ביאור:משנה ביכורים פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת מסכת בכורים: א ב ג ד
----
מבוא למסכת ביכורים ומבנה המסכת
מצוות הביכורים עוצבה על ידי חז"ל כנמצאת על כמה גבולות בבת אחת, והיא מהווה צומת של ערכים. ערכים אלו ניכרים היטב בדיני המצוה ובעריכת המסכת:
- בין יחיד לציבור: המצווה מוטלת על היחיד, ולכן אין מביאים את הביכורים אלא מקרקע פרטית (ראו א, א.) אבל הטקס של הבאת הביכורים הוא טקס קהילתי מובהק, ומאורגן כעידוד לקהילה איזורית. אמנם בסופו חוזר הטקס להיות אישי (ראו ג, ב ואילך.)
- בין ציבור לעם: זמני הביכורים הם לאומיים, ותלויים בלוח השנה, אבל בתוכם - כל קהילה מביאה את ביכוריה בזמנה שלה. לעניין זה יש לקשור גם את השאלה של הבאת הביכורים על ידי הגר.
- בין פרט לעמו: הביכורים מובאים למקדש, לפי המקרא, בידי האדם הפרטי; אבל התפילה שמתלווה אליהם (המכונה "מקרא ביכורים") היא הודאה על יציאת מצרים ועל הנחלת ארץ ישראל לעם כולו. ואכן, המשנה קובעת כי את הביכורים מביאים רק משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י, ורק מגידולי הארץ עצמה (ראו ביכורים א, י.) למעשה, מביאים ביכורים רק מחמישה מינים, שהרי ביכורי השעורה והחיטה מובאים במרוכז, כמצווה לאומית - העומר ושתי הלחם. יש להעיר שבהלכה הכיתתית צומצם מעמדם של הפרט והקהילה עוד יותר, כי לפיה היו גם "חג ביכורי השמן" ו"חג ביכורי היין" חגים לאומיים.
- בין רכוש הפרט להקדש: הביכורים ניתנים על ידי הפרט לכהן, אבל שלא כמו התרומה - הם אינם רכושו של הכהן לכל דבר, ונשמרת בהם זיקה למביא הביכורים. למשל, הוא חייב באחריותם א, ח, וראו גם לקמן ב, ב-ג.
- בין חול למקדש: הביכורים כוללים גם "עיטור ביכורים", המורכב מפירות חול שנקנו עבור הטקס. עם זאת, המטרה היא המקדש, והפירות כולם הופכים להקדש. הדרך של מביא הביכורים מובילה אותו מביתו הפרטי, דרך עיר המעמד עד למקדש בירושלים, ראו ג, ב ואילך. מצוות הביכורים, כמו מצוות השקלים, נוהגת רק בפני הבית, כי היא נועדה לחזק את הקשר בין הפרט למקדש, ראו שקלים ח, ח.
- בין חובה לזכות: מצד אחד מדובר במצווה המחייבת את האדם, ומצד שני לא כל מביאי הביכורים זוכים גם לקרוא עליהם את תפילת התודה, ולפיכך נחשבת אמירת "מקרא הביכורים" זכות למי שראוי לה. כיוון שאי הפרשת הביכורים אינה אוסרת את הגורן (ראו לקמן ב, ג,) יכולה המשנה לעצב את הבאת הביכורים כמצווה מהודרת, ולפטור ממנה פירות ומקומות שאינם כאלה.
מיקומה של המסכת בחתימת סדר זרעים ממחיש את הקשר העמוק בין היחיד, הארץ, העם והמקדש, ומתחבר גם עם איזכור המקדש במשנה הראשונה בסדר, שעסקה בכהנים הנכנסים לאכול בתרומתם.
הפרק הראשון במסכת מדרג את הפירות ואת מביאיהם בשלוש קבוצות, לפי חובתם במצווה וזכותם בה.
הפרק השלישי מתאר את טקס הפרשת הביכורים ואת טקס העלאתם לירושלים, בצבעים ססגוניים.
הפרק השני, הוא פרק הביניים במסכת, מבטא את הביכורים כמצויים במצב ביניים, ומוסיף לצידם גם דוגמאות נוספות, של צמחים (אתרוג) ובעלי חיים (כוי), הנמצאים גם הם במצבי ביניים שונים.
למסכת נוסף פרק שאינו חלק ממשי ממנה - הפרק "אנדרוגינוס". הפרק נוסף כנראה על סמך המנהג ללמוד את המסכת בחג השבועות, שבחו"ל כלל יומיים. פרק זה משוחח עם פרק ב, בכך שגם הוא עוסק במצב ביניים, הפעם בין זכר לנקבה.
|
בניגוד לשאר מתנות הכהונה, אי הפרשת ביכורים אינה אוסרת את היבול באכילה (ראו לקמן ב, ג.) לכן יכולים חכמים לעצב את הבאת הביכורים כזכות אקסקלוסיבית. |
התנאים להבאת הביכורים
[עריכה](א) יש מביאין בכורים וקורין, מביאין ולא קורין, ויש שאינן מביאין.
חטיבה I: אינם מביאים ביכורים
[עריכה]אלו שאינן מביאין:
|
הפירות צריכים להיות מאדמתו של המביא אותם, וראו גם ספרי דברים רצז. |
- הנוטע לתוך שלו - והבריך לתוך של יחיד אחר, והפירות אינם מאדמתו או של רבים,
- וכן המבריך מתוך של יחיד הפירות אינם מהעץ שלו או מתוך של רבים - לתוך שלו.
- הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע והעביר את הזמורה מתחתיה - הרי זה אינו מביא.
- רבי יהודה אומר בזה: מביא:
|
ראו הרחבת הדרשה שבמשנה במכילתא כספא כ על פס' יט. הדרישה היא שיהיה קשר בין המביא לבין הפירות, ולכן גם השטח וגם כל הפירות חייבים להיות שייכים למביא ורק לו. דרישה זו היא ייחודית למצוות הביכורים, ואינה מופיעה במצוות דומות כגון תרומות ומעשרות. גם המילה אדמתך ייחודית למצוות הביכורים. ראו הרב אלחנן סמט, הבאת הביכורים ומקרא ביכורים. לגבי האריסים והחוכרים - ראו דעת ר' יהודה לקמן במשנה יא. לגבי הסיקריקון ראו גיטין ה, ו: השדה הוחרם ע"י הרומיים ונמכר ליהודי אחר. לאחר מלחמת בר כוכבא הכירו בלית ברירה בתוקפה של החרמה זו מבחינה משפטית, אבל עדיין הסתייגו ממנה. |
(ב) מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר (שמות כג יט) "ראשית בכורי אדמתך",
- עד שיהו כל הגדולין מאדמתך.
האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם,
- משום שנאמר, "ראשית בכורי אדמתך":
(ג) אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים.
|
כאן נדרש "אדמתך" במובן ארץ ישראל, בדומה לדברי ר' יוסי הגלילי במשנה י. המסקנה היא שיש להביא רק מפירות משובחים ומשבעת המינים שנשתבחה בהם א"י; וראו ספרי דברים רצז, שלומדים מהעומר ומשתי הלחם על כל הביכורים. וראו הגבלות נוספות על התמרים בתוספתא א, ח. בקומראן טענו שיש להביא ביכורים מכל הפירות, כפשט הכתוב. מגבלת הזמן - הפרט חייב להיענות לזמן הציבורי. במנחות י, ו, וכן בתוספתא א, א נאמר שניתן לקבל את הביכורים המוקדמים, בתנאי שימתינו במקדש עד העצרת. וראו גם חלה ד, י. |
- לא מתמרים שבהרים, שהם קטנים ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר.
אין מביאין בכורים קודם לעצרת.
- אנשי הר צבועים בבקעת הירדן, סמוך ליריחו הביאו בכוריהם קדם לעצרת - ולא קבלו מהם,
- מפני הכתוב שבתורה
- (שמות כג טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה":
חטיבה II: מביאים אבל לא קוראים מקרא ביכורים
[עריכה]|
יש הסוברים שלפנינו משנה קדומה בנושא גרים, ראו ציטוט. אבל ראו באיגרת הרמב"ם לעובדיה הגר, שראה בהלכות אלו עלבון לגר, ובהלכות בכורים ד ג לא פסק כך; וראו מדרש תנאים לדברים כו ג: "להביא את הגרים, שהם מביאים וקוראים!" וכן בירושלמי כאן "גר עצמו מביא וקורא". וראו קידושין ד, ז. עמדת ביניים מבחינה בין גר רגיל לבין בני יתרו, ראו תוספתא א, ג. את השורה האחרונה ניתן לפרש שאם אמו מישראל אינו גר אלא יהודי גמור, וניתן גם לפרש שמדובר בגר שמל, טבל והביא קרבן, ואם היתה אמו מישראל יכול לקרוא מקרא ביכורים, למרות שנאמר בו "לאבותינו" ולא "לאמותינו". |
(ד) אלו מביאין ולא קורין:
- הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".
- ואם היתה אמו מישראל - מביא וקורא.
- וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר, "אלהי אבות ישראל".
- וכשהוא בבית הכנסת, אומר "אלהי אבותיכם".
- ואם היתה אמו מישראל, אומר "אלהי אבותינו":
(ה) רבי אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה - עד שתהא אמה מישראל.
- אחד גרים, ואחד עבדים משוחררים, ואפילו עד עשרה דורות
|
הביכורים מגיעים למקדש, ולכן מתיחסים כאן לכהונה. העבד וכו' אינם גברים בני חורין, שהם המרכיבים את החברה הלאומית שקיבלה את הארץ, וראו ספרי דברים רצט. אבל הבעל מביא פירות שבמטע של אשתו, ואינו כאפוטרופוס, ראו ספרי דברים שא! |
- עד שתהא אמן מישראל.
- האפוטרופוס, והשליח,
- והעבד, והאשה, וטומטום, ואנדרוגינוס - מביאין ולא קורין,
- שאינן יכולין לומר "אשר נתתה לי ה'":
(ו) הקונה שני אילנות בתוך של חברו - מביא ואינו קורא.
|
הקונה אילן אחד בשדה חברו - לדעת חכמים אינו מביא ביכורים כלל, וגם לדעת ר' מאיר אינו קורא (תוספתא א, ב). אילן אחד הוא כמו נקודה חסרת-ממדים במישור, ואינו מקנה לקונה חלק באדמה (אלא אם כן קנה בפירוש, כבמשנה יא). הקונה שלושה אילנות בשדה חברו - לכל הדעות מביא וקורא (משנה יא); שלושה אילנות מגדירים משולש דו-ממדי במישור, ומקנים לקונה חלק באדמה. והשוו גם שביעית א, ב. הקונה שני אילנות הוא מצב ביניים: שני אילנות מגדירים קטע חד-ממדי במישור. לדעת חכמים, אין הוא מקנה לקונה חלק באדמה הדו-ממדית, אך כיוון שבכל-זאת יש כאן יותר מנקודה סינגולרית, הרי הוא מביא ואינו קורא; לדעת ר' מאיר, גם קטע חד-ממדי מקנה לקונה חלק באדמה, ולכן מביא וקורא (ראו ב"ב ה, ד.) |
|
יבש המעין ונקצץ האילן - השוו ב"מ ט, ב: שדה בלי מעין אינו שדה שלחין, וללא עץ אינו מטע. אפילו אם העץ חי, אבל היה מושקה ועכשיו יבש המעין, הרי שהעץ עלול לסבול ואף למות, ובעתיד לא יהיו לו פירות מובחרים (ראו לעיל משנה ג). אמנם אם העץ היה גידול בעל מתחילתו אין איסור להביא ממנו ביכורים. |
- רבי מאיר אומר: מביא וקורא.
יבש המעין, נקצץ האילן - מביא ואינו קורא.
- רבי יהודה אומר: מביא וקורא.
מעצרת ועד החג - מביא וקורא.
- מן החג ועד חנוכה שהוא זמן המסיק, אבל חל אחרי חג האסיף - מביא ואינו קורא.
- רבי יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא:
חטיבה III: מביא וקורא
[עריכה]|
פירוט של ההלכה שמופיעה בגיטין ד, ט: מוסכם שקונה הקרקע מביא ביכורים, אבל חולקים האם יכול להביא מאותו המין שהביא המוכר. אפשר גם לנתק את הקשר בין השורה הראשונה לזו שאחריה, ולהסביר ש"השני" הוא פרי שני מאותו המין, בלי קשר למכירת השדה. וראו גם בסוף משנה ט, המציגה גישה שונה. |
(ז) הפריש בכוריו ומכר שדהו - מביא ואינו קורא כי בזמן הבאת הביכורים אינו בעל הקרקע.
- והשני הקונה - מאותו המין אינו מביא.
- ממין אחר - מביא וקורא.
- רבי יהודה אומר: אף מאותו המין - מביא וקורא:
|
מקרים של שוד היו שכיחים בעיקר בעליה מיריחו לירושלים. משחק מילים בין משניות ז-ח: השני - השניים. לגבי החומש ראו לקמן ב, א. |
(ח) הפריש בכוריו, נבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו, או שנטמאו - מביא אחרים תחתיהם ואינו קורא.
- והשניים הביכורים החליפיים - אין חייבים עליהם חומש.
נטמאו בעזרה - נופץ מפזר את הפירות שנטמאו, ואינו מביא במקומם אחרים, ואינו קורא:
|
משנה ח מביאה את דעת ר' יהודה בתוספתא א, ז, שהאחריות חלה עד הכניסה לעזרה. משנה ט כדעת חכמים, שהיא מסתיימת מעט קודם - בהר הבית. וראו ספרי דברים עז. אם מסבירים את משנה ז כעוסקת בהבאת ביכורים שניים - יש לומר שמשנתנו חולקת עליה ואינה מאפשרת לקרוא פעמיים באותה השנה; וראו גם ספרי דברים רצט, דורש "הגדתי היום". |
(ט) ומנין שהוא חייב באחריותן ולכן צריך להביא ביכורים במקומם אם נבזזו וכו' עד שיביא להר הבית?
- שנאמר (שמות כג יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך",
- מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית.
- הרי שהביא ממין אחד וקרא, וחזר והביא ממין אחר - אינו קורא:
(י) ואלו מביאין וקורין:
|
התנאים של הזמן ושל המקום מתקיימים כאן במלואם, והפירות משובחים. לעניין תמרים שבעמקים, השוו תוספתא דמאי ה, יא, שהם פטורים מהדמאי, כי הניבו כמות גדולה ובדרך כלל הפרישו מהם תרו"מ. לעניין עבר הירדן השוו ספרי דברים רצט, שלדעת ר' שמעון כנראה מביא ואינו קורא. |
- מן העצרת ועד החג,
- משבעת המינים: מפירות שבהרים, מתמרות שבעמקים, ומזיתי שמן, ומעבר הירדן.
- רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר הירדן, שאינה "ארץ זבת חלב ודבש":
|
במשנה ב נאמר "האריסין והחכורות ... אין מביאין" ואין שם מחלוקת. אולם כאן מדובר על "בעלי אריסות וחכורות", כלומר אנשים שיש להם חזקה על אריסות וחכירה באותו שדה במשך כמה דורות. לדעת ר' יהודה, במצב זה הקשר שלהם לקרקע מספיק חזק כך שהם יכולים לומר "האדמה אשר נתת לי" (ע"פ הירושלמי). אפשרות נוספת היא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לבין ת"ק. |
(יא) הקונה שלשה אילנות כי בין שלושה אילנות יש כברת ארץ ואדמה בתוך של חברו - מביא וקורא.
- רבי מאיר אומר: אפילו שנים כדלעיל משנה ו.
קנה אילן וקרקעו - מביא וקורא.
- רבי יהודה אומר: אף בעלי אריסות וחכורות בניגוד למשנה ב. ר' יהודה טוען שהאריסים מרגישים כבעלי הקרקע, למרות שרשמית אינם כאלה. מביאין וקורין:
| יחיד | ציבור | מקדש | המביא (א) יֵשׁ מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין. | פירות א"י | זמן | |
|---|---|---|---|---|---|---|
| אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין, | הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁליָּחִיד אוֹ שֶׁל רַבִּים, וְכֵן הַמַּבְרִיךְ מִתּוֹךְ שֶׁל יָּחִיד אוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל רַבִּים לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. | הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּזֶה מֵבִיא: | (ב) מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ", עַד שֶׁיְּהוּ כָל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ. | הָאֲרִיסִין וְהֶחָכוֹרוֹת וְהַסִּקְרִיקוֹן וְהַגַּזְלָן, אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ: | (ג) אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמֻּבְִחָר. | אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג) "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:" |
| (ד) אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, | הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, מֵבִיא וְקוֹרֵא. וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל. | וּכְשֶׁהוּא בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ: | (ה) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִשָּׁה בַת גֵּרִים לֹא תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים וַאֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל. | הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְהַשָּׁלִיחַ וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִיּן, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה': (ו) הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. | יָבַשׁ הַמַּעְיָן, נִקְצַץ הָאִילָן, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. | מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵרָא אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא: |
| (מביא וקורא) | (ז) הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשֵּׁנִי, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵינוֹ מֵבִיא. מִמִּין אַחֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין מֵבִיא וְקוֹרֵא: | (ח) הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, נִבְזְזוּ, נָמַקּוּ, נִגְנְבוּ, אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשְּׁנִיִּים אֵינָם חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ. | נִטְמְאוּ בָעֲזָרָה, נוֹפֵץ וְאֵינוֹ קוֹרֵא: (ט) וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבָּיִת. הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִמִּין אֶחָד וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא מִמִּין אַחֵר, אֵינוֹ קוֹרֵא: | (יא) הַקּוֹנֶה שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁנָיִם. קָנָה אִילָן וְקַרְקָעוֹ, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת וְחָכוֹרוֹת מְבִיאִין וְקוֹרִין: | מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, מִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים, מִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִיּם, וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין מְבִיאִיּן בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שֶׁאֵינָהּ "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": | (י) וְאֵלּוּ מְבִיאִיּן וְקוֹרִין, מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, |