משנה חלה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


חלה פרק ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק שני ("פירות חוצה") · >>

פרקי מסכת חלה: א ב ג ד

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבים בחלה.

יצאו מכאן לשם, רבי אליעזר מחייב, ורבי עקיבא פוטר.

משנה ב[עריכה]

עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית.

אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהספינה גוששת.

עיסה שנילושה במי פירות, חייבת בחלה, ונאכלת בידיים מסואבות.

משנה ג[עריכה]

האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל לא האיש.

מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה, יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה.

ורבי עקיבא אומר: יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים, שכשם שהוא קורא לטהורה, כך הוא קורא לטמאה, לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם, אבל קבים אין להם חלק בשם.

משנה ד[עריכה]

העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה עד שישוכו.

רבי אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.

משנה ה[עריכה]

המפריש חלתו קמח, אינה חלה, וגזל ביד כהן.

העיסה עצמה, חייבת בחלה. והקמח, אם יש בו כשיעור, חייבת בחלה, ואסורה לזרים, דברי רבי יהושע.

אמרו לו: מעשה וקפשה זקן זר.

אמר להם: אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים.

משנה ו[עריכה]

חמשת רבעים קמח, חייבים בחלה.

הם ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים, חייבין.

ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן, הרי אלו פטורין.

משנה ז[עריכה]

שיעור החלה, אחד מעשרים וארבעה.

העושה עיסה לעצמו, והעושה למשתה בנו, אחד מעשרים וארבעה.

נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק, אחד מארבעים ושמונה.

נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה.

נטמאת מזידה, אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

משנה ח[עריכה]

רבי אליעזר אומר: ניטלת מן הטהור על הטמא.

כיצד? עיסה טהורה ועיסה טמאה, נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע, כדי שיטול מן המוקף.

וחכמים אוסרין.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ,
חַיָּבִים בַּחַלָּה.
יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב,
וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר:
(ב) עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ,
חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת.
עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת,
חַיֶּבֶת בַּחַלָּה,
וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת:
(ג) הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ;
אֲבָל לֹא הָאִישׁ.
מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְּטָהֳרָה,
יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, וְאַל יַּעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה.
וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים.
שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה,
לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בְּשֵׁם,
וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בְּשֵׁם;
אֲבָל קַבִּים אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם:
(ד) הָעוֹשֶה עִסָּתוֹ קַבִּים וְנָגְעוּ זֶה בָּזֶה,
פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה,
עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל,
הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה:
(ה) הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן.
הָעִסָּה עַצְמָהּ, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה.
וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר,
חַיֶּבֶת בַּחַלָּה,
וַאֲסוּרָה לַזָּרִים,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אָמְרוּ לוֹ:
מַעֲשֶׂה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר.
אָמַר לָהֶם:
אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ, וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים:
(ו) חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח, חַיָּבִים בַּחַלָּה.
הֵם וּשְׂאוֹרָן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן חֲמֵשֶׁת רְבָעִים, חַיָּבִין.
נִטַּל מֻרְסָנָן מִתּוֹכָן וְחָזַר לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:
(ז) שִׁעוּר הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.
הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ,
וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ,
אֶחָד מֵעֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה.
נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק,
וְכֵן הָאִשָׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכּוֹר בַּשׁוּק,
אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה,
אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
נִטְמֵאת מְזִידָה,
אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר:
(ח) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִטֶּלֶת מִן הְַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא.
כֵּיצַד?
עִסָּה טְהוֹרָה וְעִסָּה טְמֵאָה,
נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ,
וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע,
כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל מִן הַמֻּקָּף.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:


נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה ובמעשרות יצאו מיכן לשם רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבה פוטר.

(ב) עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייב במעשרות ובשביעית אמר רבי יהודה אימתיי בזמן שהספינה גוששת עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות.

(ג) האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכלה לכסות את עצמה אבל לא האיש מי שאינו יכל לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קביים ואל יעשנה בטומאה רבי עקיבה אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קביים שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קביים אין בהן חלק לשם.

(ד) העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שיישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה.

(ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כוהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים.

(ו) חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן ומורסנן חמשת רבעים חייבין ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.

(ז) שעור חלה אחד מעשרים וארבעה העושה עיסה לעצמו ועיסה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האישה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמונה נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמונה נטמאת מזידה אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר.

(ח) רבי אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין.

פירושים[עריכה]