ביאור:משנה חלה פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
הפרק עומד מול פרק ב: שם עסקו בטומאת חו"ל ובטומאת האשה, והיו שהציעו לעשות את העיסה קבים. כאן עוסקים בהפרשת חלה מעיסת קבים ובהפרשת חלה בחו"ל ובסוריא. |
חלות קבים וחלות חו"ל[עריכה]
חטיבה I: עיסות נפרדות[עריכה]
|
סיכום דיני הצטרפות של קבים:
הביטוי המבחין בין "מין במינו" לבין "מין שלא במינו" - דומה לזה שבסוף פרק ג, שם הוא נקשר לשיעור האיסור בתערובת. |
(א) שתי נשים שעשו שני קבין, ונגעו זה בזה, אפילו הם ממין אחד - פטורים.
ובזמן שהם של אשה אחת: מין במינו - חייב, ושלא במינו - פטור:
|
ראו תוספתא ב, ג, לגבי תערובת של חיטים שעורים וכוסמים. בדיני כלאיים (כלאיים א א), החיטה אינה מצטרפת עם הכוסמין, כי מבחינה בוטנית אלה שני מינים שונים. אבל בדיני חלה, קמח חיטה מצטרף עם קמח כוסמין, כיוון שנהוג (גם היום) להכין בצק מעורב משני מיני הקמחים. (במסכת כלאיים נזכרו גם ה"זונין", המצטרפים עם החיטים, כיוון שאלה רק תת-מינים שונים של אותו מין). |
(ב) איזה הוא "מין במינו"? - החטים אינן מצטרפות עם הכל, אלא עם הכוסמים.
- השעורים מצטרפות עם הכל - חוץ מן החטים.
- רבי יוחנן בן נורי אומר: שאר המינים מצטרפין זה עם זה:
|
התרומה - והאורז - פטורים לחלוטין מהחלה. עיסה שניטלה חלתה - קשורה לחלה, למרות שהיא כבר פטורה. וראו דוגמאות נוספות בתוספתא שם. |
(ג) שני קבים, וקב אורז או קב תרומה באמצע - אינן מצטרפין.
דבר שנטלה חלתו באמצע - מצטרפין, שכבר נתחייב בחלה:
|
אין להפריש מתבואה חדשה על הישנה או ההפך, וראו מע"ש ה, יא. ר' ישמעאל מתיר לקחת ממקום המגע של שני הקבים, שיש בו משניהם. חכמים מחייבים להפריש מכל קב לחוד. אם הפריש חלה מכמות פחותה ממה שחייב בה, לדעת ר' עקיבא בדיעבד זו חלה. |
(ד) קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה
- רבי ישמעאל אומר: יטול מן האמצע, וחכמים אוסרים
הנוטל חלה מן הקב, רבי עקיבא אומר: חלה, וחכמים אומרים: אינה חלה:
|
כיוון שר' עקיבא מאפשר להפריש מקב אחד - הוא פוטר את העיסה המחוברת מחלה נוספת. |
(ה) שני קבין שנטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו,
- חזר ועשאן עיסה אחת - רבי עקיבא פוטר, וחכמים מחייבין.
נמצא חומרו - קולו:
|
בניגוד לחלה רגילה (ראו לעיל א, ט), חלת דמאי ניתן להפריש מעיסה אחת על עיסה אחרת. לכן יכול אדם להפריש מעיסה טהורה שברשותו על חלות דמאי שקנה בשוק או שקבל מאנשים חשודים. וראו תוספתא חלה, א, ז: הלוקח מן הנחתום, ומן האשה שעושה למכור בשוק - צריך להפריש חלת דמאי. מן בעל הבית ומן המתארחין אצלו - א"צ להפריש. |
(ו) נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, לעשותה בטהרה
- להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי עד שתסרח.
שחלת דמאי נטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף:
חטיבה II: חלה בחו"ל ובסוריא[עריכה]
|
מהתורה חייבים להפריש חלה רק בארץ ישראל - ראו ספרי דברים מ - אבל חז"ל תיקנו שיש להפריש גם בחו"ל. יותר מזה: חז"ל תיקנו שבחו"ל יש להפריש שתי חלות - אחת נשרפת (כי היא טמאה בטומאת ארץ העמים) והשניה נאכלת לכהן (כזכר למקדש). משנתנו דנה בשאלה מה דינה של סוריא לעניין זה - כא"י או כחו"ל? האריסים אינם בעלי הקרקע, ולכן פוטר אותם רבן גמליאל ממעשרות ומשביעית - כמו בחו"ל. בחלה הוא מחייב שם שתי חלות כמו בחו"ל. המשנה מספרת שבשלב מסויים היו מקילין בסוריא במעשרות כרבן גמליאל, ובחלה - כר' אליעזר. המקל כדברי שני הצדדים, לפי תוספתא יבמות א, ג, מכונה "רשע". לכן הוחלט לנהוג כרבן גמליאל בשתי המחלוקות. וראו תוספתא ב, ה, שר' אליעזר בר' צדוק מסר שגם רבן גמליאל היקל בעניין חלה בסוריא. |
(ז) ישראל שהיו אריסין לנכרים בסוריא
- רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית כי לעניין זה הוא מחשיב את סוריא כארץ ישראל, ורבן גמליאל פוטר.
רבן גמליאל אומר: שתי חלאות חַלּוֹת בסוריא, ורבי אליעזר אומר: חלה אחת מאותה סיבה: הוא מחשיב את סוריא כארץ ישראל ולכן לא מחייב להפריש בה חלה נוספת כמו בחו"ל.
- אחזו קולו של רבן גמליאל וקולו של רבי אליעזר!
- חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים:
|
בסוריא החלה היא חובה, אבל יש לשרפה, כי יש שם טומאת ארץ העמים. לכן תיקן רבן גמליאל להפריש שם חלה סמלית נוספת לכהן, משום מראית העין. בחו"ל אין מצוות חלה אלא מדברי חכמים, ולכן החלה הנשרפת שם היא מינימלית, ואילו החלה לכהן היא כשיעור ששנינו לעיל ב, ז, לגבי חלה טמאה. לגבי הגבולות - ראו גם שביעית ו, א. בחו"ל אין דין "הערב שמש" שקיים בחלת א"י (ראו לעיל א, ט.) ר' יוסי מתיר אפילו לכהן בעל קרי שלא טבל כלל לאכלה. אבל גם הוא מודה שהיא אסורה לבעלי טומאה חמורה יותר. מסיום המשנה נראה שחלת א"י אינה נאכלת עם הזר על השולחן, אלא רק עם כהנים. והשוו חולין ח, א, ובניגוד לכך ע"ז ה, ה. חלת א"י אינה ניתנת אלא לכהנים המקפידים על טהרה, וראו גם במשנה ט. |
(ח) רבן גמליאל אומר: שלוש ארצות לחלה:
- ארץ ישראל עד כזיב - חלה אחת.
- מכזיב ועד הנהר ועד אמנה זה השטח המכונה "סוריא" - שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן.
- של אור - יש לה שעור, ושל כהן - אין לה שעור.
- מן הנהר ועד אמנה ולפנים חו"ל - שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן.
- של אור - אין לה שעור, ושל כהן - יש לה שעור, וטבול יום אוכלה.
- רבי יוסי אומר: אינו צריך טבילה.
- ואסורה לזבים ולזבות, לנדה וליולדות.
- ונאכלת עם הזר על השולחן, וניתנת לכל כהן:
|
הרשימה כוללת את כל מתנות הכהונה חוץ מתרומה, תרומת מעשר וחלה בא"י, הניתנות רק לכהנים המקפידים על טהרה, וכן המורם מהקרבנות וגזל הגר - הניתנים דווקא לכהן המקריב את הקרבן שעימם. והשוו ספרי במדבר קכא, שם נראה שלא נותנים לכהן עם הארץ כלל מתנות כהונה. הביכורים לדעת ר' יהודה אינם ניתנים לכהנים שאינם מקפידים, כי הם רכוש הכהן, כאמור בביכורים ג, יב. חכמים סוברים שכיוון שהביכורים ניתנים במקדש, דינם כקדשי המקדש לעניין זה. גם מסוריא, הטמאה בטומאת חו"ל, מתירים חכמים להביא ביכורים - כפי שיפורש במשנה יא. כרשיני תרומה אינם משמשים בדרך כלל למאכל אדם, ולכן מתיר ר' עקיבא לאכלם בטומאה, כאמור במע"ש ב, ד. |
(ט) ואלו ניתנין לכל כהן:
- החרמים, והבכורות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור,
- והזרוע, והלחיים, והקבה, וראשית הגז, ושמן שרפה,
- וקדשי המקדש, והבכורים.
- רבי יהודה אוסר בבכורים.
- כרשיני תרומה - רבי עקיבא מתיר, וחכמים אוסרים:
|
חלות שהופרשו בחו"ל, לפי משנה ח, אינן מובאות לא"י, כי הן טמאות, אלא נאכלות בחו"ל. בשביעית ו ו ישנו דין דומה על תרומה: "אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ". לעניין הבאת ביכורים לפני הזמן ראו ביכורים א, ג. יתכן שניתן לקבל את הביכורים, אבל בתנאי שימתינו עד העצרת. |
(י) נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר, ולא קבלו ממנו.
- אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריא עיר מצרית עם קהילה יהודית גדולה, ולא קבלו מהם הכהנים לא הסכימו לקבל את החלה, כיוון שאין מביאים חלות מחו"ל לא"י.
- אנשי הר צבועים מקום בבקעת הירדן הביאו בכוריהם קדם עצרת לפני חג השבועות, ולא קבלו מהם והכהנים לא רצו ליהנות מביכורים שעדיין אינם מגיעים להם.
- מפני הכתוב שבתורה לפי התורה חובת ביכורים חלה רק מחג השבועות והלאה (שמות כג טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה:"
|
המשנה מציגה מעשים שנעשו לפי דעות יחידים: במקרה של בן אנטינוס נהגו כדעת ר' יוסי, ראו ספרי דברים קו, אבל בתמורה ג, ה, נשנה שאפשר להביא בכורות תמימים מחו"ל. וראו תוספתא סנהדרין ג, ג, שר' עקיבא פסק כר' יוסי. הביכורים של יוסף הכהן כללו יין ושמן, בניגוד לספרי דברים רצז. אבל בתרומות יא, ג נשנה שמותר להביא יין ושמן; וראו מכילתא כספא כ לפס' יט, שמביא ואינו קורא. בעניין פסח שני נהגו ביוסף כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, ראו תוספתא פסחים ח, י. אבל לדעת שאר החכמים שם יכולה אשה לעשות פסח שני, ואף מצווה על כך. הביכורים של אריסטון התקבלו בניגוד לדעת ר' יוסי הגלילי בביכורים א, י. משחק מילים: במשנה ז פוטר רבן גמליאל אריסים בסוריא ממעשרות ומשביעית. האריס פטור מביכורים אפילו בארץ, כאמור בביכורים א, ב - וכאן אריסטון מביא ביכורים משדהו שבסוריא. ההכרעות במשנה מובילות לתפיסה שסוריא דומה לא"י, בדומה לדעת ר' אליעזר שנדחתה במשנה ז, וראו גם במבוא למסכת. |
(יא) בן אנטינוס העלה בכורות מבבל - ולא קבלו ממנו.
יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן - ולא קבלו ממנו.
- אף הוא העלה בניו ובני ביתו, קטנים ואשה לעשות פסח קטן בירושלים,
- והחזירוהו, שלא יקבע הדבר חובה.
אריסטון הביא בכוריו מאפמיא - וקבלו ממנו,
- מפני שאמרו: הקונה בסוריא - כקונה בפרור שבירושלים!