ביאור:משנה שביעית פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

גבולות השביעית במקום ובזמן[עריכה]

חטיבה I: סוריה[עריכה]

ה"ארץ" הראשונה היא ארץ ישראל, שבה חלה מצוות שביעית. ה"ארץ" השניה היא סוריה, שבה חלה מצוות שביעית על המחובר לקרקע, והשלישית היא שאר העולם, בעיקר בבל, שאין בה שביעית.

ההגדרות של ארץ ישראל קשורות לתפוצת היישוב היהודי בדור אושא ובדור של רבי יהודה הנשיא. אבל ההגדרות של "סוריה" הן רחבות, ואין להן הסבר הסטורי. ניתן לראותן כנסיון למלא את השטח בין א"י לבבל.

בתוספתא ד, ח-יא נוקטים גם בדרך נוספת להגדרת סוריה - מונים את העיירות שבתחום הזה.

(א) שלש ארצות לשביעית:

כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל, ועד כזיב - לא נאכל, לאחר זמן הביעור ולא נעבד.
וכל שהחזיקו עולי מצרים, לאו דווקא, שהרי מעולם לא כבשו את הרי אמנה מכזיב ועד הנהר ועד אמנה מאכזיב עד הליטני והרי טאורוס אמנוס - נאכל, כי רוב היבול שייך לגויים אבל לא נעבד.
מן הנהר ומאמנה ולפנים ומזרחה וכן צפונה - נאכל ונעבד:


שלושה כללים מנוסחים במשניות א-ב לגבי הלכות שביעית בסוריה. שלושתם מציגים את סוריה כארץ בין ישראל לבבל, אבל ההגדרות בהם שונות זו מזו, והן הולכות ומקילות:

  1. אוכלים (ירקות מהשוק, כי רובם מגידולי גויים) אבל לא עובדים.
  2. עושים בתלוש אבל לא במחובר.
  3. (ר' עקיבא) עושים מה שמותר כדוגמתו בארץ ישראל, כגון מסיק ובציר, אבל לא מה שאסור לחלוטין, כגון חריש.

יתכן שההבדלים משקפים חילוקי דעות, ואולי גם שלבי התפתחות שונים.

התוספתא ד, יב קושרת את העבודה בסוריה לעבודה עם הגוי.

(ב) עושין בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר:

דשין, וזורין, ודורכין ומעמרין,
אבל לא קוצרין, ולא בוצרין ולא מוסקין.

כלל אמר רבי עקיבא:

כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל ולו בהגבלות - עושין אותו בסוריא בלי שינוי:


חטיבה II: יצוא בזמן: גידולי שביעית בשנה השמינית[עריכה]

(ג) בצלים שירדו עליהם גשמים וצימחו, אם היו העלין שלהם שחורין ירוק כהה - אסורין.

בצל שהוטמן לשמירה בקרקע (ראו לעיל ה, ב), והוציא עלים בשביעית. הביטוי "ירדו עליהם גשמים" מלמד שלא מדובר בבצל המיועד לכך.

אם העלים צמחו מהשרשת הבצל באדמה, הם בצבע ירוק כהה, ומחוברים היטב לגוף הבצל - עד שאפשר לעקור אותו במשיכה בהם. אם הם צמחו מגוף הבצל - הם מתיבשים עד מהרה (בלשון חכמים "הוריקו" מורה על צבע שהיום מכונה "צהוב"!), ונתלשים מגוף הבצל במשיכה קלה.

היתר הבצל הירוק בשנה השמינית תלוי בכך שהצמיח את העלים מכח גשמי השמינית, ולא מהבצל של השביעית.

בתוספתא ד, יג מדובר על בצלים שנשתלו באיסור בשביעית, כנראה ע"י עבריינים.

הוריקו הצהיבו(!) - הרי אלו מותרין.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר:

אם יכולין להיתלש בעלין שלהן - אסורין.

וכנגד כן, מוצאי שביעית - מותרין:


משנה זו חוזרת לדיני השוק בשנה השמינית, ולשאלה הצרכנית (ראו לעיל ה, ה.) ההיתר לקניה בשוק בשמינית הוא מתחילת העונה, גם אם הזן המסויים שלפנינו עדיין לא הבשיל. רבי יהודה הנשיא ממשיך במגמת העלמת העין מהזריעה בשביעית, ומתיר לאכול בסיום השביעית מייד.

(ד) מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית? - משיעשה כיוצא בו.

עשה הבכיר - הותר האפיל.

רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:


חטיבה III: יצוא ויבוא מסוריה[עריכה]

רק בארץ ישראל הפרישו תרומות ושמרו שביעית. המשנה אוסרת לייצא פירות שביעית לחו"ל, וכן לייצא שמן תרומה טמא לחו"ל, כדי שלא יעלה מחירם בארץ. מבחינת יצרני השמן, שיבולי השביעית שלהם לא היו נמוכים מיבולי שנים אחרות, יש בכך גזירה קשה.

ר' שמעון מתיר לייצא לסוריה, שיש קירבה בין דיניה לדיני א"י, כמפורט בתחילת הפרק.

(ה) אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ.

אמר רבי שמעון: שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריא - ואין מוציאין לחוצה לארץ:


(ו) אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ.

משנה זו אינה עוסקת בשביעית, אבל היא ממשיכה את הכלל של הקטנת הסחר הבין לאומי שהופיע במשנה הקודמת. כיוון שאין להפריש תרומה בחו"ל, אין לייבא אותה; וראו תוספתא ה, ב.

אמר רבי שמעון: שמעתי בפירוש, שמביאין מסוריא - ואין מביאין מחוצה לארץ: