לדלג לתוכן

ביאור:משנה שביעית פרק א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת שביעית ומבנה המסכת

עיבוד קרקע בשדה אילן (מטע) בשנה הששית

[עריכה]

מומלץ לעיין בדף השיחה על הפרק!!

חטיבה I: איסור עיבוד הקרקע במטעים, והגדרתם

[עריכה]

המשנה פותחת בדין המטע, למרות שהוא מאוחר מדין שדה הבעל (לקמן ב, א.) יתכן שהסיבה היא הקשר - לפחות מבחינה לשונית - בין השביעית לבין חג השבועות.

הגדרות אלו מעלות שאלה, האם לשיטת בית שמאי יש מקום לחרוש בששית במטע שאינו לפרי - ראו משנה ג.

חג העצרת הוא אכן תחילת זמן הפירות, וראו ראש השנה א, ב.

(א) עד אימתי חורשין מקלטרים בשדה האילן ערב שביעית בשנה השישית?

בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי לפרי של השנה השישית, שאז ניכר שעבודתו היא לא עבור שנת השמיטה.
ובית הלל אומרים: עד העצרת חג השבועות.
וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו אין הבדל מהותי בין דברי בית הלל לדברי בית שמאי, אבל בית הלל מעדיפים להגדיר במדוייק את זמן איסור החריש, ובית שמאי - את טעם ההיתר:


הגדרת השדה כשדה אילן מתירה לחרוש את השדה עד עצרת; אם השדה אינו נחשב כמטע - איסור החריש חל מוקדם יותר, וראו לקמן ב, א.

וראו תוספתא א, א, שמוסיפה כמה סייגים להגדרת השדה כשדה אילן.

גם קיומם של עצים בודדים בשדה מתיר לחרוש ליד הגזע כשיעור אורה וסלו, וראו גם תוספתא ב"ב ד, ז.

מדוע השיעור תלוי בכמות הדבלה שאפשר לעשות מהתאנים, ולא בכמות התאנים עצמן? כנראה כי בשנה השישית נהגו לייבש תאנים ולהפכן לדבלה כדי לאכלן בשביעית, וראו (ויקרא כה כב): "וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן".

(ב) איזהו "שדה האילן"?

כל שלושה אילנות לבית סאה
אם ראויין שלושתם יחדיו לעשות ככר דבלה גוש של תאנים מיובשות של ששים מנה באיטלקי כ25 ק"ג
חורשים כל בית סאה בשבילן.
פחות מכאן - אין חורשין להן, אלא מלא האוֹרֶה קוטף תאנים - וסלו חוצה לו:


(ג) אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל - רואין אותן כאלו הם תאנים:

משנה זו והבאה אחריה מציעות שני הסברים שונים לביטוי "פחות מכאן אין חורשים להם אלא לצרכן": כאן מדברים על אילן קטן יותר, ובמשנה ד - על פחות משלושה אילנות.

הרחבת ההגדרה של "שדה אילן" גם לאילנות סרק מראה שהיתר החריש עד עצרת בשדה אילן אינו לצורך הפירות, בניגוד לדברי בית שמאי במשנה א, אלא הוא מיועד לעצים עצמם: אם חורשים את המטע סמוך לעצרת, יש להניח שבמהלך הקיץ לא ינבטו בו הרבה צמחי בר שיתחרו בעצים על המים.

אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי - חורשים כל בית סאה בשבילן.
פחות מכאן - אין חורשים להם, אלא לצרכן:


(ד) היה אחד רק אילן אחד בשדה, אפילו... עושה ככר דבלה, או שנים עושין - אין חורשין להם אלא לצרכן

עד שיהיו משלושה ועד תשעה.

היו עשרה, מעשרה ולמעלה, בין עושין - בין שאינן עושין

עד תשעה אילנות מודדים את כמות הפרי המשותפת. מעשרה ומעלה - המקום נחשב "מטע" גם אם העצים קטנים. והשוו ברכות ז, ג. וראו גם תוספתא ב"ב ד, ז, שם מדובר על עשרה אילנות לבית סאה כמידת הפיזור המקסימלית, ואין שם משמעות לכמות הפרי כלל.

לאחר הגדרת "שדה האילן" מביאה המשנה, בחציה השני, את מקורו המדרשי של איסור החריש בערב שביעית - שנכנס לשביעית, כלומר מסייע לגידולי השביעית.

ר' ישמעאל חולק על הדרשה הזאת, המרוחקת מדי מ"לשון בני אדם", ודורש את הפסוק לדיני שבת: מפסוק זה הוא מסיק שמותר בשבת (ובשביעית) לקצור את העומר, שהרי קציר זה אינו רשות; וראו מכילתא כספא כ לפס' י-יא, שדרשו תוספת שביעית מהסמיכות בין שמות כג י-יא, וראו מכילתא דרשב"י על שמות לד כא.

הדרשה של ר' ישמעאל מובאת כדי לרמוז לקורא שהאיסור לחרוש אינו בגלל הדרשה, אלא הוא מבוסס על החלטת חכמים.

חורשין כל בית סאה בשבילן.
שנאמר (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבת",
אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית!
אלא: חריש של ערב שביעית, שהוא נכנס בשביעית
וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית.

רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות

יצא קציר העומר!


שתי הערות נוספות לעניין "שדה אילן", שהובאו לאחר הדרשה, כי העיקר כבר הוגדר לפניה.

רבן גמליאל מגדיר את המרחק המינימלי בין האילנות על פי הבקר החורש, כלומר ארבע אמות. יתכן שהוא חולק על ההלכה במשנה ב, המזכירה שיעור של האורה וסלו, וכן על הגדרת היבול ששם, אבל אין הכרח לומר כך.

(ה) שלושה אילנות של שלושה אנשים - הרי אלו מצטרפין

וחורשין כל בית סאה בשבילן.

וכמה יהא ביניהם? רבן גמליאל אומר: כדי שיהא הבקר עובר בכליו:


חטיבה II: הגדרת המטע הצעיר, שבו חורשים עד ראש השנה

[עריכה]

החריש במקרה זה, שהעצים צעירים ובסכנת קיום, אינו מיועד רק לפירות השנה השישית, אלא לעצם קיום העצים הצעירים. לכן מותר לחרוש לא רק עד העצרת, אלא עד ראש השנה.

משנה זו ומשנה ח מסבירות את שני התנאים של "נטיעות מפוזרות": כאן מסבירים את הביטוי "מפוזרות", ובמשנה ח מסבירים את "נטיעות".

וראו תוספתא א, ג, שנדרש רווח מינימלי בין הנטיעות.

(ו) עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה

חורשין כל בית סאה בשבילן - עד ראש השנה.

היו עשויות שורה נטועות בשורה, ומוקפות עטרה או מוקפות בסוללת עפר.

אין חורשין להם, אלא לצרכן:


משנתנו מקבילה בין דלועים לבין נטיעות. גם בכלאים ג, ד ואילך ישנן הלכות המקבילות בין דלועים לבין גפנים.

(ז) הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

כל עשרה דלועים לבית סאה - חורשין כל בית סאה עד ראש השנה:


הלשון "עד אימתי" היא מסגרת של הפרק.

וראו תוספתא א, ב, כר' עקיבא, שההגדרה תלויה בלשון בני אדם; אבל בהלכה ג שם מובאת דעת ר' יהושע (בתיקון).

(ח) עד אימתי נקראו "נטיעות" וחורשים בשבילם עד ראש השנה?

רבי אלעזר בן עזריה אומר: עד שיחולו שיחלל את היבול, כלומר עד שנה רביעית.
רבי יהושע אומר: בת שבע שנים.
רבי עקיבא אומר: "נטיעה" כשמה. כפי שמכנים אותם בני אדם

אילן שנגמם שנגדם והוציא חליפין

מטפח ולמטה - כנטיעה, מטפח ולמעלה - כאילן, דברי רבי שמעון: