ביאור:משנה שביעית פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
מצוות השביעית, לפי התורה שבכתב (ראו ויקרא כה, וכן דברים טו), היא אוטופיה: מדובר בגישה מהפכנית לגבי היחסים שבין אדם לאדמה, ובין אדם לרכושו בכלל. החובה להפקיר את היבולים בשנה השביעית מקטינה את הפערים בין המעמדות, ומלמדת אותנו שכולנו אחים, ובנים לקב"ה, שהוא בעל הבית על העולם כולו. החזון של מצווה זו דומה במידה רבה לזה של השבת, והוא מנוגד לתרבות הצריכה והרדיפה אחרי העושר, ולמעשה לתרבות האנושית המערבית בכלל. אחת לשבע שנים חוזרים בני האדם למצב פרימיטיבי של "ציידים-לקטים", כמו אדם הראשון בגן עדן, ומוותרים על התרבות החקלאית הכרוכה בבעלות החקלאי על שדהו, וכן על בעלות האדם על ממונו בכלל.
התורה מצווה עלינו לא רק שלא לאסוף את יבולי השביעית, אלא גם אוסרת לזרוע את השדות. כתוצאה מכך, כמות היבולים הכוללת בשנה זו קטנה באופן משמעותי, ורבים חווים רעב ממשי. ההבטחה בתורה (ראו ויקרא כה כא) לנס בשנה הששית, שבעקבותיו יהיה מספיק מזון, לא תמיד התגשמה. בניגוד לשבת, הנמשכת יום אחד בלבד - נמשכת מצוות השביעית על פני שנה שלמה, ולכן קשה הרבה יותר לעמוד בדרישותיה. למרות שלפי התורה אין הבדל בשנה זו בין עניים לעשירים, בדרך הטבע העניים הם שסבלו יותר מהעשירים, שאגרו יבולים ורכוש בשש השנים הקודמות. בכך הוחמצה הכוונה של הקטנת הפערים המעמדיים, והתברר שהאידיליה אינה בת ביצוע בפשטות.
למרות הקשיים הרבים, שמרו רבים במשך ימי בית שני את מצוות השביעית. הדבר התאפשר על ידי ויתור של השלטונות על גביית מיסים בשנה זו, ועל ידי מאמץ של היהודים בארצות השכנות לתמוך עד כמה שאפשר בעניי ארץ ישראל (ראו ידים ד, ג). אבל לאחר החורבן ומרד בר כוכבא, כאשר הוכבדו המיסים על יהודי ארץ ישראל, גרמו הקושי של קיום מצוות השביעית, והרעב - לירידה של רבים מיהודי הארץ לחו"ל, ולהחרפת התופעה של אי קיום המצוה גם בארץ.
התגובות של חכמים היו מעורבות: מצד אחד אנו פוגשים תגובה של קריאה לעמוד על מצוות התורה בכל מחיר, ולהבעת כעס על מחללי השביעית, ואף לנסיונות לפגוע במעמדם ההלכתי ובמהימנותם (ראו פרק ה, ו ואילך, וכן סנהדרין ג, ג). לכיוון זה יש לשייך גם שורת סייגים, שתוקנו כדי למנוע את חילול השביעית בתירוצים שונים (ראו פרק ד, ו, וכן ח, ט).
מצד שני, בעיקר בדורות המאוחרים יותר, אנו פוגשים גם חכמים המביעים הבנה לקשיים הכלכליים, ומעלימים עין ממעשים שנראים כעבירות על דיני השביעית. לשיאה הגיעה גישה זו בימי רבי יהודה הנשיא, שביקש לבטל את מצוות השביעית בכלל, או לפחות להקל מאד בדיניה. תקדים לגישה כזו ניתן לראות בתקנת הפרוזבול שנעשתה עוד בימי הלל הזקן, ולמעשה ביטלה את שמיטת הכספים.
