עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו' עד כי תכלה לעשר וגו'. לפי שהיו הכהנים חלוקים במשמרות וכל אחד מהם היה משמש במשמרתו. צוה השם יתברך שלא יהיה הרשות ביד מביא הבכורים לתתם לכהן שירצה להיותו אוהבו ומכירו. אבל שיתנם לכהן שיעבוד היום ההוא באותו משמר כי חוקו הוא. וחשבו המפרשים שהיו כאן שתי הגדות. ושתי הנחות. ושתי תנופות. ושבראשונה זכר ההגדה הראשונה שיגיד. שנאמר ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך וגו'. ושמיד תעשה ההנפה הראשונה ועליה אמר ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ושאחר כן יחזור הבעל לקחת הטנא מאצל המזבח. ויגיד ההגדה השנית שנאמר וענית ואמרת וגו'. ועליה תהיה ההנחה השנית כמו שאמר והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וגו'. וכבר זכרתי בספקות שאין בהגדה הראשונה הזאת דבר שיהיה בו ממש כי אם שבא אל הארץ שהוא דבר מוחש בעצמו. ולא ידעתי למה לא היתה ההגדה כלה אחת ויצטרך לחלקה לחלקים. גם אם הכהן הניח הסל לפני מזבח ה' איך חזר הבעל ללקחו כי הוא לא יכנס למקום המזבח האם הכהן יתנהו אליו וזה לא נזכר בכתוב. או אם בא אליו הסל מעצמו. ומה הצורך בשתי הנפות האלה. ולכן אחשוב על דרך פשט שלא היה כאן כי אם הגדה אחת על המזבח. ושלא חזר הבעל ללקחו משם. ופי' הכתובים ואמתתם כך הוא. שהבעל בבואו עם הבכורים למקדש ובא אל הכהן וידבר עמו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ ואין זו הגדה להשם יתברך. כי הנה בהגדה האמתית אמר וענית ואמרת לפני ה' אלהיך לפי שהיתה ההגדה לגבוה. אמנם הדבור הראשון הגדתי היום לא היה לפני ה'. אבל היה מאמר נאמר לכהן וזהו אמרו ואמרת אליו. והיה ענין מאמרו לכהן שלא יחשב בבואו עם הבכורים אצלו שהבכורים מנחה שלוחה אליו. או היא חק לכהנים מאת העם לאכול בכורי פירותיהם כי אינו כן. אבל ביאתו שמה עם הבכורים היא להודות לשם יתברך ולהגיד חסדו לפניו. וזה בעבור שהביאו לארץ שנשבע לאבותיו כי כמו שהאנשים העובדים בשדה אחד מביאים לאדון השדה חקו להוראת אדנותו מידי שנה בשנה. כן יעשה הוא בהבאתו בהגדתו זאת אשר יעשה להשם יתברך בעבור שבא אל הארץ והנה יקרא הודוי הזה הגדה למה שבא מהספור וההגדה בו כמו שיתבאר. והנה אם כן אמרו הגדתי היום לה' אלהיך אין ענינו כי אם להודיע לכהן שהיה רוצה להגיד לפני ה' וההגדה היא מה שיזכור לפנים ארמי אובד אבי וגו'. ותהיה מלת הגדתי עבר במקום עתיד כמו (ישעיהו ה׳:י״ג) לכן גלה עמי מבלי דעת לכן הרחיבה שאול נפשה. וכן בצר הרחבת לי שהוא כמו תרחיב. ורבים כמוהם. ושאמרו כי באתי אל הארץ אינו עצם ההגדה. להודיע שבא שמה אבל הוא סבתה. שבא להגיד לה' בעבור שבא אל הארץ. והנה זכר הכתוב שהכהן כשישמע זה וידע כונתו. יקח מידו הטנא עם הבכורים ויניחהו לפני מזבח ה' להורות שהובא אליו ולפניו נקרב. והוא צוה שהבעל יענה ויאמר ארמי אובד אבי וגו' ויתר דברי ההגדה. והענייה היא רמז אל השיר שיאמר זה בקול רם ודרך שיר ובסוף ההגדה אמר והנחתו לפני ה' אלהיך. ואין זו הנחה שנית אבל הוא צווי לבעל שיעזוב שם הטנא עם הבכורים לפני מזבח ה' ולא יחוש עוד ממנו כי הכהן יקחנו משם אח"כ כי זה ממתנו' הכהונה. וענין והנחתו הוא מלשון עזיבה כמו (פ' וישב) ותנח בגדו אצלה שהוא נרדף לויעזוב בגדו אצלי. ואמר אחרי שתשלים ההגדה כאמור תעזוב את הטנא לפני ה' ותשתחוה נגד קדשי הקדשים והלכת ושמחת בכל הטוב. ר"ל שישמח בירושלים באכילת שלמים והמעשר שני שהיו מביא בה הוא וביתו והלוי והגר. ומה שאמר בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. אינו סותר למה שפירשתי בכתובים כי עם היות ההגדה וההנחה כן הנה הכהן יניף הטנא שתי פעמים. האחת כשיקבלהו מיד הבעל להניחו אצל המזבח. והשנית כשיסיים הבעל הגדתו וישתחוה ללכת אז הכהן יקח הטנא ויניחהו לפני הש"י ויקחהו אליו. זהו הנראה אמת בכתובים. והותר הספק השני:

ודברי ההגדה הם ארמי אובד אבי וירד מצרימה ופי' חז"ל (דברים כ"ו ה') ידוע שלבן בקש לעקור את הכל. ור"א פי' ארמי על יעקב שבהיותו בארם היה עני ואובד מבלי לבוש. ולשניהם יקשה מה ענין ארם עם ירידת מצרים. ונ"ל לפרש הכתובים על דרך שניהם כן. שהיתה כונת המגיד שהאדמה אשר הם יושבים עליה לא ירשו אותה מאבותיהם ולא גם כן בחרבם ירשו ארץ. כי אם בחסד אלהים ורחמיו. ולכן אמרו שיעקב אביהם שהיא הסבה הקרובה אליה' משאר האבות וגם סבה מיוחדת לאומה שלא השתתף בה זולתה בהיותו בבחרותו כאדם עני ואובד היה מבלי נכסים לא מטלטלי ולא מקרקעי. או שלבן הארמי במקום אשר היה לו לעזרו להיותו אחי אמו הוא היה בעוכריו וחשב לעקרו מן העולם כשרדף אחריו וגם יעקב בזקנותו כשירד מצרימה עם בניו לא היה שם שוטר ומושל כי אם גר ואורח נטה ללון. ואף כי בניו וזרעו היו שם לגוי גדול עצום ורב. לא משלו בארץ מפני רבויים גם לא נתעשרו שמה. אבל היה בהפך שעם כל רבויים היו תמיד מעונים מהמצרים ומשועבדי' וזהו וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ר"ל שעשו להם שלשה מינים מהרעו'. האחד שצוו (פ' שמות) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וזו היה רעה גדולה מגעת לגופים ולנפשות ועליה נאמר וירעו אותנו המצרים. השני הוא אמרו ויענונו והיה זה בבנותם ערי מסכנות לפרעה כי מלאכת הבונים הנה הוא ענוי גדול. והשלישי הוא אמרו ויתנו עלינו עבודה קשה שכל המצריים היו משעבדים בהם לצרכם מזולת עבודת המלך. וכמו שפי' הרמב"ן על ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. הנה א"כ לא הועיל להם השתדלות יעקב אביה' לא בהליכתו לארם גם לא בירידתו למצרי'. אבל מה שעמדה להם היא צעקתם אל ה' אלהי אבותם. וישמע קולם ברחמיו וברוב חסדיו. וזהו וישמע את קולינו שלהיותו ה' מלא רחמים רחם עליה'. וירא את ענים שהיא עבודת המלך כמו שזכרתי. ואת עמלם שהם הבנים כדעת המדרש. ואת לחצם שהיו המצריי' כלל העם לוחצים אותם. ויוציאם ממצרי' ביד חזקה כלומר בגבורה באומץ נמרץ או שכיון ביד חזקה למכת בכורות שנקראת כן ובזרוע נטויה. זרוע הנטויה הוא שלא נסתפק יתברך עם כל מה שהענישם במצרי' כי גם היה מדין ידו הנטויה לעשות להם עוד כמו שעשה על הים. ועל דרך זה אמר הנבי' (ישעי' ט) בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ונא' (דה"א כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלי'. לפי שהמיעד לעשות עוד רעה והזק מלבד מה שכבר עשה. הנה זה יאמר עליו שידו נטוי' וכן הית' ידו של הקב"ה נטוי' בצאת' ממצרי' על מה שיעשה עוד עליהם בתוך הים. ואמר ובמורא גדול כנגד המצריי' שהיו יראים מאד מענשי השם יתברך. ויותר נכון אצלי לפרשו על ישראל שהיו במורא גדול בהיותם על הים. כמו שאמר (פ' בשלח) ויצעקו בני ישראל אל ה'. וכלל הענין באמרו באותות ובמופתי' שהאתות הם אשר עשה במצרי' והמופתי' הם אשר עשה על הים. וזכר שמלבד הנקמה שעשה מאויביה' לעיניה' ויציאתם מעבדות לחירות. עוד נתן להם שלמות אלהי עליון והוא ירושת הארץ ובפרט בית המקדש שהוא עקר הכונה ומקור השלמות כלו. ולכן למעלתו זכרו ראשונה באמרו ויביאנו אל המקום הזה שהוא בית האלהי' ויתן לנו את הארץ הזאת רוצה לומר ארץ לא להם. ועוד השגיח בה שתמיד עיניו בה באופן שהיא תמיד ארץ זבת חלב ודבש. ומפני הטובות והחסדים האלה אשר הגדיל ה' לעשות עמנו. הבאתי אני המגיד עתה את ראשית פרי האדמה וכמו אדם העובד בשדה אחר שיביא לבעל חקו. רוצה לומר חק השדה מידי שנה בשנה להורות על ההכנעה לפניו ולהורות על אדנותו בארץ ובתבואה ההיא. ויהיה אמרו אשר נתת לי ה' חוזר לאדמה ולפרי שהכל מאתו כי הוא נתן להם את האדמה ולא ירשוה מאבותם כמו שזכר. והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיה כי תמיד עיני ה' בה. ואחרי ההגדה האמיתית והצודקת הזאת אמר והנחתו לפני ה' אלהיך שהוא כמו שפירשתי מענין עזיבת שאז יעזוב שם הטנא ולא ידרוש אחריו עוד וישתחוה לפני השם יתברך וילך לשמוח ולאכול עם ביתו ואוהביו בשלמיו בירושלי'. ולכן לא נאמר כאן והנחתו לפני מזבח ה' אלהיך. כי הנה הכהן כבר הניחו שם ועוד אין רשות לבעל לגשת אליו כי הזר הקרב יומת אבל צוה אותו שיעזבהו כאשר הוא שם וילך בשמחה. ואפשר לפרש ושמחת בכל הטוב שהוא הבטחה לאדם שיעשה זה שיתן לו הקב"ה שמחה ורבוי הטובה באופן יספיק לו לתת לכל ביתו אכול ושבוע והותר ולעשות ממנו צדקה לגר ליתום ולאלמנה. ואם הייתי נמשך לפשט הפסוקים בלבד והייתי מפרש והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית. שהם ג"כ דברי המגיד שיאמר כנגד הכהן. לכן שאנכי הבאתי את ראשית פרי האדמה לה' להודות לו על חסדיו. הנה ראוי שאתה הכהן תניח אותו הפרי לפניו כמו שעשיתי כיון שלו לבדו הובא. ואם אתה תאכל אותו תשתחוה לפניו יתברך על אשר נתן אותה מתנה לכהנתכם אבל מה שכתבתי ראשונה הוא האמת והנכון בפסוקים:

ויש מי שפירש בפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה שראה המגיד לבאר הסבה שהביאתם למצרי' באמרו שמפי עליון לא יצא עליהם הרע ההוא כי אם מעצמו. כמו שאמר משה רבינו ע"ה (פ' חקת) וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע אמר (סימן כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה. וידוע הוא שקנאת השבטים ביוסף ושנאתם היא היתה הסבה והגלגול לרדתם למצרי'. אבל הקנאה והשנאה ההיא שהיו בהם מדות פחותות לא נמשכו בהם מאבותיהם אברהם ושרה. כי הם היו בתכלית השלמות כמאמר הנביא (ישעיהו נ״א:ב׳) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. אמנם נמשכו להם אותן המדות המגונות מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי. כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר (פ' תולדות) אחות לבן הארמי ויעקב אמר על עצמו (פ' ויצא) כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. לזה אמר המגיד כי ארמי אבי אמה גרם נזק ואבדון בבית אביה בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו. אשר לסבתם ירדו מצרים. והנה אם כן הירידה שירדו שמה סבב רוע מזגם ותכונתם אשר ממנה נמשך מהרעות והענוי וההשתעבדות מה שנמשך. ואמנם היציאה משם והגאולה מאותו גלות. הנה הוא יתברך עשאה ולא אחר. והוא גם כן נתן להם את הארץ ומזה יודע כי לה' מצוקי ארץ באמת. זהו דרך אחר בפירוש הפסוק הזה וכל דרך איש ישר בעיניו. והרב המורה בפרק ל"ט מח"ג מספרו כתב ארבע תועלות נמשכות מהמצוה הזאת:

האחת להכניע את יצר לב האדם, כי הבכורים חביבים מאד אצלו, וכאמרו (הושע ה') כבכורה בתאנה בראשיתה, ואמר במקום אחר (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה עודנה בכפו יבלענה, ולכן צוה שיכניע את יצרו ולא יאכלנה ויפרישנה לגבוה:

השנית כדי שלא יהיה כפוי טובה למי שהיטיב לו כל כך מהטובות:

השלישית לזכור בימי המנוחה את הצער שעבר עליו, ולזה זכר כל דבר יציאת מצרים:

והרביעי' מדת הענוה והשפלות בהביאו הבכורי' על כתיפיו, והגידו דלות אבותיו וחסדי השם יתברך עמו, והם באמת טעמים מחוורים: