ביאור:משנה בכורים פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת מסכת בכורים: א ב ג ד

מסכת בכורים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

מבוא למסכת ביכורים ומבנה המסכת


בניגוד לשאר מתנות הכהונה, אי הפרשת ביכורים אינה אוסרת את היבול באכילה (ראו לקמן ב, ג.) לכן יכולים חכמים לעצב את הבאת הביכורים כזכות אקסקלוסיבית.

התנאים להבאת הביכורים[עריכה]

(א) יש מביאין בכורים וקורין, מביאין ולא קורין, ויש שאינן מביאין.

חטיבה I: אינם מביאים ביכורים[עריכה]

אלו שאינן מביאין:

הנוטע לתוך שלו - והבריך לתוך של יחיד אחר, והפירות אינם מאדמתו או של רבים,
וכן המבריך מתוך של יחיד הפירות אינם מהעץ שלו או מתוך של רבים - לתוך שלו.
הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע והעביר את הזמורה מתחתיה - הרי זה אינו מביא.
רבי יהודה אומר בזה: מביא:


הדרישה היא שיהיה קשר בין המביא לבין הפירות, ולכן גם השטח וגם כל הפירות חייבים להיות שייכים למביא ורק לו.

לגבי האריסים והחוכרים - ראו דעת ר' יהודה לקמן במשנה יא.

לגבי הסיקריקון ראו גיטין ה, ו: השדה הוחרם ע"י הרומיים ונמכר ליהודי אחר. לאחר מלחמת בר כוכבא הכירו בלית ברירה בתוקפה של החרמה זו מבחינה משפטית, אבל עדיין הסתייגו ממנה.

(ב) מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר (שמות כג יט) "ראשית בכורי אדמתך",

עד שיהו כל הגדולין מאדמתך.

האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם,

משום שנאמר, "ראשית בכורי אדמתך":


(ג) אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים.

כאן נדרש "אדמתך" במובן ארץ ישראל, בדומה לדברי ר' יוסי הגלילי במשנה י. המסקנה היא שיש להביא רק מפירות משובחים ומשבעת המינים שנשתבחה בהם א"י. וראו הגבלות נוספות על התמרים בתוספתא א, ח.

בקומראן טענו שיש להביא ביכורים מכל הפירות, כפשט הכתוב.

מגבלת הזמן - הפרט חייב להיענות לזמן הציבורי.

במנחות י, ו, וכן בתוספתא א, א נאמר שניתן לקבל את הביכורים המוקדמים, בתנאי שימתינו במקדש עד העצרת. וראו גם חלה ד, י.

לא מתמרים שבהרים, שהם קטנים ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר.

אין מביאין בכורים קודם לעצרת.

אנשי הר צבועים בבקעת הירדן, סמוך ליריחו הביאו בכוריהם קדם לעצרת - ולא קבלו מהם,
מפני הכתוב שבתורה
(שמות כג טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה":


חטיבה II: מביאים אבל לא קוראים מקרא ביכורים[עריכה]

יש הסוברים שלפנינו משנה קדומה בנושא גרים, ראו ציטוט.

אבל ראו באיגרת הרמב"ם לעובדיה הגר, שראה בהלכות אלו עלבון לגר, ובהלכות בכורים ד ג לא פסק כך.

בירושלמי כאן מובאת דעה כי "גר עצמו מביא וקורא". וראו ספרי זוטא על במדבר ה ו: "איש - לרבות את הגרים", וכן קידושין ד, ז.

עמדת ביניים מבחינה בין גר רגיל לבין בני יתרו, ראו תוספתא א, ג.

(ד) אלו מביאין ולא קורין:

הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".
ואם היתה אמו מישראל - מביא וקורא למרות שהפסוק אומר "לאבותינו" ולא "לאמותינו", אם אמו מישראל נחשב יהודי לכל דבר.
וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר, "אלהי אבות ישראל".
וכשהוא בבית הכנסת, אומר "אלהי אבותיכם".
ואם היתה אמו מישראל, אומר "אלהי אבותינו":


(ה) רבי אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה - עד שתהא אמה מישראל.

אחד גרים, ואחד עבדים משוחררים, ואפילו עד עשרה דורות

הביכורים מגיעים למקדש, ולכן מתיחסים כאן לכהונה.

העבד וכו' אינם גברים בני חורין, שהם המרכיבים את החברה הלאומית שקיבלה את הארץ.

אבל הבעל מביא פירות שבמטע של אשתו, ואינו כאפוטרופוס, ראו ספרי על דברים כו יא!

עד שתהא אמן מישראל.
האפוטרופוס, והשליח,
והעבד, והאשה, וטומטום, ואנדרוגינוס - מביאין ולא קורין,
שאינן יכולין לומר "אשר נתתה לי ה'":


(ו) הקונה שני אילנות בתוך של חברו - מביא ואינו קורא.

לעניין שני אילנות ראו ב"ב ה, ד. המחלוקת היא בשאלת הזכויות בקרקע, וממנה נובעת המחלוקת במשנתנו. וראו תוספתא א, ב, למקרה שקנה עץ אחד.

יבש המעין ונקצץ האילן - השוו ב"מ ט, ב: שדה בלי מעין אינו שדה שלחין, וללא עץ אינו מטע. אפילו אם העץ חי, אבל היה מושקה ועכשיו יבש המעין, הרי שהעץ עלול לסבול ואף למות, ובעתיד לא יהיו לו פירות מובחרים (ראו לעיל משנה ג). אמנם אם העץ היה גידול בעל מתחילתו אין איסור להביא ממנו ביכורים.

רבי מאיר אומר: מביא וקורא.
יבש המעין, נקצץ האילן - מביא ואינו קורא.
רבי יהודה אומר: מביא וקורא.

מעצרת ועד החג - מביא וקורא.

מן החג ועד חנוכה שהוא זמן המסיק, אבל חל אחרי חג האסיף - מביא ואינו קורא.
רבי יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא:


חטיבה III: מביא וקורא[עריכה]

פירוט של ההלכה שמופיעה בגיטין ד, ט: מוסכם שקונה הקרקע מביא ביכורים, אבל חולקים האם יכול להביא מאותו המין שהביא המוכר.

אפשר גם לנתק את הקשר בין השורה הראשונה לזו שאחריה, ולהסביר ש"השני" הוא פרי שני מאותו המין, בלי קשר למכירת השדה. וראו גם בסוף משנה ט, המציגה גישה שונה.

(ז) הפריש בכוריו ומכר שדהו - מביא ואינו קורא כי בזמן הבאת הביכורים אינו בעל הקרקע.

והשני הקונה - מאותו המין אינו מביא.
ממין אחר - מביא וקורא.
רבי יהודה אומר: אף מאותו המין - מביא וקורא:


מקרים של שוד היו שכיחים בעיקר בעליה מיריחו לירושלים.

משחק מילים בין משניות ז-ח: השני - השניים.

לגבי החומש ראו לקמן ב, א.

(ח) הפריש בכוריו, נבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו, או שנטמאו - מביא אחרים תחתיהם ואינו קורא.

והשניים הביכורים החליפיים - אין חייבים עליהם חומש.

נטמאו בעזרה - נופץ מפזר את הפירות שנטמאו, ואינו מביא במקומם אחרים, ואינו קורא:


משנה ח מביאה את דעת ר' יהודה בתוספתא א, ז, שהאחריות חלה עד הכניסה לעזרה. משנה ט כדעת חכמים, שהיא מסתיימת מעט קודם - בהר הבית. וראו ספרי דברים פסקה עז.

אם מסבירים את משנה ז כעוסקת בהבאת ביכורים שניים - יש לומר שמשנתנו חולקת עליה ואינה מאפשרת לקרוא פעמיים באותה השנה.

(ט) ומנין שהוא חייב באחריותן ולכן צריך להביא ביכורים במקומם אם נבזזו וכו' עד שיביא להר הבית?

שנאמר (שמות כג יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך",
מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית.
הרי שהביא ממין אחד וקרא, וחזר והביא ממין אחר - אינו קורא:


(י) ואלו מביאין וקורין:

התנאים של הזמן ושל המקום מתקיימים כאן במלואם, והפירות משובחים.

לעניין תמרים שבעמקים, השוו תוספתא דמאי ה, יא, שהם פטורים מהדמאי, כי הניבו כמות גדולה ובדרך כלל הפרישו מהם תרו"מ.

מן העצרת ועד החג,
משבעת המינים: מפירות שבהרים, מתמרות שבעמקים, ומזיתי שמן, ומעבר הירדן.
רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר הירדן, שאינה "ארץ זבת חלב ודבש":


(יא) הקונה שלשה אילנות כי בין שלושה אילנות יש כברת ארץ ואדמה בתוך של חברו - מביא וקורא.

רבי מאיר אומר: אפילו שנים כדלעיל משנה ו.

קנה אילן וקרקעו - מביא וקורא.

רבי יהודה אומר: אף בעלי אריסות וחכורות בניגוד למשנה ב. ר' יהודה טוען שהאריסים מרגישים כבעלי הקרקע, למרות שרשמית אינם כאלה. מביאין וקורין:


בכורים פרק א כטבלה
יחיד ציבור מקדש המביא (א) יֵשׁ מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין. פירות א"י זמן
אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין, הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁליָּחִיד אוֹ שֶׁל רַבִּים, וְכֵן הַמַּבְרִיךְ מִתּוֹךְ שֶׁל יָּחִיד אוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל רַבִּים לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּזֶה מֵבִיא: (ב) מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ", עַד שֶׁיְּהוּ כָל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ. הָאֲרִיסִין וְהֶחָכוֹרוֹת וְהַסִּקְרִיקוֹן וְהַגַּזְלָן, אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ: (ג) אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמֻּבְִחָר. אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג) "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:"
(ד) אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, מֵבִיא וְקוֹרֵא. וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ: (ה) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִשָּׁה בַת גֵּרִים לֹא תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים וַאֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל. הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְהַשָּׁלִיחַ וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִיּן, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה': (ו) הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. יָבַשׁ הַמַּעְיָן, נִקְצַץ הָאִילָן, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵרָא אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא:
(ז) הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשֵּׁנִי, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵינוֹ מֵבִיא. מִמִּין אַחֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין מֵבִיא וְקוֹרֵא: (ח) הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, נִבְזְזוּ, נָמַקּוּ, נִגְנְבוּ, אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשְּׁנִיִּים אֵינָם חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ. נִטְמְאוּ בָעֲזָרָה, נוֹפֵץ וְאֵינוֹ קוֹרֵא: (ט) וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבָּיִת. הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִמִּין אֶחָד וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא מִמִּין אַחֵר, אֵינוֹ קוֹרֵא: (יא) הַקּוֹנֶה שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁנָיִם. קָנָה אִילָן וְקַרְקָעוֹ, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת וְחָכוֹרוֹת מְבִיאִין וְקוֹרִין: מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, מִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים, מִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִיּם, וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין מְבִיאִיּן בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שֶׁאֵינָהּ "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (י) וְאֵלּוּ מְבִיאִיּן וְקוֹרִין, מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג,