ביאור:משנה ראש השנה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מבוא למסכת ראש השנה ומבנה המסכת
מסכת ראש השנה עוסקת בדיני ראש השנה ובמקביל אליהם בדיני קידוש החודש. שילוב שני הנושאים הללו, שבמבט ראשון נראים לא קשורים זה לזה, חוזר בשלושת הפרקים הראשונים במסכת. הוא מוסבר בשורת קווי דמיון ביניהם:
- בירושלמי פרק א הלכה ג מופיע מדרש על הפסוק "כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד ח) בלשון הבא: אי זו אומה כאומה הזאת! - בנוהג שבעולם, השלטון אומר 'הדין היום' והליסטים אומר 'למחר הדין', למי שומעין, לא לשלטון? - אבל הקב"ה אינו כן: אמרו ב"ד 'היום ראש השנה', הקב"ה אומר למלאכי השרת: 'העמידו בימה, יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה'!
- נמלכו ב"ד לעברה למחר - הקב"ה אומר למלאכי השרת: 'העבירו בימה, יעברו סינגורין יעברו קטיגורין, שנמלכו בני לעברה למחר'!
- מ"ט? (תהלים פא ה) "כי חק לישראל הוא - משפט לאלהי יעקב": אם אינו חוק לישראל - כביכול אינו משפט לאלהי יעקב! (המדרש נרמז בקיצור גם בתוספתא א, יא.)
- במדרש זה מתברר שמוקד הכוח בראש השנה אינו רק בידי שמים, אלא בחלקו נתון בידי האדם. הכוח בידי האדם לקבוע את מועד הדיון, וזאת באמצעות קביעת ראש חודש תשרי.
- בפרק א במסכת מתואר ראש השנה כמועד אובייקטיבי, וקידוש החודש דוחה את השבת כי הוא תלוי במצב האסטרונומי האובייקטיבי, אבל בפרק ב משתנה התמונה הזאת, ואנו רואים תהליך שבסופו מועברת הסמכות לקביעת ראש החודש לחלוטין לידי האדם, כולל ראש חודש תשרי.
- בשתי ההזדמנויות מופנית תשומת הלב של ישראל לשמים: בקידוש החודש באופן פיזי, בהתבוננות בשמים לחיפוש המולד - ובראש השנה באופן המטאפורי, בבקשת הרחמים מהקב"ה. כך משמש קידוש החודש כמשל לכוונת הלב בראש השנה.
- בשני הנושאים נתונה הבכורה למימסד של הרבים על פני היחיד, יהיה גדול ככל שיהיה. גם בתקופות מאוחרות יותר היתה ההשתתפות בבית הדין של עיבור השנה בגדר אישור למעמדו הרם של החכם, וראו למשל ירושלמי סנהדרין א, ב. חבורת הדיון בבית הדין כונתה "סוד העיבור", על דרך "סוד ישרים" (תהלים קיא א) אבל המילה "סוד" התפרשה מאוחר יותר כצופנת ידיעות סודיות, המשוות לחבורה מעמד אקסקלוסיבי, וראו פרקי דרבי אליעזר פרק ח.
- שני קווי הדמיון האחרונים מובלטים בפרק ג במסכת.
פרק ד מוקדש לתפילת ראש השנה, הנקשרת לתקנות רבן יוחנן בן זכאי ביבנה. התקנות וגם התפילה מבטאים את העברת הקדושה מהמקדש אל הזכרון הקולקטיבי, בדרך שמאפשרת לנו להסתפק בזכרון ובכך מבטלת את הצורך במקדש ממשי.
|
ניתן לחלק את הפרק בצורות נוספות לזו המוצגת כאן: ארבע המשניות הראשונות הן ממוספרות. ממשנה ג ואילך עוברת המשנה לתיאור של קידוש החודש, וניתן למצוא גם שם חלוקה. כאן העדפנו את החלוקה הנוכחית כי יש לה משמעות ערכית החורזת את כל הפרק: חטיבה I עוסקת בשלושה היבטים שונים של ראש השנה וחטיבה II בדיני קידוש החודש בידי אדם. |
ראש השנה כמועד אובייקטיבי
[עריכה]חטיבה I: תכונות היום
[עריכה](א) ארבעה ראשי שנים הם:
- באחד בניסן - ראש השנה למלכים למניית שנות המלוכה של מלכי החשמונאים ולרגלים.
|
לביאור ראשי השנים ראו תוספתא א, א-י. בתוספתא מובאת גם הגדרת א בניסן כראש השנה לחדשים, ככתוב במפורש בשמות יב ב. במשנה לא מופיע עניין זה ובמקומו מוגדר א בתשרי כראש השנה לשנים. |
- באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. מעבר שנת המס במעשר בהמה. אין המלטות צאן בקיץ, ולכן נוח לחלק כאן את השנה.
- רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי.
- באחד בתשרי - ראש השנה לשנים, לרישום השנה בשטרות ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, לעניין נטע רבעי וערלה ולירקות. תרומות ומעשרות
- באחד בשבט ראש השנה לאילן לעניין תרומות ומעשרות מפירות העץ, כי אין פירות בחורף במיני העצים העתיקים בא"י - כדברי בית שמאי.
- בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו:
אפשר לומר שארבעת ראשי השנים הם למעשה שניים בלבד: אחד בניסן ואחד בתשרי. שני האחרים שנויים במחלוקת והם תקפים לכל היותר לעניין אחד.
במקרא אין שום ייחוד לא' בתשרי, חוץ מהעובדה שהוא החג היחיד שחל בראש חודש - ובאמצע השנה המקראית בדיוק, ולכן הוא היחיד הקשור למחזור השנתי. כל השאר הוא תוספת של תושב"ע. חז"ל, ששינו את ראש השנה המקראי שבניסן, והמירו אותו בראש השנה של תשרי, מנסים להסוות את השינוי ולכן מוסיפים עוד ראשי שנים.
בבדיקה מקרוב מתברר שבכל נושא רלבנטי אחרי החורבן – ראש השנה של אחד בתשרי עולה על זה שבאחד בניסן, ואכן משנה ב מכנה אותו סתם "ראש השנה", והוא נושא המסכת.
אפשרות אחרת היא לומר לגבי ראשי השנים, שאכן כל אחד מארבעתם הוא משמעותי, היות והמשנה מנתה אותם בשווה "ארבעה ראשי שנים", ומכאן שכל אחד הוא מיוחד. אפשר להציע שכל אחד מהם שונה בכיוון שלו כ"ראש" שנה. אחד בניסן הוא ראש השנה של האדם ושל העם - מלכים ורגלים הם ענין אנושי. התחלה חדשה מבחינת האדם - סיום איסוף היבולים (חוץ מיבול הזיתים). אחד באלול מבטא סיום - סיום זמן ההמלטה של הבהמות. בתשרי מסתיים הסיבוב החקלאי - כמו שהתורה מגדירה את חג האסיף - "צאת השנה" (שמות כג טז). ואחד בשבט מגדיר "ראש" אחר: שאז נגמרה הסיבה להתחלה החדשה: עלה השרף באילנות, או רוב גשמי שנה. ויוצא שיש כאן ארבע בחינות של קביעת ה"ראש" של השנה.
בענין הייחודיות של א' תשרי- באמת החודש הראשון בשנה הוא ניסן. אבל תשרי הוא תחילה השנה, כמבואר בפירוש בפרשת יובל: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא (ויקרא כה ט-י). מפסוקים אלו נראה שבתשרי הגדירו את שנת היובל וקדשו אותה. קשה לומר שקדשו את השנה באמצעה. כל זה בנוסף לפסוקים מפורשים הרואים בתשרי סוף שנה, כמו שהבאנו על חג האסיף.
לכן יש מקום למי שאינם רוצים לדבר על שינוי בתורת ה' לומר שאמנם אין א' תשרי מודגש בדווקא כתחילת השנה, כיוון שכל החודש הוא התחלת השנה, כמו שרואים בסוכות, וביובל, ובכלל - בטבע. הרי אין יום מסוים שבו מתחילה השנה החקלאית, אלא זה זמן מסוים של "בין השמשות". ומה שחכמים הגדירו הוא יום מסוים, שמהווה את התחלת החודש השביעי, חודש של מעבר בין עונות וסיום והתחלה. שכיוון שבאותו יום הוא יום "תרועה" וניתוק - ככתוב על ראש השנה - "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג כד), אז ממילא התנתק מהשנה הקודמת, ומאז כבר הוא בשנה אחרת. אמנם גם ניסן הוא חודש של חילופי עונה ברורים בטבע, אבל משום מה העדיפו חז"ל את תשרי.
לוח השנה שמתחיל בתשרי נרמז, אפוא, כבר בתורה שבכתב, אבל הועלה כלוח שנה מסודר רק בתקופת חז"ל.
התאריך של אמצע חודש שבט לדעת בית הלל, מרמז שמדובר לא רק בתחילת שנת מס אלא גם בחג על משהו שמתרחש בחורף, ואכן התלמוד מדבר על "עליית השרף באילן", כלומר על התחלת ההכנות הנסתרות ללבלוב ולפריחה העתידיים.
הסבר נוסף לדעת בית הלל הוא לפי סוף עונת ה"חורף", ראו תוספתא תעניות א, ז.
|
הגירסה "כבנומרון" מרמזת על דין לעולם כולו באופן קיבוצי וציבורי, ולא ליחידים; ומכאן שהדין עוסק בשאלה האם יש הצדקה להמשך הפרויקט של העולם כולו. השוו תוספתא סוכה ג, יח, שם נראה שימי הדין הם רק בשלוש רגלים ולא בראש השנה. גם במשנה שלפנינו ברור ההבדל בין שלושת הרגלים לבין ראש השנה, שרק לו מובא פסוק, והוא אינו קשור לנושא חקלאי מסוים, ובו נידון לא 'העולם' אלא 'באי העולם', כלומר בני האדם. בתלמוד מתואר ראש השנה כיום דין אישי לכל אדם, וכך גם מתואר יום זה בפיוטים רבים. אפילו לפי תפיסה כזו של ראש השנה, במשנתנו לא נאמר שבאי עולם נידונין, אלא "עוברין לפניו". ועל החג כתוב לשון אחרת - "ובחג נידונין", זאת מכיוון שאותם באי העולם שעברו לפניו בראש השנה, נידונין על המים והגשמים בחג הסוכות, ואפשר לומר שהוא מעמד אחד. וראו במבוא למסכת. וראו תיאוריות נוספות על זמן הדין האישי בתוספתא א, יג. |
(ב) בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח - על התבואה,
- בעצרת - על פירות האילן,
- בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבנומרון, כמו במצעד צבאי
- שנאמר (תהלים לג טו) "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם".
- ובחג - נדונין על המים:
(ג) על ששה חדשים השלוחין יוצאין:
|
מניית החדשים מתחילה מניסן, אבל הביטוי "תקנה" (קביעה, הודעה לציבור על מועד החג), שנכון לכל החודשים, נאמר דווקא על תשרי, ושוב אנו רואים את עדיפותו. הפעם ראש השנה אינו יום חגיגי של תחילת שנה, ולא יום דין מאיים – אלא ראש חודש תשרי, המרובה במועדים. בכך הושלמו שלושת התיאורים של היום הזה. מכאן ואילך דנה המשנה בעדות החודש. הקשר בין עדות החודש לבין ראש השנה הוא בהיפוך התפקידים: מצד אחד מדובר ביום הדין, שבו אנו נתונים לקביעת גזר דיננו בידי הקב"ה, ומצד שני אנו הקובעים את מועדו באמצעות עדות החודש וקידושו. וראו ירושלמי כאן א ג. במשנה זו ובמשנה הבאה מופיע הביטוי "כשהיה בית המקדש קיים", ולפיכך ניתן להבחין שהן נכתבו לאחר החורבן. והשוו לקמן ב, ב, שם מוזכר שלב מוקדם עוד יותר ("בראשונה"), שבו לא היו שלוחים אלא משואות. י בטבת ויז בתמוז לא היו נפוצים בכל הציבור, ולא הטריחו עבורם את השליחים!! |
- על ניסן - מפני הפסח, על אב - מפני התענית, על אלול - מפני ראש השנה,
- על תשרי - מפני תקנת המועדות,
- על כסלו - מפני חנוכה, ועל אדר - מפני הפורים.
- וכשהיה בית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן:
חטיבה II: חילול השבת לעדות החודש ולתקנת המועדות
[עריכה](ד) על שני חדשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי,
- שבהן השלוחין יוצאין לסוריא,
- ובהן מתקנין את המועדות.
|
כאן אנו עוסקים בחילול השבת של העדים, בתחילת תהלך הדיון על ראש החודש, המשפיעים על הקרבן בירושלים; לאחר קידוש החודש יוצאים השלוחים (משנה ג) בששה חודשים - הסדר הפוך, כי עיקר קידוש החודש הוא למען הציבור המפוזר בעולם. אמנם בניסן ובתשרי ממהרים העדים יותר משאר החודשים, כי בהם תלויים חגי התורה, ובהם יוצאים השליחים גם לחו"ל אפילו בשבת. אבל אפילו בחדשים אלו היו תקלות לעיתים, ראו ראש השנה כא א. |
- וכשהיה בית המקדש קיים - מחללין אף על כולן,
- מפני תקנת הקרבן:
(ה) בין שנראה בעליל שנראה המולד בבירור, בין שלא נראה בעליל - מחללין עליו העדים את השבת,
- רבי יוסי אומר: אם נראה בעליל - אין מחללין עליו את השבת:
|
המעשה אירע בשבת, והוא מדגים את האמור במשנה ה, שאפילו אם נראה בעליל, וסביר להניח שאין צורך לחלל את השבת כי יש עדים אחרים - מחללים אותה, אבל ר' עקיבא ור' יוסי חולקים על כך. העיסוק בדילמה של הגעת העדים למולד בשבת מלמד שקדושת עם ישראל, המתבטאת בקידושם את החודש - גוברת על קדושת השבת! וראו בבבלי כאן, שהמעכב היה שזפר ראש הכפר גדר, והוא נודה או נענש ע"י רבן גמליאל. |
(ו) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג, ועכבן רבי עקיבא בלוד.
- שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים
- נמצאת מכשילן לעתיד לבא:
(ז) אב ובנו שראו את החדש - ילכו.
|
מתברר שבירושלים – לפני החורבן - פעלו שני בתי דין במקביל: אחד של כוהנים (צדוקים) ואחד של חכמים. הכוהנים התחשבו בעיקר בייחוס של העדים, וחכמים העדיפו להתחשב ביחסים ביניהם. יש במשנה רמז כנגד הכוהנים, שקבלו "אותו ואת בנו", בניגוד לכתוב בויקרא כב כח "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ". |
- לא שמצטרפין זה עם זה,
- אלא שאם יפסל אחד מהן - יצטרף השני עם אחר.
רבי שמעון אומר: אב ובנו, וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש.
אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא, שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר,
- וקבלו הכהנים אותו ואת בנו, ופסלו את עבדו.
- וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו:
|
השוו סנהדרין ג, ג. המשנה אינה מונה את הפסולים מהתורה, כגון קרובים, גזלנים וגנבים. לפי המשנה, אם שני סוחרי שביעית יהיו היחידים שראו את החודש – לא נקדש אותו, כדי להעניש אותם – למרות שבכך יפגע הדיוק האסטרונומי. וראו בפרק ב להלן. |
(ח) אלו הן הפסולין: המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, מתחרים במהירות של היונים שלהם. מהמרים כמו המשחקים בקוביה. וסוחרי שביעית, ועבדים. שאינם משוחררים.
- זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשרה לה - אף הן המנויים ברשימה דלעיל אינן כשרים לה:
(ט) מי שראה את החדש תשרי או ניסן ואינו יכול להלך - מוליכין אותו על החמור, אפילו במיטה.
|
כדי לקיים את מועדי ה' "במועדם" מותר לנו לחלל את המועד היחיד שאינו תלוי בנו – השבת. בכך ניתן דגש על סמכותם של החכמים לא רק לקבוע את זמני המועדים אלא אף לגבור על קדושת השבת לצורך כך. לכאורה חשוב לחכמים שאכן המועדים יקבעו "במועדם", כלומר בדיוק האסטרונומי המקסימלי. אבל הפרק הבא סותר הבנה זו, ובסופו מופיעה דרשת ר' עקיבא על אותו הפסוק, שמדגישה את הביטוי "אשר תקראו", ומכפיפה לו את "מועדם". |
- ואם צודה להם וחוששים ממארב, ולכן אינם יכולים ללכת בלי נשק - לוקחין בידם מקלות.
- ואם היתה דרך רחוקה - לוקחין בידם מזונות,
- שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש,
שנאמר (ויקרא כג ד), "אלה מועדי ה', אשר תקראו אותם במועדם":