ביאור:ספרי דברים/כי תבוא
ספרי דברים לפרשת כי תבוא[עריכה]
פיסקה רצז[עריכה]
על דברים כו א-ב
מיד עם כבוש הארץ התחייבו בביכורים, ובזכות הביכורים כבשו את הארץ. והשוו לעיל פ. |
"כי תבא אל הארץ", עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תיכנס לארץ.
"אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשת וישבת בה", מה שתירש - תכבש.
"וירשת וישבת בה" - משתירש תשב.
(דברים כו ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים?
בקומראן אכן כתבו שמביאים ביכורים מכל הפירות. ראו בכורים א ג, "אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים". הדרשה לומדת את הדין מהיקש לעומר ושתי הלחם – שעורה וחיטה – שהם ביכורי ציבור. |
ועדין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור! הריני דן: נאמר 'הבא בכורי ציבור' ו'הבא בכורי יחיד'
מה בכורי ציבור, האמורים (ויקרא כג יז) להלן - משבעת המינים
אף בכורי יחיד, האמורים כאן - משבעת המינים,
מה להלן חטים ושעורים - אף כאן חטים ושעורים,
מנין לרבות שאר מינים? תלמוד לומר (שמות כג יט) "בכורי אדמתך" - ריבה
אחר שריבה הכתוב – מיעט, הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון,
נאמר 'הבא בכורי ציבור' ו'הבא בכורי יחיד'.
מה בכורי צבור, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ
אף בכורי יחיד, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ,
ואלו הם (דברים ח ח): חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש,
"זית" - זה זית אגורי, "ודבש" - זה דבש תמרים.
השוו תרומות יא ג, שמביאים יין ושמן; אבל בחלה ד יא מסופר שדחו את ביכורי היין והשמן של יוסף הכהן, כמו כאן. |
שנאמר (שמות כג יט) "ראשית בכורי אדמתך"
הקריאה על הביכורים מוגבלת בזמן – מהעצרת ועד החג. הדרשה מעירה שיש זמנים החורגים מהתקופה של הקריאה ובכל זאת יש להביא בהם ביכורים למרות שאין קוראים עליהם. |
תלמוד לומר "אשר תביא מארצך", כל זמן שהם מצויים על פני ארצך
יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא? תלמוד לומר "ואמרת... ושמחת", אין קריאה אלא בשעת שמחה!
כשתמצא אומר (בכורים א ו): מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא
רבי יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא.
והמבריך מתוך של רבים או מתוך של יחיד לתוך שלו
והנוטע בתוך שלו והמבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע
הרי זה אינו מביא. רבי יהודה אומר: בזה - מביא
מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר (שמות כג יט) "בכורי אדמתך",
עד שיהו כל הגדולים מאדמתך!
פיסקה רצח[עריכה]
על דברים כו ב-ג
ראו לעיל פיסקה קנג. והשוו תוספתא ראה"ש א יח. הכהן הקיים הוא המוסמך, כי הסמכות שלו אינה נובעת מאישיותו אלא מהיותו חלק מהמקדש. וראו תרומות ח א, שר' יהושע מכשיר את העבודה שעבד הכהן בעבר, אפילו אם בינתיים התרחק. |
זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך?
אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים. היה קרוב ונתרחק - כשר
וכן הוא אומר (קהלת ז י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה"
פיסקה רצט[עריכה]
על דברים כו ג
(דברים כו ג) "ואמרת אליו" – ולא כפוי טובה. לא תהיה כפוי טובה.
ראו בכורים א ד-ה, שגרים ועבדים מביאים ולא קוראים. לעניין עבר הירדן ראו דעת ר' יוסי הגלילי במשנה י שם, שלא מביאים כלל בכורים מעבר הירדן. |
רבי שמעון אומר: פרט לעבר הירדן, שנטלתו מעצמך.
פיסקה ש[עריכה]
על דברים כו ד
(דברים כו ד) "ולקח הכהן הטנא מידך"
נראה מכאן שגם הקלתות של העשירים היו נמסרות לכהנים. |
והעניים מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה
והסלים והבכורים ניתנים לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים.
וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים.
האחריות של מביא הבכורים מסתיימת בכניסתו לעזרה. |
פיסקה שא[עריכה]
על דברים כו ה-יא
מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש - אף עניה האמורה כאן בלשון הקדש
למרות שהמנהג העתיק הוא שמי שיודע לקרות קורא בעצמו, דרשת האסמכתא תומכת בהלכה המתוקנת, שמקרים את כולם. |
נמנעו מלהביא! התקינו שיהו מקרים את היודע ואת מי שאינו יודע
סמכו על המקרא "וענית", אין עניה אלא מפי אחרים.
"ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי", מלמד שלא ירד אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד
שתי דרשות: בראשונה 'ארמי' הוא יעקב, שאבד בארם (ויתכן שרצה להיאבד שם) ובשניה 'ארמי' הוא לבן שאיבד את יעקב, כבהגדה של פסח. |
למרות שיעקב היה יכול להשתקע במצרים וליטול בה כתר מלכות בזכות יוסף, לא ניסה לעשות כך אלא היה לגר במצרים, וראו בראשית טו יג. אכן בניו נשארו שם והשתקעו במקום. |
שמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות? תלמוד לומר "ויגר שם".
יכול באוכלוסים הרבה? תלמוד לומר "במתי מעט"
כענין שנאמר (דברים י כב) "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה".
ישראל היו מובחנים מהמצרים ולא התבוללו במצרים, ובכך עודדו את האנטישמיות של פרעה. |
דורש ראיה-ראיה. עוני ישראל התבטא בגזירה של השמדת הבנים. |
"ואת עמלינו" - כמה שנאמר (שמות א כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכו'. כבהגדה של פסח.
עמל הוא השקעה בלי תמורה, ראו קהלת ב יא. הולדת הבנים במצרים היתה עמל שהרי כולם נרצחו, וראו סוטה יב א, 'לשוא אנו עמלין'. |
רבי יהודה היה נותן בהם סימן: דצ"ך עד"ש באח"ב.
לפי הדרשה המקדש הוא החשוב בא"י. |
או יכול זה ארץ ישראל? - כשהוא אומר "ויתן לנו את הארץ הזאת" - הרי ארץ ישראל אמורה
יתכן שא"י נזכרת כהשלמה ליציאת מצרים, שאין להסתפק ביציאה ממצרים אלא יש לשאוף לנחול את א"י. |
ונאמר להלן (שמות יג ה) "ארץ זבת חלב ודבש".
מה ארץ זבת חלב ודבש האמורה להלן – חמשת עממים ולא עבר הירדן
אף ארץ זבת חלב ודבש האמור כאן - ארץ חמשת עממים.
רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאים בכורים מעבר לירדן, שאינו "זבת חלב ודבש".
לעניין 'עתה' השוו לעיל פיסקה רצז. כאן הכוונה היא שמביא את הביכורים מייד כשהם מבשילים. וראו שם גם לעניין 'הבאתי'. |
דורש 'ראשית'. |
ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר - קושרים אותו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.
"אשר נתת לי ה'", מיכן אמרו (בכורים א ה:) האפוטרופיס והעבד והשליח אשה וטומטום ואנדרוגינוס
מביאים ולא קורים, שאין יכולים לומר "אשר נתת לי ה'".
כדעת ר' יהודה בבכורים ג ו, שקריאת מקרא בכורים נעשית לאחר שהוריד את הטנא לצד המזבח; וראו מדרש תנאים לדברים כו י, לעניין מקום ההנחה המדויק; וכן לפסילת ארץ ראובן וגד. |
מלמד שטעונים הנחה שתי פעמים: אחת בשעת קריאה, ואחת בשעת השתחויה.
ראו מע"ש ה יד, לעניין וידוי מעשר, והוא הדין לעניין מקרא בכורים, שהרי הממזר יורש עם אחיו את נחלת אביו, ראו תוספתא ב"ב ז א. |
אבל לא גרים ועבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ.
פיסקה שב[עריכה]
על דברים כו יב
הרי אתה דן: נאמר כאן (דברים יד כח) "קץ" ונאמר להלן (דברים לא ז) "קץ"
מה קץ האמור להלן – רגל, אף קץ האמור כאן - רגל
אי, מה קץ האמור להלן - חג הסכות, אף קץ האמור כאן - חג הסכות?
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר", רגל שהמעשרות כלים בו; הוי אומר זה פסח!
מיכן אמרו (מע"ש ה ו:) ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הבעור.
תלמוד לומר "בשנה השלישית שנת המעשר", שנה שחייבת במעשר
יצאת שנת שבוע, שאינה חייבת במעשר!
תלמוד לומר "שנת המעשר": מעשר אחד נוהג בה, ואין שני מעשרות נוהגים בה
הוידוי וחובת הביעור הם על כל המעשרות, ולא רק על מעשר עני שנהג בשנה שהסתיימה. |
תלמוד לומר "מעשר תבואתך", ריבה!
פיסקה שג[עריכה]
על דברים כו יב-טו
(דברים כו יב) "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" - תן לכל אחד ואחד לפי חלקו.
מיכן אמרו (פאה ח ה:) אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים דברי רבי יהודה. רבי אומר חצי קב.
אם אפשר לפרנס עני מהצדקה בארץ – יש לעשות זאת ולא להורות לו לרדת ממנה. בית נבלטא היו עניים בירושלים, ויכלו להתפרנס מחוץ לה - אבל חכמים העדיפו לפרנס אותם בירושלים. וראו תוספתא פאה ד יא. |
אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלם, ונתנו להם שש מאות ככרי כסף, ולא רצו להוציאם מירושלם.
ראו סוטה ז א. בניגוד למקרא ביכורים, וידוי מעשר נאמר בכל לשון שמבין הקורא. |
"בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי. "וגם נתתיו ללוי" - זה מעשר לוי,
"וגם נתתיו" - זה תרומה ותרומת מעשר.
"לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני לקט שכחה ופאה, אף על פי שאין מעכבים את הוידוי.
"מן הבית" - זו חלה.
דבר אחר: "מן הבית" - כיון שהפרשתו מן הבית אין את נזקק לו לכל דבר.
"אשר צויתני" - לא נתתיו למי שאינו ראוי לו.
ממין על שאינו מינו וכו' - ראו תרומות א, ה. |
לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.
"ולא שכחתי" - לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו.
(דברים כו יד) "לא אכלתי באוני ממנו", הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות.
דיני טומאה וטהרה במעשר שני – ראו מע"ש ג ט-י, |
במשנה יב שם מופיעה רק דעת ר' אליעזר. ר' עקיבא מעיר שכל שימוש במעשר שלא לצורך אכילה או שתיה אסור, ומפרש 'מת' כמטאפורה לכל חפץ, שאין לרכוש בכספי מע"ש, וראו מע"ש ב א. |
אמר לו רבי עקיבה: אם למת - אף לחי אסור!
מה תלמוד לומר "למת"? שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור.
"שמעתי בקול ה' אלהי", והבאתיו לבית הבחירה.
"עשיתי ככל אשר ציויתני" - שמחתי ושימחתי בו.
סיום הוידוי שלפנינו נכנס לסידור התפילה כתפילה של הכהנים לאחר ברכתם. וראו תוספתא מע"ש ה יד, המפליגה ביעילות התפילה הזאת. |
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וכו'