מסכת שביעית ערוכה לפי סדר כרונולוגי: מדינים של השנה הששית (פרקים א-ב), דרך דיני השביעית עצמה (פרקים ג-ח), וכלה בדיני השנה השמינית שבה יש עדיין יבולי שביעית (פרקים ח-ט). בנוסף למבנה זה ניתן לראות במסכת גם את הדעות השונות של חכמים, כאשר בתחילת המסכת (פרקים א-ה) מודגשות העמדות של המחמירים בדיני השביעית, ולקראת סופה (מסוף פרק ה) מודגשים הקוים של ההקלות בדיניה. הפרק האחרון במסכת (פרק י) עוסק בשמיטת הכספים, ובו מודגשת מאד המגמה של ביטול המצווה בידי הלל וחכמים מאוחרים יותר, הן מהצד הפורמאלי הן מהצד המעשי.
עיבוד קרקע בשדה אילן (מטע) בשנה הששית
[עריכה]|
מומלץ לעיין בדף השיחה על הפרק!! |
חטיבה I: איסור עיבוד הקרקע במטעים, והגדרתם
[עריכה]|
המשנה פותחת בדין המטע, למרות שהוא מאוחר מדין שדה הבעל (לקמן ב, א.) יתכן שהסיבה היא הקשר - לפחות מבחינה לשונית - בין השביעית לבין חג השבועות. הגדרות אלו מעלות שאלה, האם לשיטת בית שמאי יש מקום לחרוש בששית במטע שאינו לפרי - ראו משנה ג. חג העצרת הוא אכן תחילת זמן הפירות, וראו ראש השנה א, ב. |
(א) עד אימתי חורשין מקלטרים בשדה האילן ערב שביעית בשנה השישית?
- בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי לפרי של השנה השישית, שאז ניכר שעבודתו היא לא עבור שנת השמיטה.
- ובית הלל אומרים: עד העצרת חג השבועות.
- וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו אין הבדל מהותי בין דברי בית הלל לדברי בית שמאי, אבל בית הלל מעדיפים להגדיר במדוייק את זמן איסור החריש, ובית שמאי - את טעם ההיתר:
|
הגדרת השדה כשדה אילן מתירה לחרוש את השדה עד עצרת; אם השדה אינו נחשב כמטע - איסור החריש חל מוקדם יותר, וראו לקמן ב, א. וראו תוספתא א, א, שמוסיפה כמה סייגים להגדרת השדה כשדה אילן. גם קיומם של עצים בודדים בשדה מתיר לחרוש ליד הגזע כשיעור אורה וסלו, וראו גם תוספתא ב"ב ד, ז. מדוע השיעור תלוי בכמות הדבלה שאפשר לעשות מהתאנים, ולא בכמות התאנים עצמן? כנראה כי בשנה השישית נהגו לייבש תאנים ולהפכן לדבלה כדי לאכלן בשביעית, וראו (ויקרא כה כב): "וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן". |
(ב) איזהו "שדה האילן"?
- כל שלושה אילנות לבית סאה
- אם ראויין שלושתם יחדיו לעשות ככר דבלה גוש של תאנים מיובשות של ששים מנה באיטלקי כ25 ק"ג
- חורשים כל בית סאה בשבילן.
- פחות מכאן - אין חורשין להן, אלא מלא האוֹרֶה קוטף תאנים - וסלו חוצה לו:
(ג) אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל - רואין אותן כאלו הם תאנים:
|
משנה זו והבאה אחריה מציעות שני הסברים שונים לביטוי "פחות מכאן אין חורשים להם אלא לצרכן": כאן מדברים על אילן קטן יותר, ובמשנה ד - על פחות משלושה אילנות. הרחבת ההגדרה של "שדה אילן" גם לאילנות סרק מראה שהיתר החריש עד עצרת בשדה אילן אינו לצורך הפירות, בניגוד לדברי בית שמאי במשנה א, אלא הוא מיועד לעצים עצמם: אם חורשים את המטע סמוך לעצרת, יש להניח שבמהלך הקיץ לא ינבטו בו הרבה צמחי בר שיתחרו בעצים על המים. |
- אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי - חורשים כל בית סאה בשבילן.
- פחות מכאן - אין חורשים להם, אלא לצרכן:
(ד) היה אחד רק אילן אחד בשדה, אפילו... עושה ככר דבלה, או שנים עושין - אין חורשין להם אלא לצרכן
- עד שיהיו משלושה ועד תשעה.
היו עשרה, מעשרה ולמעלה, בין עושין - בין שאינן עושין
|
עד תשעה אילנות מודדים את כמות הפרי המשותפת. מעשרה ומעלה - המקום נחשב "מטע" גם אם העצים קטנים. והשוו ברכות ז, ג. וראו גם תוספתא ב"ב ד, ז, שם מדובר על עשרה אילנות לבית סאה כמידת הפיזור המקסימלית, ואין שם משמעות לכמות הפרי כלל. לאחר הגדרת "שדה האילן" מביאה המשנה, בחציה השני, את מקורו המדרשי של איסור החריש בערב שביעית - שנכנס לשביעית, כלומר מסייע לגידולי השביעית. ר' ישמעאל חולק על הדרשה הזאת, המרוחקת מדי מ"לשון בני אדם", ודורש את הפסוק לדיני שבת: מפסוק זה הוא מסיק שמותר בשבת (ובשביעית) לקצור את העומר, שהרי קציר זה אינו רשות; וראו מכילתא כספא כ לפס' י-יא, שדרשו תוספת שביעית מהסמיכות בין שמות כג י-יא, וראו מכילתא דרשב"י על שמות לד כא. הדרשה של ר' ישמעאל מובאת כדי לרמוז לקורא שהאיסור לחרוש אינו בגלל הדרשה, אלא הוא מבוסס על החלטת חכמים. |
- חורשין כל בית סאה בשבילן.
- שנאמר (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבת",
- אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית!
- אלא: חריש של ערב שביעית, שהוא נכנס בשביעית
- וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית.
רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות
- יצא קציר העומר!
|
שתי הערות נוספות לעניין "שדה אילן", שהובאו לאחר הדרשה, כי העיקר כבר הוגדר לפניה. רבן גמליאל מגדיר את המרחק המינימלי בין האילנות על פי הבקר החורש, כלומר ארבע אמות. יתכן שהוא חולק על ההלכה במשנה ב, המזכירה שיעור של האורה וסלו, וכן על הגדרת היבול ששם, אבל אין הכרח לומר כך. |
(ה) שלושה אילנות של שלושה אנשים - הרי אלו מצטרפין
- וחורשין כל בית סאה בשבילן.
וכמה יהא ביניהם? רבן גמליאל אומר: כדי שיהא הבקר עובר בכליו:
חטיבה II: הגדרת המטע הצעיר, שבו חורשים עד ראש השנה
[עריכה]|
החריש במקרה זה, שהעצים צעירים ובסכנת קיום, אינו מיועד רק לפירות השנה השישית, אלא לעצם קיום העצים הצעירים. לכן מותר לחרוש לא רק עד העצרת, אלא עד ראש השנה. משנה זו ומשנה ח מסבירות את שני התנאים של "נטיעות מפוזרות": כאן מסבירים את הביטוי "מפוזרות", ובמשנה ח מסבירים את "נטיעות". וראו תוספתא א, ג, שנדרש רווח מינימלי בין הנטיעות. |
(ו) עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה
- חורשין כל בית סאה בשבילן - עד ראש השנה.
היו עשויות שורה נטועות בשורה, ומוקפות עטרה או מוקפות בסוללת עפר.
- אין חורשין להם, אלא לצרכן:
|
משנתנו מקבילה בין דלועים לבין נטיעות. גם בכלאים ג, ד ואילך ישנן הלכות המקבילות בין דלועים לבין גפנים. |
(ז) הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- כל עשרה דלועים לבית סאה - חורשין כל בית סאה עד ראש השנה:
|
הלשון "עד אימתי" היא מסגרת של הפרק. וראו תוספתא א, ב, כר' עקיבא, שההגדרה תלויה בלשון בני אדם; אבל בהלכה ג שם מובאת דעת ר' יהושע (בתיקון). |
(ח) עד אימתי נקראו "נטיעות" וחורשים בשבילם עד ראש השנה?
- רבי אלעזר בן עזריה אומר: עד שיחולו שיחלל את היבול, כלומר עד שנה רביעית.
- רבי יהושע אומר: בת שבע שנים.
- רבי עקיבא אומר: "נטיעה" כשמה. כפי שמכנים אותם בני אדם
אילן שנגמם שנגדם והוציא חליפין
- מטפח ולמטה - כנטיעה, מטפח ולמעלה - כאילן, דברי רבי שמעון: