ביאור:משנה ראש השנה פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת ראש השנה: א ב ג ד

מסכת ראש השנה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

מבוא למסכת ראש השנה ומבנה המסכת

ניתן לחלק את הפרק בצורות נוספות לזו המוצגת כאן: ארבע המשניות הראשונות הן ממוספרות. ממשנה ג ואילך עוברת המשנה לתיאור של קידוש החודש, וניתן למצוא גם שם חלוקה. כאן העדפנו את החלוקה הנוכחית כי יש לה משמעות ערכית החורזת את כל הפרק: חטיבה I עוסקת בשלושה היבטים שונים של ראש השנה וחטיבה II בדיני קידוש החודש בידי אדם.

ראש השנה כמועד אובייקטיבי[עריכה]

חטיבה I: תכונות היום[עריכה]

(א) ארבעה ראשי שנים הם:

באחד בניסן - ראש השנה למלכים למניית שנות המלוכה של מלכי החשמונאים ולרגלים.

לביאור ראשי השנים ראו תוספתא א, א-י.

באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. מעבר שנת המס במעשר בהמה. אין המלטות צאן בקיץ, ולכן נוח לחלק כאן את השנה.
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי.
באחד בתשרי - ראש השנה לשנים, לרישום השנה בשטרות ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, לעניין נטע רבעי וערלה ולירקות. תרומות ומעשרות
באחד בשבט ראש השנה לאילן לעניין תרומות ומעשרות מפירות העץ, כי אין כמעט פירות בחורף במיני העצים העתיקים בא"י - כדברי בית שמאי.
בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו:

הגירסה "כבנומרון" מרמזת על דין לעולם כולו ולא ליחידים, ומכאן שהדין עוסק בשאלה האם יש הצדקה להמשך הפרויקט של העולם כולו.

השוו תוספתא סוכה ג, יח, שם נראה שימי הדין הם רק בשלוש רגלים ולא בראש השנה. גם במשנה זו ברור ההבדל בין שלושת הרגלים לבין ראש השנה, שרק לו מובא פסוק, והוא אינו קשור לנושא חקלאי מסוים.

נקודה נוספת היא שלא כתוב שבאי עולם נידונין, אלא "עוברין לפניו". ועל החג כתוב לשון אחרת- "ובחג נידונין", ולא "נידון" כמו בתחילת במשנה, וזה מכיוון שאותם באי העולם שעברו לפניו בראש השנה, נידונין בחג הסוכות. אפשר לומר שהוא מעמד אחד. וראו במבוא למסכת.

וראו תיאוריות נוספות על זמן הדין בתוספתא א, יג.

(ב) בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח - על התבואה,

בעצרת - על פירות האילן,
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבנומרון, כמו במצעד צבאי
שנאמר (תהלים לג טו) "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם".
ובחג - נדונין על המים:


(ג) על ששה חדשים השלוחין יוצאין:

מניית החדשים מתחילה מניסן, אבל הביטוי "תקנה" (קביעה, הודעה לציבור על מועד החג), שנכון לכל החודשים, נאמר דווקא על תשרי, ושוב אנו רואים את עדיפותו. הפעם ראש השנה אינו תחילת שנה, ולא יום דין – אלא ראש חודש תשרי, המרובה במועדים. בכך הושלמו שלושת התיאורים של היום הזה.

במשנה זו ובמשנה הבאה מופיע הביטוי "כשהיה בית המקדש קיים", ולפיכך ניתן להבחין שהן נכתבו לאחר החורבן. והשוו לקמן ב, ב, שם מוזכר שלב מוקדם עוד יותר ("בראשונה"), שבו לא היו שלוחים.

י בטבת ויז בתמוז לא היו נפוצים בכל הציבור, ולא הטריחו עבורם את השליחים!!

על ניסן - מפני הפסח, על אב - מפני התענית, על אלול - מפני ראש השנה,
על תשרי - מפני תקנת המועדות,
על כסלו - מפני חנוכה, ועל אדר - מפני הפורים.
וכשהיה בית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן:


חטיבה II: חילול השבת לעדות החודש ולתקנת המועדות[עריכה]

(ד) על שני חדשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי,

כאן אנו עוסקים בחילול השבת של העדים, המשפיעים על הקרבן בירושלים, השלוחים יוצאים בששה חודשים. אמנם בניסן ובתשרי ממהרים השלוחים יותר משאר החודשים, כי בהם תלויים חגי התורה, ובהם יוצאים השליחים גם לחו"ל. אבל אפילו בחדשים אלו היו תקלות לעיתים, ראו ראש השנה כא א.

מכאן ואילך דנה המשנה בעדות החודש. הקשר בין עדות החודש לבין ראש השנה הוא בהיפוך התפקידים: מצד אחד מדובר ביום הדין, שבו אנו נתונים לקביעת גזר דיננו בידי הקב"ה, ומצד שני אנו הקובעים את מועדו באמצעות עדות החודש וקידושו. וראו ירושלמי כאן פ"א ה"ג.

שבהן השלוחין יוצאין לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות.
וכשהיה בית המקדש קיים - מחללין אף על כולן, מפני תקנת הקרבן:


(ה) בין שנראה בעליל שנראה המולד בבירור, בין שלא נראה בעליל - מחללין עליו את השבת,

רבי יוסי אומר: אם נראה בעליל - אין מחללין עליו את השבת:


המעשה אירע בשבת, והוא מדגים את האמור במשנה ה, שאפילו אם נראה בעליל, וסביר להניח שאין צורך לחלל את השבת כי יש עדים אחרים - מחללים אותה, אבל ר' עקיבא ור' יוסי חולקים על כך.

וראו בבבלי כאן, שהמעכב היה שזפר ראש הכפר גדר, והוא נודה או נענש ע"י רבן גמליאל.

(ו) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג, ועכבן רבי עקיבא בלוד.

שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים - נמצאת מכשילן לעתיד לבא:


(ז) אב ובנו שראו את החדש - ילכו.

מתברר שבירושלים – לפני החורבן - פעלו שני בתי דין במקביל: אחד של כוהנים (צדוקים) ואחד של חכמים. הכוהנים התחשבו בעיקר בייחוס של העדים, וחכמים העדיפו להתחשב ביחסים ביניהם. יש במשנה רמז כנגד הכוהנים, שקבלו "אותו ואת בנו", בניגוד לכתוב בויקרא כב כח "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֳטוּ".

לא שמצטרפין זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהן - יצטרף השני עם אחר.

רבי שמעון אומר: אב ובנו, וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש.

אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא, שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר,

וקבלו הכהנים אותו ואת בנו, ופסלו את עבדו.
וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו:


השוו סנהדרין ג, ג. המשנה אינה מונה את הפסולים מהתורה, כגון קרובים, גזלנים וגנבים.

לפי המשנה, אם שני סוחרי שביעית יהיו היחידים שראו את החודש – לא נקדש אותו, כדי להעניש אותם – למרות שבכך יפגע הדיוק האסטרונומי. וראו בפרק ב להלן.

(ח) אלו הן הפסולין: המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, מתחרים במהירות של היונים שלהם. מהמרים כמו המשחקים בקוביה. וסוחרי שביעית, ועבדים. שאינם משוחררים.

זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשרה לה - אף הן המנויים ברשימה דלעיל אינן כשרים לה:


(ט) מי שראה את החדש תשרי או ניסן ואינו יכול להלך - מוליכין אותו על החמור, אפילו במיטה.

כדי לקיים את מועדי ה' "במועדם" מותר לנו לחלל את המועד היחיד שאינו תלוי בנו – השבת. בכך ניתן דגש על סמכותם של החכמים לא רק לקבוע את זמני המועדים אלא אף לגבור על קדושת השבת לצורך כך.

לכאורה חשוב לחכמים שאכן המועדים יקבעו "במועדם", כלומר בדיוק האסטרונומי המקסימלי. אבל הפרק הבא סותר הבנה זו, ובסופו מופיעה דרשת ר' עקיבא על אותו הפסוק, שמדגישה את הביטוי "אשר תקראו", ומכפיפה לו את "מועדם".

ואם צודה להם וחוששים ממארב, ולכן אינם יכולים ללכת בלי נשק - לוקחין בידם מקלות.
ואם היתה דרך רחוקה - לוקחין בידם מזונות,
שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש,

שנאמר (ויקרא כג ד), "אלה מועדי ה', אשר תקראו אותם במועדם":