוא יראת ה' כמ"ש יראת ה' מוסר חכמה וכמ"ש למעלה (א' ז'), וע"י יראת ה' יתוכח אח"כ בראיות השכל ויקבל חקי החכמה מצד השכל וילך בדרך חיים:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשמרך מאשת רע", זונה ישראלית, "מחלקת לשון נכריה" זונה עכו"ם, והגם שתפתה אותך בחלקת לשון, ולפי המליצה אשת רע החכמות המובילות אל ההכחשה באלהות, וחלקת לשון נכריה דרכי הע"ג, הגם שהולכים בדרכי ההיקשים התבונים שזה נרמז תמיד במלת לשון שמורה על הבינה:


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תחמד יפיה בלבבך", שתשמר מלהלכד בה בין ע"י יפיה, בין מלהתפתות אליה על ידי שתרמוז לך בעפעפיה, ולפי המליצה שלא תחמוד דרכי עיונם וחקירתם ולא תמשך אחר ראיותיהם שידמה לך שיש בהם ממש ושרואים בעפעפי שחר:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בעד אשה זונה" פנויה, תבא "עד ככר לחם" שתאבד עשרך ופרנסתך, "ואשת איש תצוד נפש יקרה", היא תצוד הנפש עצמה ואף שתהיה נפש יקרה וגבוהה כמו נביא ושר:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היחתה", תפס שני משלים, (משל א') שיחתה אש בחיקו, שהיא אש ושמניחה בחיקו שאז תשרפנה בגדיו לגמרי: (משל ב')


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם יהלך איש על הגחלים" שאינו אש רק גחלים, ואינו מחתה אל חיקו רק שמהלך עליהם, מ"מ "תכוינה רגליו":


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כן הבא אל אשת רעהו", הוא דומה כמחתה אש בחיקו, וגם "כל הנוגע בה" שאינו שוכב עמה רק נוגע, שזה כמשל השני שהולך ע"ג גחלים, ג"כ "לא ינקה" ורגליו תכוינה:


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יבוזו לגנב", הגנב מעולה מן הנואף,

  • א) מצד שאכף עליו ההכרח "כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב". ב) מצד שאם.


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נמצא" יש גבול לענשו, כי "ישלם שבעתים" אם גנב שור ושה ישלם ארבע נוסף על השור, ושלשה נוסף על השה, חוץ ממה שמחזיר השור והשה עצמם ובזה "את כל הון ביתו יתן", ויפטר מן העונש בממון:


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נואף אשה", אבל הנואף הוא "חסר לב" שאינו דומה כהגנב שעשה הגניבה למלא נפשו כי "הוא יעשנה" מצד "שמשחית נפשו", כי לא ישביע בזה רעבונו כי אבר א' יש באדם משביעו רעב:


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נגע", הגנב לא ישלם רק ממון, והוא "נגע ימצא", הגנב לא יבוזו, והוא "קלון ימצא", הגנב תמחה חרפתו ע"י תשלומי ארבעה וחמשה, והוא "חרפתו לא תמחה":


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי קנאה חמת גבר", כי חמת הגבר בעל האשה שבוער עליו בא מצד הקנאה שמקנא על כבודו, ועל שחלל כבוד ביתו, וע"כ "לא יחמול ביום נקם", כי הנקמה הבאה בסבת הקנאה לא תדע חמלה:


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ישא פני כל כופר", אם ירצה לתת לו כופר ממון לא ישא ממנו כי אשתו נאסרה עליו ובניו נתחללו וזה לא יכופר בממון, "ולא יאבה כי תרבה שוחד", ואף שתרבה שוחד לדיינים שיאמרו שאשתו מותרת עד שתסתלק הקנאה לא יאבה בזה כי עדן תבער הנקמה בלבו: